גל מחאות חברתי שוטף את העולם בשבועות ובחודשים האחרונים. ועם כל זאת, ואף שחלק לא מבוטל מאותו גל החל לפחות מתוך מניע כלכלי־חברתי, כשהמוני אזרחים יצאו לרחובות לזעוק נגד יוקר המחיה ואי־השוויון בארצם, חשוב להבין שהדבר אינו מעיד על מצב כלכלי נואש או על הידרדרות עולמית לשפל כלכלי. אולי בדיוק להפך. אנחנו חיים היום בעולם שמאפשר הרבה יותר בקלות לחלשים ולנדכאים לצרוח, לזעוק, להשמיע את קולם ולקוות לשינוי. לא שאותם מסכנים רבים יותר או רעבים יותר מבעבר, אלא שסוף סוף אנחנו יכולים לראות ולשמוע אותם.
עשור או שניים אחורה, קשה לדמיין למשל שאצל שכנתנו לבנון היו מוחים מאות אלפים על הצעה להטיל מס חדש (כעת מדובר על מיסוי שיחות טלפון שמתבצעות ברשת האינטרנט, כמו בשיחות וואטסאפ), מחאה שאף הובילה להתפטרות ראש הממשלה סעד אל־חרירי; שבצ'ילה יכלו המונים לצאת להפגין נגד הכוונה להעלות את תעריפי התחבורה הציבורית; שבאקוודור יהיו מחאות המוניות בשל הכוונה לבטל סובסידיות על הדלק, ועוד ועוד.
אם כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אז כשהתותחים שקטים המוזות יכולות לרעום ולצאת להפגין ברחובות.
ולכן, לפני הכול, האש הבוערת הזו היא בשורה חיובית. הרצון, ולא פחות מכך היכולת, של מאות אלפי אזרחים למחות על מצבם הכלכלי, גם אם לא מדובר באנשים שממש רעבים ללחם, הם ממש לא טריוויאליים. להבדיל, ובזהירות המתבקשת, כדאי לזכור שגם המחאה הכלכלית שפרצה פה בקיץ 2011 הובלה בעיקר על ידי מעמד ביניים שבע למדי, והיא התאפשרה בעיקר הודות לשקט ששרר באותם ימים בחזיתות האחרות. אם כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אז כשהתותחים שקטים המוזות יכולות לרעום ולצאת להפגין ברחובות.
אז נכון שחלק לא מבוטל מהקרדיט לאותן מחאות מגיע (עוד מימי "האביב הערבי") לפופולריות של הרשתות החברתיות, שמאפשרות לבודדים להתאחד לקבוצות כוח המוניות, אבל זה לא משנה את מבחן התוצאה – הפיכת הציבור הרחב לכוח אדיר, קול המון כקול ש־די, שמכריח את השלטון להתנהג בהרבה יותר אחריות ומודעות, ומתוך חשש מהתגובות שיקבלו ברחוב.
אבל כמו כל דבר בעולמנו המורכב, אין טוב בלי רע. הפערים החברתיים לא ייעלמו בקרוב, חרף זעקת השכבות החלשות. שנאת עשירים פופוליסטית לא בהכרח תוביל אותנו להחלטות כלכליות נכונות וצודקות יותר, שיהפכו את עולמנו למקום שטוב יותר לחיות בו. ברחבי העולם צומחים היום מנהיגים שחוששים (בצדק) מהזעם הציבורי, שמעדיפים לדבר בסיסמאות כלכליות וחברתיות שיהיו בעיקר נעימות לאוזן, ושמתקשים להוביל מהלכים כואבים ומתבקשים לטווח הבינוני והארוך. חפשו למשל פוליטיקאי ישראלי שמוכן להודות שצריך להעלות פה מיסים, או סתם אחד שיסכים להודות שמיסים הם דבר חשוב ונדרש – לצורך סגירת הגירעון, להבראת מערכת הבריאות, לשדרוג מערכת החינוך וכן הלאה. בשורה התחתונה, טוב שקול העם נשמע ומהדהד בעת קבלת ההחלטות, אבל צריך להישמר ממנהיגות שמקבלת החלטות רק משום שהעם, ולפעמים כמה צעקנים שעושים הכי הרבה רעש, טיפסו על בריקדות.
החשדות הרבים נגד נבחרי הציבור בשנים האחרונות אינם מלמדים שהשחיתות השלטונית פרצה לפתע כל מחסום אפשרי, אלא על היכולת הנוכחית לחקור ולשפוט אותה
ואגב, כשם שיציאת ההמונים ברחבי העולם לרחובות אינה מבשרת כאמור על קטסטרופה כלכלית אמיתית, כדאי להזכיר שגם החשדות הרבים נגד נבחרי הציבור שלנו בשנים האחרונות, לאחר שאפילו נשיא מדינה וראש ממשלה כבר ישבו מאחורי סורג ובריח, אינם מלמדים שהשחיתות השלטונית פרצה לפתע כל מחסום אפשרי. זה אנחנו ולא הם.
היכולת לחקור ולשפוט היום כל נבחר ציבור (והפרוטוקולים מוכיחים שהחקירות הללו מתנהלות ללא שום יראת כבוד, ולא פעם אפילו מתוך בוטות חריגה ומקוממת כלפי הנחקרים), מוכיחה בעיקר שאנחנו חיים בדור שבו כל מנהיג יודע שהרפש שהוא מייצר היום, עלול בסבירות גבוהה לצוף מחר או מחרתיים. לא שזה אומר שגדלים פה יותר פוליטיקאים צדיקים, אלא שבמאזן האימה הציבורי הם יודעים שהציבור בשלב מסוים ידע לזהות, להוקיע ולשפוט (ולהקליט) את מעשי השחיתות, מה שאמור לשכנע את מרביתם לא לשלוח יד לתוך הקופה של כולנו.
