שווים פחות

בעולם מודרני, כזה שנשען על כלכלת שוק חופשי, קל להצדיק, או לכל הפחות להשלים מוסרית וכלכלית, עם אי־שוויון בין האזרחים. ראשית, אם כל אחד ממקסם את כישוריו, את יכולת ההשתכרות שלו ואת הונו האישי, זה אמור בהדרגה להגדיל את העוגה כולה ולהועיל לכולם – המשק צומח, אנשים מבזבזים יותר, הכסף מחלחל למטה וכו'. בנוסף, הנחת המוצא היא שמי שמתאמץ יותר מרוויח יותר, ולהפך. הסיסמה הסוציאליסטית האהובה על חברי הקיבוצים, "תן כמה שאתה יכול, קח מה שאתה צריך", נשמעה כמו חזון נפלא, אבל בפועל עודדה לא מעט בטלה והישענות על מאמץ של אחרים.

כלכלנים רבים סבורים שהצמיחה הכלכלית היא שצריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות של כל ממשלה, שכן היא גם תביא בהדרגה לביטול או לפחות לצמצום אי־השוויון (הודות להשקעות גדולות בחינוך, בתשתיות, בבריאות ועוד). גם ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר לא פעם שהוא מעדיף להתמקד בהגדלת העוגה, ולא בחלוקתה.

הבעיה היא שההנחות הללו לא בהכרח עובדות. מתברר שהכסף שנצבר למעלה לא תמיד מחלחל בקלות למטה. עם כל הכבוד לחריצות ולמאמץ, היכולת לעבור ממעמד כלכלי אחד למשנהו (בעיקר כלפי מעלה) היא כמעט בלתי אפשרית, והמתאם בין עבודה קשה לגובה המשכורת וצבירת ההון לא ממש חזק ומשכנע.

זה לא סוד למשל שהקופאית והמחסנאי שמשרתים אותנו בסופר, עובדים לא פחות קשה מהמנכ"ל ומהבעלים אבל מרוויחים פירורים משכרם. רמי לוי, האיש והרשת, נהנה למשל בשנת 2018 מעלות שכר של שלושה מיליון שקל – כ־250 אלף שקל בכל חודש – כמעט פי 50 משכר המינימום שקיבלו הקופאיות ומרבית העובדים, שעומד על 5,300 שקל לחודש. עוד עשרה מבני משפחת לוי, אגב, שעובדים גם הם בתפקידי ניהול שונים ברשת הפופולרית, נהנו מעלות שכר כוללת בהיקף דומה לזה של לוי עצמו. ולא מדובר רק בפערי שכר בין אנשי ההון, הבעלים ובני משפחתו, ובין השכירים שעובדים בחברה, אלא גם בין השכירים לבין עצמם. מנכ"ל שופרסל איציק אברכהן נהנה בשנה שעברה מעלות שכר של 4.8 מיליון שקל – 400 אלף שקל בממוצע בחודש – פי 75 משכר המינימום.

זו לא רק הבעיה המוסרית שמקשה להצדיק ולחיות בשלום עם פערים כאלו, אלא גם ההבנה שמדובר בחבית חומר נפץ חברתית־כלכלית. מכיוון שבני האדם מודדים את עצמם בעיקר ביחס למצבם של האנשים האחרים שחיים בסביבתם, העובדה שמצבם של העניים היום טוב שבעתיים ממצבם של העניים לפני דור או שניים לא ממש רלוונטית. קשה להתנחם בכך שהיום יש להם מים זורמים, טלפון חכם ומכונת כביסה, דברים שבני הדורות הקודמים לא חלמו עליהם. לכן, לא מסובך להבין את החשש מכך שאי־שוויון גבוה מדי עלול לערער את היציבות הפוליטית והחברתית.

בימים האחרונים חזר אי־השוויון אצלנו בישראל לכותרות, לאחר שהתברר שהוא שוב מרים ראש. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה את החלוקה המעודכנת של העשירונים השונים לפי רמת ההכנסות במדינת ישראל, כאשר הדרמה המרכזית הייתה העלייה שנרשמה במדד ג'יני, המדד הבינלאומי הבוחן את אי־השוויון בהכנסות לפי עקומה שבין 0 ל־1. מתברר שבשנת 2018 טיפס המדד בישראל לרמה של 0.355, לאחר שבשנה הקודמת, 2017, הוא עמד על 0.351 והשלים ארבע שנים של ירידה עקבית ומרשימה, שאפשרה לראש הממשלה ולשר האוצר לנופף בכך שמדיניות הממשלה עובדת. לפי הנתונים החדשים, בעיקר העשירים מרוויחים היום יותר, הרבה יותר, בעוד כל השאר די דורכים במקום.

בעשירון העליון למשל, בשנה שעברה זינקה ההכנסה הכספית נטו בשיעור של 13% ל־40,254 שקל בכל חודש למשק בית, בעוד שבעשירונים הנמוכים יותר העלייה הייתה מתונה בהרבה, אם בכלל הייתה כזו. בעשירון התחתון למשל נרשמה דווקא ירידה של 0.7% בהכנסות של משק בית לעומת שנת 2017, לסך של 4,786 שקל בחודש, ובעשירון השני הייתה ירידה של 5% בהכנסה נטו, לסך של 7,527 שקל למשק בית. בשנת 2018 העשירון העליון בישראל הכניס פי 8.4 מהעשירון התחתון, לעומת פער של 7.4 "בלבד" בין שני הקצוות שנה קודם לכן.

