שיעור האבטלה בישראל המשיך לרדת בחודש אוקטובר, לשפל חדש של 3.4% בלבד – הנתון הנמוך ביותר מאז שנת 1978, יותר מארבעים שנה לאחור. כך עולה מנתונים שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהצביעו על עוצמתו של שוק התעסוקה הישראלי.
מה שהעיב מעט על הנתונים הוורודים הוא הירידה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב בני 15 ומעלה – שיעור שירד ל־62.8%, לעומת 63.5% בחודש הקודם. לפי הנתונים, רק כ־4.1 מיליון ישראלים, שהם כ־62.8% מקרב בני 15 ומעלה, מוגדרים היום כמשתתפים בכוח העבודה בישראל. בקרב בני 25־64, אחוז המשתתפים בכוח העבודה ירד באוקטובר מ־80.8% ל־80.1%, מה שיכול להסביר את הניסיונות הגדולים של קובעי המדיניות בישראל להכניס עוד ועוד מגזרים לתוך מעגלי התעסוקה.
ועוד נתון חשוב: אחוז המועסקים שעובדים בהיקף של משרה מלאה (35 שעות או יותר בכל שבוע) עומד על 78.4% בלבד מכלל המועסקים. מספרם של המועסקים שעבדו בחודש אוקטובר בהיקף תעסוקה מלא ירד ב־0.3% לעומת החודש הקודם (ירידה של כ־9,000 מועסקים). במקביל, מספרם של הישראלים שעבדו בהיקף משרה חלקי (פחות מ־35 שעות בשבוע) ירד באחוז שלם – נתון המייצג ירידה של כ־9,000 מועסקים.
כאשר ברחבי העולם חיים היום אלפי מיליארדרים ועוד עשרות אלפי מיליונרים שלעולם לא יוכלו לבזבז את כל הכסף שברשותם, גם התעשייה המשרתת והמזינה את אותם מגה־עשירים פורחת ומשגשגת בעולם משלה.
השבוע זכינו בהצצה לעוצמת כל העושר הזה, לאחר שקבוצת LVMH הצרפתית, שמחזיקה במותגים היוקרתיים לואי ויטון, כריסטיאן דיור, פנדי ועוד, הודיעה על רכישת חברת התכשיטים האמריקנית טיפאני תמורת סכום עתק של 16.2 מיליארד דולר, גבוה ב־7.5% מהמחיר שבו נסחרה המניה של טיפאני באותו זמן בבורסה (לאחר שהמניה זינקה ביותר מ־50% בשלושת החודשים האחרונים, מאז הדיווחים הראשונים על העסקה המתרקמת).
עבור טיפאני – חברה שנוסדה ב־1837 בעיר ניו־יורק – מדובר בבשורה חשובה. בשנה האחרונה התמודדה החברה עם חזית לא פשוטה בעקבות מלחמות הסחר בין ארה"ב לסין, שבמסגרתה הוטלו מכסים כבדים על תכשיטי החברה האמריקנית שניסו לחדור לליבם ולכיסם של המיליארדים החדשים הקמים בסין.
לבעליה של הקבוצה הצרפתית, הנסחרת בבורסה בפריז לפי שווי של 220 מיליארד דולר, השתלם להוציא כעת 16.2 מיליארד דולר במזומן, כדי שממש בקרוב הם יוכלו להציע לנשות העולם העשירות שרשרת יוקרתית של טיפאני יחד עם תיק לואי ויטון מפורסם.
בנק ישראל הותיר השבוע את הריבית על רמה של 0.25%, בניגוד למרבית התחזיות המוקדמות ולהערכות בשוק, שלפיהן נגיד הבנק פרופ' אמיר ירון יוריד את הריבית מ"כמעט כלום" (רבע אחוז) ל"ממש כמעט כלום" (עשירית אחוז).
בדיוק לפני שנה, בנובמבר 2018, העלתה ממלאת מקום נגיד בנק ישראל באותם ימים, ד"ר נדין בודו־טרכטנברג, את הריבית מ־0.1% ל־0.25% – העלאת ריבית ראשונה אחרי 7.5 שנים, ולאחר 3.5 שנים שבהן הריבית עמדה על רמת שפל של 0.1%.
שנה אחרי, לא רק שהפסקנו לדבר על העלאות ריבית נוספות (עד לא מזמן בבנק ישראל צפו עוד שלוש העלאות ריבית עד סוף 2020), אלא שמרבית האנליסטים והכלכלנים מתאכזבים מכך שלא חזרנו כבר השנה למתווה של ירידות.
יותר מכל דבר אחר, הסביבה הנמוכה כל־כך שבה מתנהלת הריבית אצלנו ובשאר העולם מעידה בעיקר על מצוקת הכלכלנים והבנקים המרכזיים. בזמן שכלכלות העולם מדשדשות ונכנסות להאטה מסוכנת, אין לנגידי הבנקים המרכזיים יכולת אמיתית לתמרן ולהשתמש בכלי הכי יעיל שמופיע אצלם בספרי הכלכלה – הורדת ריבית, שתשכנע את ההמונים לצרוך במקום לחסוך, ותעודד עסקים וחברות לבצע השקעות.
