פעם הכול היה פשוט. בעשור השלישי ולכל היותר בתחילת העשור הרביעי לחייהם, מרבית בני האדם התמקמו במקום העבודה שהעניק להם פרנסה, יציבות ושקט נפשי עד הפרישה לפנסיה. פה ושם הם אולי קיטרו על גובה המשכורת, על המקצוע שבחרו לעצמם או על הקפריזות של הבוס וחשבו לחפש מקום עבודה אחר, אבל המשכורת הבטוחה, ההיכרות עם שרשרת המנהלים ועם יתר העובדים לטוב ולרע, ולא פעם גם חברות באיגוד מקצועי שהבטיח להם תנאי תעסוקה ושי לחג פעמיים בשנה, סילקו לרוב די מהר את המחשבות הזרות והמשונות הללו.
אבל זה היה פעם, בעולם שאולי חשבנו שהוא מתקדם ומשתנה בקצב סביר, אבל היום אנחנו יודעים שהוא התנהל על מי מנוחות, בקצב רגוע ואיטי, רגע לפני המפץ הגדול. בעשורים האחרונים, כאשר ברקע שינויים טכנולוגיים, חברתיים וכלכליים אדירים, יותר ויותר אנשים מפנימים ששום מקצוע ושום מקום עבודה אינם יציבים כמו בעבר. אף אחד לא מעז היום להתחייב ולומר כיצד ייראו הבניינים, המכוניות, הערים ואפילו בני האדם בעתיד הלא רחוק (תסתכלו למשל מה קורה בשנים האחרונות למודל המשפחה הקלאסי).
השינויים הללו הופכים כבר היום את שוק העבודה לתזזיתי מאי־פעם. לפי נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בימים האחרונים, רק קצת יותר ממחצית מהישראלים בני שלושים ומעלה שעבדו במקומות עבודה מסודרים לאורך העשור האחרון, לא החליפו אפילו פעם אחת את מקום עבודתם במשך עשור. 27% מהישראלים עברו בשני מקומות עבודה במרוצת העשור; 11% החליפו שלושה מקומות עבודה, ו־6% הספיקו בתוך עשור אחד לעבוד בארבעה מקומות עבודה לפחות. על פי הנתונים, רוב המתניידים החליפו מקומות עבודה מרצונם החופשי בלבד. אגב, לא נמצא הבדל משמעותי בעניין הזה בין גברים לנשים.
בכל מקרה, הנתונים הכלליים מסתירים את הניידות הגדולה במיוחד שמאפיינת את בני ובנות הדור הצעיר. כאשר נכנסים לרזולוציה של גיל מתברר שפחות משליש מבני 30־39, 32% בלבד, עבדו בעשור האחרון במקום עבודה אחד. 36% מבני 30 עד 39 עבדו בשני מקומות עבודה שונים, ו־33% מאותם צעירים המצויים בעשור הרביעי לחייהם עבדו בשלושה מקומות או יותר.
הרצון לחפש בכל פעם את מקום העבודה הבא מלמד לא מעט על העולם שבו אנחנו חיים ומגדלים את ילדינו, וגם על האופי של הדורות שצומחים כאן. לא מעט מחקרים ומאמרים נכתבו על הקושי לשמור היום על זוגיות יציבה ועל החיפוש התמידי בעידן הנוכחי אחרי ריגושים חדשים, אבל גם הקושי להישאר באותו מקום עבודה במשך עשור אחד יכול להצביע על דור שסובל מיותר מדי הפרעות קשב וריכוז.
אין ספק שדילוגי העבודה הללו גם גובים מהנפש מחיר של ממש. מלבד הצורך להסתגל בכל כמה שנים לבוס ולסביבת עבודה חדשים, פסיכולוגים רבים מתפרנסים מהמתח ומאי־הוודאות התמידית בכל הנוגע לאופק התעסוקתי.
ויחד עם זאת, למעברים הללו יש גם יתרונות ברורים. הם מעידים למשל על השאיפה שלנו להתקדם ולהשתדרג בשכר ובתפקיד, מה שלא תמיד מתאפשר במקום העבודה הישן. הם מבטאים רצון לגוון את מקום העבודה, ולא להישחק במשך עשרות שנים על אותו כיסא. גם המעסיקים, למרות החור והבלגן שפרישה של עובד מייצרת בדרך כלל בטווח הקצר, נהנים מיתרונות לא מבוטלים כתוצאה מרענון פה ושם של מצבת העובדים.
ומעל הכול, מוביליות גבוהה כל־כך במקומות העבודה מעידה כאלף עדים על מצבו הטוב של המשק המקומי. בתקופות של האטה כלכלית, ואפילו כאשר יש חשש מהאטה כזו, מרבית האנשים יהיו הרבה פחות אמיצים ויעדיפו להישאר במקומם, בבחינת שב ואל תעשה עדיף. אך כאשר בני השלושים פלוס מקפצים מרצונם ממקום עבודה אחד למשנהו, מתקבל הרושם שהם בטוחים שהמצב מצוין שם בחוץ. האם הם מגזימים? אולי, אבל תמיד טוב להיות אופטימיים.
ובשולי הדברים, חשוב להבין שנתוני המוביליות התעסוקתית מבטיחים גם שינויים נדל"ניים שאנחנו לא ממהרים להפנים. פעם, כשהכול היה כל־כך ברור והסיכוי להחליף מקום עבודה היה כמעט זניח, היה הגיוני לקנות דירה לא רחוק ממקום העבודה. השאלה אם מדובר באזור ביקוש אטרקטיבי הייתה הרבה פחות רלוונטית, מאחר שאנשים קנו דירה כדי לגור בה ולנסוע ממנה למקום העבודה בכל בוקר.
היום, אנחנו לכל הפחות אמורים להפנים את המחיר הגבוה של בעלות על "נכסי דלא ניידי", נדל"ן בשפת העם. כשאנשים מעדיפים להיות כמה שיותר ניידים לקראת האתגר הבא שאולי יגיע כבר מחר, וכשהם מעוניינים לשמור על כל האופציות פתוחות, השאיפה לדירה בבעלותם אמורה להיות הרבה יותר נמוכה. מילא אם מדובר בדירה בלב אזור הביקוש, המשופע במקומות עבודה רבים ומגוונים ושמאפשר גם בעת הצורך למכור את הדירה בקלות ולהמשיך הלאה – אבל מדוע שאנשים רציונליים ירצו לקנות דירה ליד מקום העבודה שנמצא כרגע אי־שם בקצה הפריפריה, כאשר הסטטיסטיקה מלמדת שדי מהר הם עשויים לדלג למקום עבודה חדש, אולי בקצה השני של המדינה?