לא מהכיס שלנו

אבל מדד ג'יני הוא בסך הכול גרסה מרוככת ונוחה יחסית להצגת הפערים הצומחים בישראל ובעולם בכלל. הבעיה הגדולה באמת בהקשר הזה היא לא הפער בהכנסה הכספית בין הישראלים, אלא פערי ההון והעושר שכמעט אינם משוקללים בתוך הנתונים. אנשי הלמ"ס מנסים אמנם להכניס למשוואות גם את ההכנסות מהון – כך שהכנסות מעבודה תופסות נתח של 78% מהעוגה, 10.5% נוספים מתבססים על קצבאות ותמיכות, וכל היתר מהון, פנסיות וקופות הגמל של אזרחי המדינה, אבל ברור שזה לא מגרד אפילו את הפערים האמיתיים בין מי שיש לו הון ונכסים למי שאין לו. עם כל הכבוד למבחן המשכורות שאנחנו מביאים בכל חודש, מדד ג'יני לא יודע אילו דירות וירושות יש או אין לנו. כך, מי שמרוויח שכר מינימום וגר בדירה בבעלותו בתל־אביב ימוקם בעשירונים התחתונים, בעוד זוג שמרוויח מעל 20 אלף שקל נטו יתמקם בצמרת הדירוג, באחד משלושת העשירונים העליונים של ישראל, גם אם ההוצאות השוטפות לא ממש מאפשרות לו לחסוך להון עצמי כדי להגיע לדירה משלו.

בנובמבר 2015 ניסה המכון לרפורמות מבניות להציג את התפלגות העושר בישראל, אם כי גם שם הודו שהנתונים שיש בידיהם חסרים מאוד. הכלכלן פרופ' מומי דהן פרסם לפני כשנה מאמר בנוגע לאי־השוויון בהכנסות בישראל, וציין במפורש כי "אי־השוויון בהכנסות עשוי להסתיר פערים ברווחה, אם העושר מתחלק באופן שונה מאשר ההכנסות, מה שאכן קורה בפועל במדינות המפותחות". גם דהן, המרבה לעסוק באי־שוויון, הדגיש כי "למרבה הצער, אין נתונים על התחלקות העושר בישראל על פני זמן".

לפי הנתונים שהציגו אנשי המכון לרפורמות מבניות, ההבדלים בין פערי ההכנסות לפערי העושר הם אדירים. העשירון העליון למשל, אחראי לנתח של 27% מההכנסה הלאומית, אבל מחזיק ב־51% מסך העושר במדינה. המאיון העליון, 26 אלף המשפחות העשירות בישראל, מחזיקות ב־22.5% מכל העושר הלאומי – נדל"ן, הון פיננסי וכו' – שהוא שווה ערך לכל העושר שמחזיקים שבעת העשירונים העליונים יחד. במילים אחרות: אחוז אחד מהישראלים מחזיק בעושר דומה לזה שמחזיקים 70 אחוזים מהאוכלוסייה.

העושר הממוצע של העשירון העליון עומד לפי אותם נתונים על 10.8 מיליון שקל (מאז 2015 הוא בוודאי הספיק לצמוח עוד), ובמאיון העליון העושר הממוצע שווה ל־47.9 מיליון שקל. מנגד, ל־11% ממשקי הבית בישראל יש נכסים בשווי קטן מאלף שקלים. 5% ממשקי הבית מוגדרים חסרי נכסים או שיש להם "שווי נכסי שלילי", מה שבמילים פשוטות אומר שהם חייבים יותר מכל נכסיהם.

בכל מקרה, הבשורה המעודדת היא שרוב בני האדם, גם העשירים שבהם, שואפים לעולם צודק יותר ולחלוקה הרבה יותר שוויונית של העושר. אינספור מחקרים כבר הוכיחו שזה נכון בישראל, בארה"ב, באנגליה, באוסטרליה ובעוד מדינות קפיטליסטיות רבות שמקדשות לכאורה את הממון הפרטי.

לא רק שאנשים רוצים שהעושר יתחלק בצורה שוויונית יותר (אבל לא שוויונית לגמרי), מרבית האנשים אפילו לא מתחילים להפנים עד כמה העניים באמת עניים, ועד כמה הפערים עצומים בכל מדינה ומדינה. מחקר ענק שערך פרופ' דן אריאלי בארה"ב ושבו נבחנו כ־300 אלף אמריקנים, הראה כי הנשאלים העריכו כי לארבעת העשירונים הנמוכים בארה"ב יש מעט פחות מ־10% מהעושר במדינה, בזמן שבפועל יש להם שיעור אפסי ממנו (0.3%), נתון שאינו שונה בהרבה גם אצלנו בישראל.

בשורה התחתונה, אנחנו אולי שואפים ורוצים לראות חברה שוויונית בהרבה, אבל הקושי של כולנו לשלם מיסים גבוהים למדינה – מיסים שאמורים לסייע לצמצום אותו פער – מראה כמה מעט אנחנו מוכנים לעשות לשם כך. או שאולי זה מראה בעיקר כמה מעט קרדיט אנחנו נתונים לממשלות שלנו, שיֵדעו לנתב את הכספים שהן לוקחות מאיתנו למי שבאמת זקוק להם.