ארבעים שנה בדיוק עברו מאז פרסמו שני ישראלים, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, את תוצאות מחקרם הכלכלי פורץ הדרך בכתב העת 'אקונומטריקה', במאמר שנחשב עד היום למצוטט ביותר במגזין הכלכלי היוקרתי. שני הפסיכולוגים גילו לכלכלנים ולאנשים אחרים עד כמה ההחלטות שלנו אינן בהכרח רציונליות. בין השאר התברר כי הכאב שאנחנו מרגישים בעקבות הפסד הוא כפול מההנאה שנגרמת לנו בשל רווח, ושהעניין הזה משפיע על כל החלטה שכרוכה בממד כלשהו של נטילת סיכון.
לפי הדוגמה שהציגו, אם נציע לאנשים להשתתף בהימור שיש בו סיכוי של 50 אחוזים לזכות ב־15 אלף דולר, מול סיכוי שקול של 50 אחוזים להפסיד עשרת אלפים דולר, רובנו לא נרצה להשתתף בהימור שדווקא מוטה לטובתנו. רק אם הסיכוי לזכייה יעלה ל־20 אלף דולר, כפול מסכום ההפסד, יש על מה לדבר. המסקנה של השניים הייתה שבגלל שנאת ההפסד הטבועה בנו, הסטטוס־קוו בדרך כלל ינצח. רוב האנשים יעדיפו שלא להחליט, שמא ההחלטה שיגיעו אליה תהיה לא נכונה ואז הם לא יסלחו לעצמם על כך שאכלו אותה בגדול (מנגד, אם ירוויחו מקבלת החלטה נכונה, הם הרבה פחות יתרגשו מכך). ככל שההחלטה העומדת על הפרק מורכבת ומסובכת יותר, כך אנשים יעדיפו להימנע ממנה ולהישאר במקומם, גם אם חישוב רציונלי קר יורה ששווה להם להסתכן.
פרופ' אבי שמחון: "מי שרוצה להפחית סיכונים למינימום יכול לחגור חגורה, לשים שלייקס, וגם להחזיק את המכנסיים בשתי הידיים. אבל אז כדאי לקחת בחשבון שלרוץ הוא כבר לא יוכל"
זה נכון בנוגע להשקעות שלנו (נעדיף להישאר עם תיק ההשקעות שכבר יש לנו, אף שברור שלוּ היינו מרכיבים היום סל השקעות חדש הוא היה נראה שונה לגמרי); זה נכון בכל פעם שאנחנו מתלבטים אם כדאי להחליף מקום מגורים או מקום עבודה, וזה נכון גם בפוליטיקה. גם אם הסיכוי להרוויח משמעותי יותר מהסיכון ליפול, בדרך כלל נוותר על הסיכוי הגדול כדי לא לקחת על עצמנו את הסיכון הקטן.
התובנה הזו יכולה להסביר גם את הפארסה הפוליטית שהתנהלה בישראל בשבועות האחרונים, ואת הקושי של השחקנים הפוליטיים להגיע החלטה אמיצה או להחלטה כלשהי. כאשר ברירת המחדל היא פשוט לא להקים ממשלה – מלאכת ההרכבה העדינה של כל קואליציה, עמוסת הסיכונים והפשרות, הופכת קשה שבעתיים. כהנמן וטברסקי אמרו את זה מזמן. לכן קשה לנו לייצר ממשלת אחדות והרבה יותר פשוט לזרום אל בחירות חדשות. לכן קשה לנו להחליף מנהיג קיים – בין אם המנהיג החדש מגיע ממפלגה אחרת, ובין אם מאותה מפלגה עצמה – שמא מה שנקבל יהיה פחות טוב ויתפוצץ לנו בפרצוף. לכן קשה גם למנהיגים שלנו להחליט ולהוביל רפורמות (במערכת המשפט למשל), אף שכבר שנים אנחנו שומעים שהן נחוצות כל כך ושאוטוטו הם מכריעים בעניין (מישהו אמר חאן אל־אחמר?).
על החשש מסיכונים מחושבים דיבר השבוע גם פרופ' אבי שמחון, ראש המועצה הלאומית לכלכלה שבמשרד ראש הממשלה, במסגרת ועידת מקור ראשון בירושלים. "מי שרוצה להפחית סיכונים למינימום יכול לחגור חגורה, לשים שלייקס, וגם להחזיק את המכנסיים בשתי הידיים", אמר שמחון. "אבל אז כדאי לקחת בחשבון שלרוץ הוא כבר לא יוכל".
ומשום שרובנו רואים את עצמנו כאנשים רציונליים, חשוב להבין שהעדפת הסטטוס־קוו, אי־קבלת החלטה והישארות באותו מצב כדי להימנע מהחלטה הלא נכונה חלילה, חזקות ואמוציונליות הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
מה ששלי שלי
במחקר שערך בעבר החוקר ג׳ק קנטש הוא ביקש מתלמידיו למלא שאלון, ובתמורה הבטיח להם שי שחיכה על שולחנו לכל אורך הניסוי. תלמידי כיתה אחת קיבלו ספל קפה בתמורה להשתתפותם במילוי השאלון, ואילו תלמידי הכיתה השנייה קיבלו חפיסת שוקולד שווייצרי בעבור מילוי אותו שאלון. לאחר השיעור סיפר קנטש בשתי הכיתות שיש גם מתנה חלופית, ואִפשר לכל תלמיד להחליף את השי שקיבל באפשרות השנייה – ספל הקפה או השוקולד.
