אזור הנוחות

סופרלטיבים רבים, ראויים ומוצדקים מורעפים בשבועות האחרונים על הניסוי המרתק שמציגה הטלוויזיה הציבורית שלנו, המפגיש מדי בוקר ילדי גן בני ארבע עם בני 80 ויותר ('80 וארבע', כאן 11). קשה שלא להתרגש מהביקורים היומיומיים הללו, המחוללים פלאים אצל הזקנים והילדים כאחד (יוצרי הסדרה עצמם בחרו להשתמש בביטוי זקנים, מתוך הבנה שמדובר בתואר של כבוד שאינו זקוק לכיבוס לשוני). הבדיקות כוללות אמנם מעקב פיזי ונפשי רק אחרי דיירי הדיור המוגן המבוגרים, אולם ברור לעין שהילדים נתרמים מהמפגשים הללו לא פחות.

כבר בתחילת הסדרה מדגישים יוצריה שלא מדובר רק בבידור טלוויזיוני, ושהמפגשים הללו נועדו לשכנע אותנו לייצר כמה שיותר מפגשים בין־דוריים כאלו. הבעיה היא שזה הולך ונהיה יותר ויותר מסובך.

לוקח זמן עד שמתחילים לקלוט את האבסורד. בכל יום עולים הילדים הקטנטנים והחמודים הללו על רכב הסעה גדול, כדי לנסוע לא מעט זמן למפגש עם כמה זקנים. עשרה ילדים חמודים מגן ביישוב קדימה נוסעים חצי שעה לכל כיוון (קצת יותר מ־20 קילומטר), כדי לפגוש עשרה זקנים חביבים שגרים בבית הדיור המוגן 'בית בכפר' שבמושב ביתן־אהרון. ועם כל הרצון הטוב, ולמרות שפע הבטחות שבוודאי נאמרו בדבר המחויבות והרצון לשמור על קשר בהמשך, אפשר להניח שבתום הסדרה המצולמת הקשרים בין אלה לאלה נפרמו די במהירות, ולו בגלל המרחק הגיאוגרפי.

כך, מרוב תכנונים ייעודיים של המדינה בקרקעותיה – למגורים, לתעסוקה, לדיור מוגן, לסטודנטים, לזוגות צעירים, לדיור ציבורי, למוסדות ציבור וכו וכו', שכחנו את מה שאמור להיות טבעי ואנושי כל־כך – שכונות שבהן גרים כולם יחד, הכול מהכול.

"למה אנחנו צריכים פרויקט כזה, כדי שדבר טבעי כל־כך יקרה?", שואל בתסכול בפרק האחרון ד"ר יורם מערבי, מומחה לגריאטריה בבית החולים הדסה, לאחר שאחד הזקנים, נתן, מצייר פורטרטים של הילדים להנאתו ולהנאתם. "אנשים כמו נתן, מרתקים, מעניינים, שיכולים לייצר הרבה מאוד עניין בקרב ילדים – ממודרים. הם לא נמצאים יחד עם הילדים, לא פוגשים את הילדים והילדים לא פוגשים אותם, מפני שנתן ושאר האנשים נמצאים בדיור מוגן".

אנשים כמונו

אבל לא מדובר רק בזקנים וילדים. את אותה הפרדה טריטוריאלית "נוחה" אנחנו עושים גם בין דתיים לחילוניים, בין ימנים לשמאלנים, בין יהודים לערבים, בין עשירים לעניים וכך הלאה. על פניו, זה באמת יותר נוח. הודות להפרדה וליתרון הגודל בבית הדיור המוגן למשל, אפשר לייצר נגישות מקסימלית, להביא את הרופאים המתאימים, להציע לקשישים חוגים רלוונטיים ואפילו להקים חדר כושר ובריכה שמותאמים לגילם.

רק שמשם, כשאין מפגש יומיומי בין האנשים, הדרך להתעלמות ולנתק הרבה יותר קצרה. לפני הכול, זו בעיה נדל"נית ותכנונית. אם לא ניתן לייצר מפגשים יומיומיים כאלו באותו רחוב או אפילו באותו בניין, יש פה בעיה, ודאי נוכח הפקקים ההולכים ומחריפים, שגורמים לכולנו לעשות כל מאמץ לעבוד, לבלות וללמוד אך ורק ליד הבית, ששם אנחנו פוגשים כמעט אך ורק אנשים שדומים לנו.

