בעלי העסקים הקטנים יוצאים למלחמה ברשויות הבירוקרטיות ומשרדי הממשלה: מחאת המונים בפייסבוק, שנפתחה לפני כשבועיים, כבר הצליחה לגייס את תמיכתם של כמאה אלף איש, נכון לאתמול.
המוחים מבקשים לצרף אליהם עד כ־540 אלף בעלי עסקים קטנים במשק הישראלי, שמעסיקים לדבריהם יותר מ־60 אחוזים מכוח העבודה במשק. מנהיגי הקבוצה פועלים באופן מחתרתי כמעט, שומרים על סודיות בכל הנוגע להתארגנותם ולמקורות ההכנסה שלהם, ובכל זאת מניעים מסע שלטי חוצות אדום בוהק: "אני שולמן, ואני כבר לא לבד".
מי עומדים מאחורי המחאה? הם לא חושפים, אבל בפרסומים בעמוד הפייסבוק הפופולרי הם מבטיחים לספר הכול ב־11 בנובמבר, בשעה 11:11. תעלומה.
עמוד הבית של הקבוצה, "אני שולמן", מוצף בימים האחרונים באינספור פוסטים, רשומות חדשות שכתבו בעלי עסקים המבכים על התנאים הבלתי אפשריים שמציבה המדינה למי שבסך הכול מנסה להשתכר בעצמו ולא כשכיר. התלונות הן על הבירוקרטיה הממשלתית, על תופעות כמו תשלום דחוי ב"שוטף פלוס אינסוף", ועל הרגולציה המכבידה הדורשת עוד ועוד היתרים ותנאים כדי לקבל רישיון עסק.
לפי המוחים, בעלי חברת שילוט האוטובוסים "כנען מדיה" הצטרפו למחאה, והציבו על חשבונם מודעות מחאה על אוטובוסים רבים ברחבי המדינה. בעלי עסקים אחרים, הם אומרים, התנדבו לייצר ולחלק חולצות ממותגות, סטיקרים ובלונים. "את כולם מעניין מי אנחנו, אבל השולמן יאמר את דברו רק ב־11 בנובמבר", אמר לנו אילן בן־הרוש, בעל עסק לממכר מוצרי חשמל בירושלים, המשתתף במחאה. הוא הסביר כי פעילות הארגון היא מחתרתית בשלב זה, במטרה לאגד כמה שיותר עצמאים. "כל כלי התקשורת פנו אלינו לראיונות, והחיבוק שאנחנו מקבלים הוא מטורף. לא האמנו שדבר כזה יקרה, אבל אתה תראה ששולמן יהיה אריה".
ברשתות החברתיות עלו שמועות שמאחורי "מחאת השולמנים" עומדים פעילים פוליטיים, ארגונים אנטי־ממשלתיים ואף הקרן החדשה לישראל, אך בן־הרוש אומר בבירור: "לא קרן חדשה ולא קשקושים. ההון האנושי שיש לנו במדינת ישראל מספיק בשביל לייצג אותנו".
כ־43 אלף עסקים נסגרים בכל שנה בישראל, וכשליש מבתי העסק החדשים שנפתחים לא שורדים יותר משנתיים. בין תלונותיהם של העצמאים: אף שהם משלמים מיסים גבוהים לביטוח הלאומי, הם לא נהנים מזכויות העובדים השכירים הכוללות ימי מחלה, ימי חופשה ודמי הבראה. "שולמן", לדברי בן־הרוש, הוא סמל ליזם נאיבי שמנסה לצמוח, מגלה את קשיי הבירוקרטיה ומתברר שהוא משלם על כל שאר האזרחים.
"המערכת הפוליטית עומדת מול אובדן אמון מוחלט", אומר בן־הרוש. "התחושה היא שרק מתעסקים בפרסונות, ואין התייחסות למקצועיות של הממשלה. אם הבוס שלך ישלח לך הודעה באמצע הלילה, תקפוץ לקרוא אותה – אז למה בשתיים וחצי בצהריים נופלת העט לפקיד במשרד הממשלתי, כי הוא צריך ללכת לשתות תה? נגמר העידן הזה. אנחנו צריכים להיות עסוקים בלייצר, והממשלה צריכה להיות עסוקה בלתת לנו שירות מהיר, יעיל ואיכותי".
בין מאה אלף חברי הקבוצה נמצא גם הזמר והיוצר הוותיק ארקדי דוכין, ששיתף את הקבוצה בקשיים העומדים מולו כעצמאי. הוא מעסיק כעשרים עובדים, ומרגיש כי לחשבון שלו שותפים הביטוח הלאומי, מס הכנסה ומע"מ: רוב רווחיו "מחולקים" בין הגופים הללו. "תחושת העצמאות שלי מזכירה לי עבדות", כתב דוכין. "אני מרגיש שיש בידיי גלגל שמזכיר את הגלגל של משחקי הלוטו, ויש בתוכו לא מעט מזומנים שאני מסובב מדי חודש – עד שמגיע ה־15 לחודש הבא, ונפער בתוכו חור ענק שמתחתיו בור ענק, והכסף נופל לשם ומשאיר אותי, לא הייתי אומר 'אומלל', אבל מאוד מודאג לגבי העתיד הכלכלי, גם בהיותי מוזיקאי מוערך".
חבר אחר במחאה הוא ראש עיריית קריית־שמונה אביחי שטרן, שעד לפני שנה היה בעל משרד עורכי דין קטן. "בתפקידיי הקודמים סבלתי מעודף בירוקרטיה, עודף רגולציה ואטימות כללית מצד הרשויות", כתב שטרן בקבוצת הענק. "מילא להרגיש שאין לי תמיכה, מי שהולך למסלול העצמאי לא מצפה שיחזיקו לו את היד. אבל היזם שרוצה לייצר ערך לסביבה שלו, לייצר מקומות עבודה ולתרום לעיר או למדינה – הציפייה הבסיסית שלו היא שלא ישימו לו רגליים, שלא יקשו עליו מעבר לקשיים הברורים של שוק תחרותי ושאר האתגרים בניהולו של עסק". שטרן הסביר שבתפקידו המוניציפלי כיום הוא סבור שחובה על העירייה לתמוך בעסקים, לעודד יזמים ולהקל איפה שרק אפשר: "הצלחת העסקים היא הצלחת העיר".
