בחצי חיוך, אחרי עוד אנחה קלה, היה סבא שלי ז"ל אומר שהזקנה היא הדרך היחידה שהוא מכיר להאריך ימים. אכן, רבים רוצים להאריך ימים ושנים, אבל מדחיקים את המצוקות והאתגרים הכרוכים בכך. ולמה בעצם שנדמיין זקנה איטית ועצובה, כשבתי הדיור המוגן משווקים לנו תמונות מעוררות קנאה של זקנים פעלתנים ומחויכים, המתגוררים במה שנראים כמו בתי מלון יוקרתיים; כאשר שדות התעופה, בתי המלון ומסלולי הטיולים מלאים גמלאים ספורטיביים ומאושרים; וכשענף הרפואה מבטיח מדי יום, ופה ושם גם מקיים, פריצות דרך רפואיות המעניקות לנו עוד ועוד שנות חיים בריאות ומאושרות.
הדחקת המוות והזקנה היא מנגנון טבעי ואנושי, אבל עצימת עיניים אף פעם לא הייתה המלצה מעשית טובה במיוחד. גם אם מרבית בתי האבות ובתי הדיור המוגן מנסים ככל האפשר להחביא מהמבקרים ומהפרסומות את המחלקות הסיעודיות ואת הזקנים הסובלים, זה לא סוד שהם נמצאים שם מאחור, חיים ומתקיימים בקושי רב. רבע מבני ה־65 ומעלה – כרבע מיליון ישראלים – מוגדרים סיעודיים, כאלה שלא מסוגלים לבצע בעצמם פעולות יומיומיות פשוטות. במעבר לשכבת הגיל של 80 פלוס, שיעור הזקנים הסיעודיים גדל פי שניים־שלושה. המטלה הזו לא צריכה להיות מונחת רק על כתפיהם השחוחות של הקשישים שבנו; על כולנו כחברה מוטלת החובה לאפשר לקשישים שבנו לסיים את חייהם בכבוד מינימלי. ואגב, זה בכלל לא חשוב אם הם ניצולי שואה או סתם זקנים שהגוף כבר בוגד בהם.
לא רק שזה לא תענוג גדול להיות זקן סיעודי, זה גם מאוד יקר. חולה סיעודי משלם בכל חודש כ־7,000 שקל עבור מטפל צמוד, ועוד כמה אלפי שקלים לצרכים חיוניים נוספים (הנגשה, הסעות, תרופות ועוד). מי שנאלץ להתאשפז בבית חולים סיעודי – כ־20% מאלה שמוגדרים סיעודיים – ישלם בכל חודש כ־15 אלף שקלים. במקביל המדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי, תעניק לו קצבת זקנה בסך 2,000 שקלים ועוד קצבת סיעוד שתנוע בין 1,400 ל־5,000 שקלים, בהתאם לקריטריונים שונים.
הדחקת המוות והזקנה היא מנגנון טבעי, אבל עצימת עיניים היא לא המלצה טובה במיוחד. גם אם בתי הדיור המוגן מנסים להחביא את המחלקות הסיעודיות ואת הזקנים הסובלים
איך שלא נסובב את זה, זה לא מספיק. וכשמסתכלים קדימה על הקופה המתרוקנת של הביטוח הלאומי, לא כדאי לבנות על הרחבת הסיוע לאוכלוסייה המבוגרת והנזקקת באופן מהותי – ולא משנה מה מספרים ומבטיחים לנו הפוליטיקאים.
בשבוע שעבר הפילה חברת הביטוח 'מנורה' ראשונה את הפצצה, כשהודיעה שתפסיק למכור לישראלים ביטוח סיעודי פרטי, שסיפק הגנה ידועה ובטוחה למי שייקלע למצב סיעודי. חברות הביטוח הראל והפניקס באו מייד אחריה, והצפי הוא שמדובר במוצר שילך וייעלם – לאחר שכבר נמכר ל־900 אלף ישראלים (שאינם צפויים לאבד את זכויותיהם או להיפגע, אם ימשיכו לשלם את הקצבה כרגיל). למעשה, ביטול הביטוחים הסיעודיים הוא תופעה עולמית, וישראל מצטרפת באיחור אופייני למגמה הכללית.
