מותר לחוש לא מעט גאווה נוכח שפע האידיאלים והמטרות הנעלות שהעמסנו במרוצת השנים על צבא ההגנה לישראל: כור ההיתוך המפורסם, חינוך הנוער, הכרת ארץ ישראל, תפיסת חבלי מולדת, יישוב הפריפריה, שילוב שוויוני של אוכלוסיות מוחלשות, חיזוק התעשייה המקומית ועוד ועוד.
ויחד עם זאת, חשוב לחזור ולהזכיר שלפני הכול מטרתו של צבא הגנה לישראל היא לנצח את אויבינו ולהגן עלינו מפני מזימותיהם. מעבר לכך, חשוב לזכור שלכל אותן מטרות נלוות יש גם מחיר כלכלי, ושמותר ואף חובה לבדוק את עלותן מול התועלת שהן מניבות.
הדברים נכתבים נוכח המחאה שצצה סביב הגילוי שצה"ל מייבא את העגבניות שלו מטורקיה. חברת ביכורי השדה דרום, ספקית התוצרת הטרייה לחיילינו המצוינים, רוכשת את העגבניות מהטורקים, לאחר שזכתה כדת וכדין במכרז שפרסם צה"ל. לא מדובר בהפרה של כללי המכרז – שלא התנה את האספקה בתוצרת ישראלית בלבד, והסתפק בהוספת סעיף לא מחייב (כסת"ח בלשון צה"לית) ולפיו תינתן עדיפות לתוצרת ישראלית. מעדיפים מישראל, בוחרים בטורקיה.
בתגובה, חקלאי ארצנו, שהציבו בחזית המאבק את חקלאי הדרום ועוטף עזה הנמצאים בקו החזית כבר לא מעט שנים, התקוממו ומחו. "לא ייתכן שאותו צבא שמגן עלינו ביטחונית ימוטט אותנו כלכלית", טענו.
כדאי להרגיע. החקלאים וראשי המועצות האזוריות המייצגים אותם עושים מלאכתם נאמנה, אבל אין שום היגיון לנתק את אגף הלוגיסטיקה של צה"ל מכלכלת שוק חופשי בריאה ונכונה. אם לכם בבית אין כנראה שמץ של מושג אם העגבנייה שאכלתם הבוקר וזו שממתינה לכם במקרר הן מתוצרת זרה או ישראלית, הניחו גם לצבא לבחור את העגבניות שלו בדיוק לפי אותם קריטריונים איכותיים וכלכליים. אם כבר, דווקא על צה"ל כגוף ציבורי מוטלת חובה עליונה לוודא שהוא משלם מחיר תחרותי. העובדה שצה"ל ממוקם דווקא בעמודה של הוצאות המדינה ולא בהכנסותיה, אינה סיבה לעצום עיניים אלא בדיוק להפך.
לא מדובר חלילה בכפירה בחשיבות החקלאות הישראלית, ומובן גם שצריך לעזור ככל הניתן לעסקים הנמצאים בעוטף עזה, חקלאיים ובכלל. אבל מה בין זה לבין המשימות הרבות והיקרות שמוטלות על כתפיו של צה"ל? אפילו את חטיבת הנח"ל, זו עם סמל המגל והחיטה על הכתף, ניתקנו מזמן מהאתוס החקלאי (היאחזות הנח"ל האחרונה נסגרה לפני כ־20 שנה).
ולא שאין מי שדואג לחקלאים. רק בקיץ האחרון קבע דו"ח מיוחד שפרסם ארגון ה־OECD כי מדיניות ישראל בולטת לרעה בהיקף העיוותים שהממשלה יוצרת לטובת החקלאות המקומית, המונעים סחר חופשי של תוצרת חקלאית. מדובר בשפע של חסמים ותמריצים – מחירים סמליים עבור הקרקע, מחירים מופחתים עבור המים, סבסוד משמעותי מאוד של עלויות הביטוח (נזקי טבע וסיכונים אחרים), היתרים נרחבים לייבוא עובדים זרים, מע"מ אפס על פירות וירקות ועוד. בסך הכול, כותבים כלכלני ה־OECD, התמיכה של הממשלה בחקלאות ישראלית עומדת על חצי אחוז מהתוצר, 6.5 מיליארד שקל לשנה.
היקף התמיכה איננו שונה בהרבה מממוצע התמיכה בחקלאות במדינות אחרות ב־OECD, אבל זה רק מבהיר מדוע צריך להוציא את צה"ל מהמשוואה. אם אחרי כל הסובסידיות שווה יותר לגדל או לייבא כמה עגבניות מטורקיה, צריך לומר בזהירות שאולי עדיף למצוא שימושים אחרים לשדות החקלאיים שפזורים כאן (גידול קנאביס למשל?).
בסוף בסוף, ולמרות עלייה משמעותית בשנים האחרונות, ייבוא ירקות ופירות לישראל, בין לאזרחים ובין לחיילים, הוא עדיין בשוליים – בין השאר בזכות הלובי החקלאי. בשנת 2018 תפסו הירקות הטריים המיובאים נתח של 7.7% בלבד מהשוק הישראלי, לעומת 4.6% משוק הירקות הטריים בשנת 2017. המכס מייבוא הירקות – כסף אמיתי שנכנס לקופת המדינה, שגם הוא שיקול אם לייבא משהו מחו"ל – עמד על 85 מיליון שקל בשנה שעברה, מול 61 מיליון שקל שנה קודם לכן. עגבניות מיובאות – רובן ככולן מטורקיה – תפסו פה נתח של 13.3% בשנה שעברה, לעומת 10.3% בשנת 2017.
אז כמובן שחקלאות מקומית זה חשוב. החקלאים תופסים ומעבדים חבלי ארץ יקרים ומבטיחים לנו עצמאות תזונתית (משפט שנכון בעירבון מוגבל מאוד, מאחר שמרבית התשומות לחקלאות גם ככה מיובאות מחו"ל, ורובם ככולם של הפועלים אינם ישראלים), אבל יש כאמור גבול לאחריות ולמשימות של צה"ל.
ולפני שאתם שואלים מדוע, גם בהנחה שייבוא זה לא דבר כל־כך רע, אנחנו מספקים פרנסה דווקא לחקלאים של אוהבנו הדגול ארדואן, כדאי שתדעו שגם משטחי הרשות הפלסטינית וגם מעזה ידידתנו הגדולה נכנסו בשנה שעברה 4,666 טונה עגבניות למדינת ישראל (מנגד, מפה לשם יצאו 158 טונה עגבניות ישראליות). מרצועת עזה לבדה הגיעו לפה בשנת 2018 2,581 טונה עגבניות (ומנגד היה אפס ייצוא מפה לשם). לקשרי מסחר, גם אם הם מתנהלים מול האויב, יש יתרונות לצד חסרונות, גם בלי לפנטז על השלום שאולי יום אחד גם יגיע בזכותם. 
