גל המחאה המרשים שהעצמאים בישראל מרימים בשבועות האחרונים תחת הכותרת "מחאת השולמנים", נדרש להתמודד עם מדיניות כלכלית וחברתית עמוקה ושורשית, שכבר מימי ערש הציונות מתקשה לעכל ולעודד פה יוזמה חופשית ועצמאית.
הרבה לפני קום המדינה כתב דוד בן־גוריון שהוא מציע לארגן "קומונה כללית בעלת משמעת צבאית של כל פועלי ארץ ישראל". המשנה הכלכלית־חברתית של מזכ"ל הסתדרות העובדים, שכבר אז חלם על הקמה של מדינה עברית, לא התאימה ליזמות עצמאית. במכתביו באותן שנים תיאר בן־גוריון "משק עבודה כללי ומשותף לכל ציבור הפועלים בארץ", וקבע כי "במקום אנרכיה – יהיה סדר ומשמעת" (מצוטט בביוגרפיה שלו מאת תום שגב, 'מדינה בכל מחיר'). הוא דיבר בלגלוג ואף במיאוס על העלייה המסיבית שהגיעה באמצע שנות העשרים, בעיקר מפולין, וזכתה לכינוי 'עליית הקיוסקאים' בשל נטייתם להקים חנויות ודוכנים למכירת גזוז במושבות ובערים. "היכן בחורינו?" תהה בראותו את אותם אלפי עולים חדשים ועצמאים, שהיו "מהסוג הפולני של מוכרי גזוז".
בן־גוריון כמובן לא היה לבד. הזנחת העצמאים הקטנים הייתה כמעט מדיניות רשמית של המדינה בעשוריה הראשונים. תשומת הלב הממשלתית ניתנה לקיבוצים ולתעשיות הגדולות, ואם אפשר אז עדיף שיהיו בידיים של אילי הון גדולים וחזקים. להון ולשלטון היה אינטרס משותף. בכירי המשק קיבלו הטבות שונות במיסוי, ברגולציה ועוד, ובתמורה דאגו לתמוך בשלטון ולפרגן לו כשמאחוריהם אלפים רבים של עובדים.
למרבה המזל, כלכלת ישראל התרחקה מאוד מזו שאת אדניה הניחו בן־גוריון וחבריו, וכיום היא תלויה מאוד באותם יזמים קטנים. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו לאחרונה מלמדים כי בשנת 2018 פעלו בישראל כ־600 אלף עסקים שונים, רובם קטנים. ב־51% מהם לא הועסקו כלל שכירים, וב־68% מאלה שהעסיקו שכירים, היו עד ארבע משרות שכיר. רק 4% מהעסקים בישראל, מעט יותר מ־20 אלף חברות, הן חברות גדולות שהעסיקו יותר מ־20 שכירים. חלק גדול מהקרדיט לצמיחתה של הכלכלה הישראלית מגיע לזנב ארוך של מאות אלפי חברות ועסקים קטנים וקטנטנים, שמוקמים ופועלים כמעט כנגד כל הסיכויים. 12% מהעסקים שמוקמים כאן לא מצליחים לשרוד את השנה השנייה, 25% לא שורדים את השנה השלישית, ו־70% לא יחגגו לעסק שלהם בר־מצווה.
להיות עצמאי זה בעיקר עניין של אופי, ולעיתים אפילו שיגעון לדבר. אחרת קשה להסביר ולהעלות על הדעת מדוע לקחת סיכון ולנסות להקים עסק לבד, עוד לפני שמדברים על האפליה בתשלומים ובזכויות שהעצמאים מקבלים מהביטוח הלאומי. ודאי כאשר שיעור האבטלה בישראל נמצא כבר שנים בשפל (מגרד את ה־4% מלמטה), וכאשר השכר הממוצע של השכירים מטפס בעקביות – השכר החציוני של שכיר בישראל עמד בשנת 2017 על 6,672 שקל בחודש, בעוד שמחצית מהעצמאים בישראל משכו משכורת של 5,491 שקל בלבד. מטורף מי שבוחר להיות עצמאי, ואיזה מזל שיש פה מאות אלפי מטורפים.
אותם אינספור עצמאים קטנים הבינו כעת שיש להם המון מה להרוויח משילוב כוחות, גם אם בינתיים הם מפריחים בעיקר סיסמאות לא ממש ברורות או מדויקות. באיחור גדול הם הבינו שהם קהל יעד נפלא לכל מפלגה ולכל פוליטיקאי שמנסים לגרד עוד כמה תומכים, אולי אפילו כאלה שיכולים לסדוק את התיקו המדיני הנצחי. ואלה לא רק 500 אלף הישראלים העצמאים שחיים פה, אלא גם בני משפחותיהם ואולי גם חלק מהשכירים, שישמחו לפגוש בוס חייכן יותר ומודאג פחות.
לנוכח המחאה המוצדקת הזו, כמה חבל שהבור הגדול בתקציב המדינה מאפשר בכל מקרה לפוליטיקאים שלנו, בהנחה שבכלל תקום פה בקרוב ממשלה, לרַצות את השולמנים החביבים לכל היותר בעוד ועדה ובעוד הבטחות חסרות כיסוי.