מדוע חברות ביטוח מפסיקות למכור לנו מוצר ביטוחי, שהכניס להן מיליארדי שקלים? כדי להשיב לשאלה הזו צריך להכניס לצד השני של המשוואה – זה שכולל את העלויות והסיכונים שחברות הביטוח נוטלות על עצמן – את התארכות תוחלת החיים בכלל ושל החולים הסיעודיים בפרט (היום היא עומדת על 4־5 שנים לגבר ו־6־7 שנים לאישה), ואת הריבית האפסית בכל העולם המערבי – שאיננה מאפשרת לקחת את הכסף שאנחנו מפקידים באותן חברות היום, ולהפוך אותו לסכום הרבה יותר גדול בעוד 20 או 30 שנה. כעת תוכלו להבין מדוע המוצר ששמו ביטוח סיעודי הפך למסוכן מדי, אפילו בעבור חברות שעובדות במספרים גדולים.
ובכל זאת, הבשורה החשובה היא שמדינת ישראל איננה מפקירה חלילה את זקניה למות לבדם בשלג. חברות הביטוח הפרטיות יוצאות ככל הנראה מהמשחק, אבל קופות החולים עדיין מציעות וימשיכו להציע ביטוחים סיעודיים, שכבר כוללים היום מעט יותר מארבעה מיליון מבוטחים. מדובר במוצר שרחוק מלהיות מושלם ומקיף – הביטוח הוא קבוצתי ומתחדש אחת לכמה שנים בתנאים משתנים, בדרך כלל לרעה כמובן, הן בנוגע לתעריף החודשי שאנחנו משלמים, והן בנוגע לתנאים והכיסוי שנקבל אם חלילה נהיה זקוקים לאותם כספים. זה לא מושלם, אבל הרבה יותר גרוע לא לעשות בגלל זה כרגע שום ביטוח. ודאי כאשר מי שמצטרף לאותם ביטוחים אחרי גיל 49 יקבל, אם חלילה יזדקק לכך, תקבולים צנועים בהרבה ממי ששילם על הביטוח הסיעודי בשלב מוקדם יותר.
מוצר ביטוחי מעצם טיבו נועד לספק לנו הגנה מפני הוצאה יקרה מדי, שעלולה לזעזע לגמרי את המבוטח ולהותיר אותו חסר אונים אם חלילה תתרחש לפתע פתאום הידרדרות במצבו. כשאנחנו מדברים על ביטוח, נהוג לחשוב על מקרים מאיימים ומבעיתים כמו שריפה של בית, טוטאלוס לרכב או פציעה חלילה מתאונה. גם אם אתם עדיין בריאים וצעירים, כדאי לזכור שהחשש להידרדר ביום מן הימים למצב סיעודי נמצא בתרחיש הסתברותי גבוה בהרבה בהשוואה לאותם אסונות, ושמדובר באירוע המטלטל דרמטית – כלכלית, נפשית ועוד ועוד – את האדם המבוגר ואת בני משפחתו. שלא נזדקק.
אין סינדרלות
התקשורת, הכלכלית ובכלל, מאוהבת מאז ומעולם בסיפורי סינדרלה. שוב ושוב מספרים לנו על אנשים שבאו "משום מקום" ונסקו מעלה. מי שקורא עוד ועוד סיפורים על יזמים מצליחים או ראיונות עם מנהלים מוכשרים, עשוי לחשוב שילדות קשה ותנאי פתיחה נמוכים הם למעשה המתכון להצלחה. מי שרוצה להגיע לפסגה צריך להתחשל בדרך אליה, ואין כמו להיוולד מחוסר כול להורים חסרי השכלה ואמצעים, או לכל הפחות לגור במעברת פחונים מוזנחת ועלובה. מי לנו יותר מהאיש העשיר בעולם, ג'ף בזוס, שנולד לפני 55 שנה בעיר אלבקרקי שבניו־מקסיקו, ארה"ב, לנערה צעירה, ענייה ומבולבלת בשם ג'קי גייס, אז בת 16 בלבד. אביו, טד יורגנסן, הסתובב באמריקה והתפרנס כלוליין בקרקס. זהו המצע שהצמיח את מייסד אמזון.
ועם כל זאת, ולמרות הרומנטיקה וכל אותם סיפורים מקסימים ומפורסמים, מדי פעם מתפרסמים נתונים יבשים שמזכירים לנו שהיוצאים מן הכלל אינם מעידים על הכלל. לרוע המזל, מרבית בני האדם אינם מצליחים להתרחק יותר מדי מהמעגל החברתי־כלכלי שבו חיו הוריהם ומשפחתם. המחשבה שלפיה האדם בעצמו קובע את גורלו ואת מסלול חייו, היא בסופו של דבר נאיבית במידה רבה.