התשובות היו מובהקות: רק עשרה אחוזים מהתלמידים ביקשו להחליף את המתנה הצנועה שכבר קיבלו. הרוב המוחלט של חברי הקבוצה הראשונה נשארו עם הספל, ואילו הרוב המוחלט של חברי הקבוצה השנייה נשארו עם השוקולד השווייצרי. שתי הקבוצות החליטו למעשה את אותה החלטה – מה שכבר שלי שלי, וצריכה להיות סיבה טובה מאוד להחליף אותו. לא משום שהערך של מה שקיבלתי גבוה יותר, אלא כי אני מעדיף לחסוך את ההתלבטות, להימנע מהחלטה חדשה שאני עלול להצטער עליה, ולהישאר עם מה שכבר בבעלותי. הניסוי הזה שוכפל אחר כך פעמים נוספות, והתוצאות דומות.
אחת התובנות הגדולות של כהנמן וטברסקי עסקה דווקא ב"אהבת סיכון" – כלומר, על אף שבני האדם הם שונאי סיכון באופן כללי, אם נגזר עליהם להפסיד – פעמים רבות הם יעדיפו דווקא להמר על הפסד גדול יותר, אם יש לצידו סיכוי להפסיד פחות
הקושי לצאת מהמשבצת, מברירת המחדל שאנחנו כבר נמצאים בה, חוזר בהרבה מאוד מחקרים כלכליים ואחרים. במחקר מעניין אחר נשלחו שתי קבוצות לרכוש פיצה. לקבוצה אחת נאמר שמחיר הפיצה הוא 11 דולר, ושהיא כוללת 12 תוספות שונות ומגוונות. הורדה של כל תוספת תפחית מהמחיר 50 סנט (חצי דולר). לקבוצה השנייה נאמר שמחיר הפיצה הוא 5 דולר, וכל תוספת, מתוך 12 התוספות האפשריות, תעלה להם עוד 50 סנט.
כלכלית, מדובר בהצעות שוות לחלוטין: 5 דולר לפיצה "בלי כלום", ו־11 דולר לפיצה "עם כל התוספות". בפועל, בחיים עצמם, הקבוצה הראשונה קנתה ואכלה פיצה עם 7.44 תוספות בממוצע, ואילו הקבוצה השנייה אכלה את הפיצה עם 3.16 תוספות בממוצע. הקבוצה הראשונה שילמה קצת יותר מ־8.7 דולר לפיצה, בעוד הקבוצה השנייה שילמה קצת פחות מ־6.6 דולר. הקבוצות היו זהות, ולמעשה גם הבחירה שלהן הייתה זהה – להישאר קרוב לברירת המחדל.
מסקנות המחקרים הללו נוגעות כמובן בכל תחומי החיים, ואין ספק שאפשר למצוא אותם גם בהחלטות הפוליטיות של הציבור הרחב ושל מנהיגיו. בסוף בסוף, רוב האנשים לא יעזו להתרחק יותר מדי מנקודת המוצא שלהם.
ואגב, אחת התובנות הגדולות של כהנמן וטברסקי עסקה דווקא ב"אהבת סיכון" כשמדובר על "התחום השלילי". כלומר, אף שבני האדם הם שונאי סיכון באופן כללי, אם נגזר עליהם להפסיד – פעמים רבות הם יעדיפו להמר על הפסד גדול יותר, אם יש לצידו סיכוי להפסיד פחות. כך, במקום להפסיד בוודאות עשרה שקלים, רבים מאיתנו יעדיפו להמר על עשרה אחוזים להפסיד 110 שקלים, אם נציע להם אפשרות של 90 אחוזים שלא להפסיד אפילו שקל אחד.
בחזרה לביצה הפוליטית: אם פוליטיקאי או מפלגה מבינים שבכל מקרה הם צפויים להפסיד בצומת הבא לא מעט קרדיט וכוח פוליטי, הם יהיו מוכנים להגדיל את הסיכון ואת ההימור כדי להפסיד מעט פחות (או יותר). במקום לאבד מנדט או שניים, הם עשויים לצאת למהלך נועז ומקורי, כזה שמצד אחד עלול להעצים את המכה האלקטורלית בסיבוב הבא, אבל מצד שני גם יכול להפחית את הנזק ולהחזיר אותם לעניינים.
ובמילים אחרות – כדאי להחזיק חזק. ודאי כשנדמה לא פעם שהמשחקים הלא רציונליים והמלוכלכים הללו (קמפיין שלילי תמיד יעבוד טוב יותר מקמפיין חיובי) הם בעיקר על חשבון האנשים שעדיין מאמינים שיש סיכוי לאחות מתישהו את השברים שנוצרים כאן.