"למה אנחנו צריכים פרויקט כזה, כדי שדבר טבעי כל־כך יקרה? אנשים מרתקים, שיכולים לייצר הרבה מאוד עניין בקרב ילדים, ממודרים ולא פוגשים את הילדים כי הם בדיור מוגן"

חִשבו רגע על כל שכונות הפרברים שמוקמות בשנים האחרונות. כתבתי פה לא מעט על הטעות הגדולה בהקמת יישובים הומוגניים כל־כך ברחבי יהודה ושומרון ובכלל, אבל המצב לא שונה בהרבה במרבית חלקי המדינה. גם אם הממוצע העירוני מתיישר בסופו של יום במבט־על, וכמעט כל עיר בינונית יכולה לנופף בכך שגרים אצלה זקנים וצעירים, דתיים וחילוניים וכו', ההומוגניות השכונתית מנצחת. כמעט בלי ששמנו לב, גם תוכנית מחיר למשתכן, ששיווקה כמעט את כל מכרזי הקרקע שהוציאה המדינה בארבע השנים האחרונות למחוסרי דיור בלבד, יצרה למעשה שכונות ומתחמים למשפחות צעירות בלבד. זוג מבוגר שיגיע משום מה לגור באותן שכונות, יגלה שרוב רובם של השטחים והמבנים הציבוריים נכבשו – בצדק, ומסיבות של היצע וביקוש – לטובת בתי ספר וגנים למשפחות הצעירות, ושמוטב לו לחפש שכונה לאנשים בגילו.

החלוקה המגזרית הפכה לברירת מחדל ולפתרון אולטימטיבי. לטווח הקצר זה נוח – אתה לא תפריע לי ואני לא אפריע לך, אבל לטווח הרחוק זה אסון כלכלי, חברתי ואנושי. הזקנים המבודדים בבתי הדיור המוגן הם דוגמה מצוינת. "העיסוק המוגזם של זקנים בבעיות בריאותיות בולט בבתי דיור מוגן", אומר בסדרה ד"ר מערבי. "אתה מוקף באנשים זקנים כמוך שעוברים את התהליך שאתה מפחד ממנו, וישר משליך על עצמך. 'הנה, לשם, לזה אני הולך'. מחקרים מראים שכשזקנים נמצאים בסביבה צעירה הם מרגישים צעירים יותר, ופחות עסוקים בבעיות הזקנה".

מתכנני המדינה כבר מבינים זאת, ולא רק בנוגע לשילוב זקנים וצעירים. בימים האחרונים העבירה המועצה הארצית לתכנון ובנייה לאישור הממשלה את תוכנית המתאר הארצית למתקני כליאה (תמ"א 24/4), הכוללת הקמת שמונה בתי סוהר חדשים עד 2040, ליד עתלית, ליד קריית־מלאכי, ליד קריית־גת ועוד. במועצה הארצית, הערכאה העליונה לסוגיות התכנון במדינת ישראל, הדגישו שנבחנו 80 חלופות לאותם בתי סוהר חדשים, "בהתאם למדיניות העכשווית המעדיפה הקמת מתקני כליאה סמוך לריכוזי אוכלוסייה, בשל התרומה של קרבה זו לשיקום האסירים". רוצה לומר, אפילו כשמדובר באסירים, המדינה הפנימה שעדיף שהם יחיו לידינו ולא יורחקו לסוף העולם.

אבל בתי הסוהר החדשים הם כרגע היוצאים מן הכלל, וגם הם עוד ייתקלו בוודאי בלא מעט התנגדויות מצד הערים עצמן (חכו לתירוצים למה "שילוב זה נפלא, אבל לא אצלנו"). להבדיל, גם את דירות הדיור הציבורי הוחלט כבר מזמן לשלב בתוך פרויקטים 'רגילים', לאחר ששכונות עמידר נחלו כישלון חרוץ ובעיקר הנציחו את העוני. אולם במבחן התוצאה המדינה כמעט איננה מצליחה לייצר דירות חדשות כאלו בתוך פרויקטים חדשים.

ואי־אפשר בלי להזכיר את ההפרדה הנוחה כל־כך בין הציבור הדתי לחילוני. רק השבוע אישרה מועצת עיריית תל־אביב בדיון מהיר הפעלת תחבורה ציבורית חינמית בשבת ברחבי העיר, מהטעם הפשוט שמדובר בעיר חילונית למהדרין (וגם משום שרמת־גן השכנה הקדימה אותה). אם המבחן למהלך דרמטי כל־כך נקבע רק לפי מבחן הרכב האוכלוסייה בעיר – רמת־גן כן בני־ברק לא, רמת־השרון כן פתח־תקווה לא, קריית־אונו כן גבעת־שמואל לא – זה רק מזמין את המשך ההפרדה והקיטוב, עד שכל צד יחיה בעיר משלו.