על פי הנתונים שפרסמה בימים האחרונים הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רמת ההשכלה והתעסוקה של ההורים מנבאת באופן ברור ומשכנע את רמת ההשכלה והתעסוקה של ילדיהם. בקרב בני 30 ומעלה שהוריהם לא למדו כלל בבית ספר – האבא, האימא או שניהם – יותר מ־60% אינם מחזיקים היום בתעודת בגרות. 40% מבני 30 ומעלה שהוריהם כן סיימו בית ספר יסודי או חטיבת ביניים אבל לא המשיכו ללימודי תיכון, לא מחזיקים בעצמם תעודת בגרות. מנגד, רק 7% מהישראלים שלפחות אחד מהוריהם הוא בעל תעודה אקדמית, הם חסרי תעודת בגרות. ליותר מ־70% מהם יש גם תואר אקדמי.
גם נתוני התעסוקה מלמדים על מתאם בין ילדים להוריהם. כמחצית מבני ה־30 ומעלה שאחד מהוריהם עבדו במשלח יד אקדמי, עושים זאת גם הם. רק 20% מאלו שלפחות אחד מהוריהם היו עובדים "לא מקצועיים", הצליחו להתנתק מהקשר הגורדי ומועסקים היום במקום עבודה אקדמי, שגם מציע בדרך כלל תנאים נוחים, יציבים ומתגמלים.
כסף זול ומסוכן
הבעיה עם הכסף הנדיב והזול שכל אחד יכול לקבל היום ללא שום בעיה ("הלוואה ללקוחות כל הבנקים", "הלוואה לכל מטרה" ועוד אינספור פרסומות שקופצות עליכם מכל מקום) היא לא רק המציאות האכזרית שבה הלוואות בסופו של דבר צריך להחזיר, ומי יודע מה יהיה מצבנו לאורך שנות ההלוואה, אלא בעיקר בכך שהכספים הללו ממשיכים לנפח את בועת המחירים והנכסים בכל העולם כבר יותר מדי שנים.
אין דוגמה טובה יותר לכך משוק הדיור בישראל. המחירים הגיעו מזמן לרמות דמיוניות ביחס לשכר הממוצע שלנו, אבל אם אפשר לקחת קצת יותר מהבנק, וגם לפרוס את ההלוואה על יותר חודשים, החגיגה יכולה להימשך עוד ועוד, כמעט ללא הפרעה. השבוע פורסם כי היקף המשכנתאות בחודש ספטמבר שבר עוד שיא (יחסית לחודשי ספטמבר קודמים) והגיע ל־5.7 מיליארד שקל. המשכנתא הממוצעת לכל לווה עומדת היום על כ־712 אלף שקל, לעומת משכנתא ממוצעת של 573 אלף שקל בספטמבר 2011 למשל, כשהמוני בית ישראל יצאו למחות על יוקר המחיה. אז המחירים לא ירדו, אבל הבנקים יותר נדיבים.
לא פעם נדמה שמי שלא לוקח היום הלוואה הוא כמעט פראייר. הריבית הממוצעת הריאלית להלוואת משכנתא למשל, עומדת כעת לפי נתוני בנק ישראל על 1.3%, לעומת 1.9% בתחילת השנה (ו־2.9% בקיץ 2011). כשהכסף כל־כך זול, וכאשר הבנקים ששים להעניק אשראי לקוני דירות – שמשעבדים לבנק את מלוא הדירה עד ליום הפירעון, אף שהם יכולים ליטול משכנתא בשיעור מקסימלי של 50% בלבד (אם הם משקיעים) או עד 75% (מחוסרי דירות) מערך הנכס בלבד – התוצאה פשוטה מאוד: יותר כסף זמין משמעותו גם יותר ביקוש (יותר אנשים יכולים לקנות); יותר ביקוש משמעותו שגם המחירים עולים (המוכרים רואים יותר קונים פוטנציאלים). כך, במעגל שוטים מתסכל, ההמונים מאושרים מההזדמנות לקנות ככל העולה על רוחם בעזרת הלוואה נדיבה, מבלי להפנים שהם פשוט משלמים יותר, הרבה יותר, בגלל אותו כסף זמין.
מתחילת השנה, מינואר ועד ספטמבר, נטלו ישראלים הלוואות בהיקף של 50.5 מיליארד שקל, עלייה של 16% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. ב־12 החודשים האחרונים ניטלו משכנתאות בסכום שיא של 66.3 מיליארד שקל. כן, זה לגמרי מטורף. ולא, אין שום סיבה שזה ייעצר בקרוב.