בשורה התחתונה, במקום להתאמץ ולייצר מודלים של חיים משותפים – בין דתיים לחילוניים, בין צעירים לזקנים ועוד – אנחנו ממשיכים לבחור בפתרונות קלים ועצובים. תשאלו את נתן מבית בכפר.

עונת התפוזים

למרות הביקורת הגדולה שספג, היה יותר מגרעין של אמת בדברים שאמר יאיר נתניהו במסגרת הריאיון שנתן בניו־יורק. "אבי לקח מדינה בשנות ה־90, שחוץ מהאיום הקיומי הייתה עם כלכלה נוראית, אפשר להגיד סובייטית, סוציאליסטית, פרימיטיבית, בלי שום יצוא למעט תפוזים ודברים כאלה, והוא שינה את הכלכלה של ישראל לשוק קפיטליסטי, חופשי, לכלכלה משגשגת", אמר נתניהו הבן.

כדרכו בקודש, יאיר נתניהו נסחף והגזים. ההייטק הישראלי וחלומות האקזיט המהיר החלו הרבה לפני שנתניהו האב הגיע לבלפור, ושמות מפוארים כמו אמדוקס, צ'ק־פוינט, אלביט ואחרות קנו שם עולמי אפילו לפניו.

בשנת 1995, רגע לפני שהחלה תקופת נתניהו (שגם היא כזכור לא היתה רציפה, ומותר לתת קרדיט גם לממשלות האחרות שכיהנו פה ברבע המאה האחרונה), הייצוא החקלאי, תפוזים ועוד, עמד על פחות מ־4% מכלל הסחורות שיצאו מישראל, מה שאומר שהיצוא הישראלי כבר מזמן אינו מוטה חקלאות ציונית.

אבל הבעיה הגדולה באמת היא לא שהדברים הללו אינם לגמרי נכונים, אלא שהם כבר לא ממש רלוונטיים. נתניהו אכן הציל את מדינת ישראל בשנים 2003־2005, כאשר היא עמדה בפתחה של קריסה כלכלית. כשר אוצר בממשלת שרון נקט נתניהו סדרה של מהלכים כואבים, אמיצים ומאוד לא פופולריים, שנועדו לעצור את ההידרדרות, להעביר את הישראלים מכלכלה של רווחה לכלכלה של עבודה (בעיקר באמצעות קיצוצים חדים בתשלומי הביטוח הלאומי), ולהפחית את משקלו של המגזר הציבורי לטובת צמיחתו של המגזר הפרטי (משל "השמן והרזה" המפורסם).

הבעיה המרכזית היא שנתניהו של היום ושל אתמול שונה מאוד מנתניהו ההוא. בשנים האחרונות לא רק שנתניהו כמעט לא מגלה עניין בכלכלה, אלא שנדמה שהוא בכוונה שולח למגרש הכלכלי את האנשים שעלולים לאיים עליו – כדי שכישלונם יבהיר לציבור שהם אינם ראויים להחליפו. נתניהו הוא שהפקיד את משרד האוצר בידי יאיר לפיד כדי ללעוג עליו לאחר מכן כשניסה להוריד את מחירי הדיור בעזרת תוכנית מע"מ אפס לדירות חדשות (הטבה שהייתה עלולה לזרום רובה ככולה לכיסם של הקבלנים, שכן המחיר היה ממשיך להיקבע לפי משוואות היצע וביקוש). בהמשך הוא שיגר לשם את משה כחלון, שההטבות שחילק לכל דכפין יאלצו את הממשלה הבאה לסגור את הגירעון הגדול באמצעות שורה של קיצוצים כואבים. בכל אותו זמן נתניהו היה ראש ממשלה, אבל הוא בעיקר הביט מהצד ולא עשה דבר כדי שהספינה לא תאבד כיוון.

למעשה, אחרי הקיצוצים ההם של 2003־2005, נתניהו פרק א' ספג מפלה עצומה. במרץ 2006, מפלגת הליכוד בראשותו זכתה ל־12 מנדטים בלבד, תבוסה חסרת תקדים בתולדותיה. נתניהו כנראה הפנים: מוטב להיות חכם ולא אמיץ. בכל הנוגע למשנה הכלכלית, קשה להאמין שנתניהו של 2003 היה מזהה את ממשלת נתניהו של 2019. נתניהו פרק ב' מעדיף לדבר בעיקר על חוץ וביטחון ולתת לאחרים ליפול לבור הכלכלי. גם אם אנחנו לא עומדים לחזור לכלכלה של יצוא תפוזים, ראש הממשלה בעשור האחרון מאפשר לטירונים להתגלח על הזקן של כולנו.