לפני תשעים שנה פרסם הכלכלן האמריקני הרולד הוטלינג מודל שיווקי, והוא הפך לאחת התיאוריות הכלכליות המפורסמות בתורת המשחקים. לשם המחשה, הוטלינג הציג שני סוחרים שמעוניינים לפתוח דוכן למכירת עיתונים ברחוב שאורכו קילומטר אחד. הנחת המוצא היא שהתושבים מתגוררים באופן שווה לכל אורך הרחוב, ושמחיר המוצר (עיתון במקרה זה) נקבע מראש על ידי המו"ל. הסוחרים נדרשים בסך הכול לבחור את המיקום האופטימלי להצבת הדוכן, במקום שיביא להם הכי הרבה לקוחות שירצו לקנות את העיתון דווקא אצלם.
הוטלינג הוכיח ששני הסוחרים המלומדים יפתחו את שני הדוכנים בדיוק באמצע הרחוב. שניהם יתמקמו ממש על אותה משבצת, זה לצד זה, כדי לנסות ללקט אליהם כל אחד בדיוק מחצית מהקונים (ששאלת המיקום לא תשפיע עליהם, שכן שני הדוכנים יימצאו במרחק שווה מדירתם). ומדוע, שאל הוטלינג, שלא ימקמו דוכן אחד בדיוק ברבע הראשון של הרחוב (אחרי 250 מטרים מתחילתו) ודוכן שני בתחילת הרבע האחרון של הרחוב (אחרי 750 מטרים)? הרי גם כך הם ייהנו מחלוקה שווה של הקונים – הראשון יתפוס את כל התושבים שגרים בחצי הקילומטר הראשון, והשני את כל הגרים בחצי השני – גם לא נקבל שני דוכנים צמודים, והכי חשוב, רוב הקונים יצטרכו ללכת פחות מטרים עד לדוכן העיתונים הקרוב לביתם.
מודל הוטלינג מסביר בפשטות שמציאות "אופטימלית" כזו לא תיתכן, כי אז שיווי המשקל של שוק העיתונים הקטן שלנו יתערער. כל מוכר ירצה לזוז מעט שמאלה או ימינה, לכיוונו של הדוכן האחר, כדי להשיג נתח שוק גדול יותר. עד שממילא הם ימצאו את עצמם בדיוק בנקודת האמצע, מתמודדים על אותה משבצת.
לא רק בעולם השיווקי והמסחרי הפך מודל הוטלינג לפופולרי ומצוטט, אלא גם – ואולי בעיקר – בעולם הפוליטי. כבר ב־1929 כתב הוטלינג עצמו כי "הנטייה הזאת – להתמקם בדיוק במרכז – רווחת כל־כך, עד שהיא מופיעה בקשת רחבה של התנהגויות תחרותיות, ובהן גם התנהגויות שרחוקות מאוד מעולם הכלכלה. דוגמה מדהימה מצויה בעולם הפוליטי – התחרות בין המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית בארה"ב, שאינה מובילה להבחנה ברורה בעמדותיהן בנושאים שעל הפרק. כל מפלגה מנסה להתאים את מצעה, כך שיהיה דומה ככל האפשר למצע יריבתה".
קשה לי לומר שאני זוכר הרבה קורסים בכלכלה מתקופת הלימודים שלי באוניברסיטת תל־אביב, אבל את הקורס בתיאוריות הכלכליות של הדמוקרטיה אני זוכר היטב, בעיקר בגלל ההפתעה מכך שמדובר בתחומים משלימים ומשיקים. וגם בעקבות המסקנה המדכאת של המודל הוותיק, שעובר בקלות כזו מהזירה העסקית לזירה שאמורה להתנהל גם בהתאמה לאידיאלים וערכים, ולא לפי מודלים מתמטיים.
אלא שאת התממשות מודל הוטלינג אנחנו רואים בכל העולם; שוויון מתסכל בין גושים, ומועמדים שמתאמצים להתמקם בדיוק באמצע, תוך הקפדה שלא להציג אידיאולוגיה שוברת מוסכמות או חלילה נועזת מעט, מתוך הבנה שכל סטייה מזערית מהמרכז עלולה להכשיל אותם ולהעביר את הרוב למועמד שמנגד.
זווית המבט הזאת מכניסה לפרופורציות את משאלת הלב של רבים שיהיו אצלנו רק שתי מפלגות גדולות שירוצו לכנסת. השאיפה הזאת צוברת פופולריות בעיקר לנוכח הפארסה שהתרגשה עלינו בשנה האחרונה, אחרי שכולנו הפנמנו שמשהו דפוק בשיטת הבחירות הנהוגה (גם אם יתרחש נס, ותיבחר לכנסת ישראל קונסטלציה שתאפשר הקמה של ממשלה).
בעולם של שתי מפלגות ושני מועמדים המוכרים את מרכולתם הפוליטית, הם יהיו מוכרחים להיצמד למצביע ה"חציוני". משעמם שם אבל גם משתלם במיוחד, בגלל אותו שיווי משקל. הכי מתגמל לעמוד בדיוק במשבצת שבה ממוקם הבוחר שמימינו ומשמאלו יש אותו מספר של בוחרים פוטנציאליים. אם מי משני המועמדים יעשה טעות ויזוז מעט ימינה או שמאלה – בגלל לחץ של חברי מפלגה, בגלל פרץ של אידיאולוגיה וערכים, משום שהפסיק לרגע להקשיב ליועץ הפוליטי או כי מראיין הצליח להוציא אותו מהמשבצת הנוחה – מיד יידבק אליו המועמד השני וישמיע את אותן דעות בדיוק (רק בקצת פחות קיצוניות) וילקט את כל המצביעים ממנו והלאה, ימינה או שמאלה.
בעצם גם בלי שחזון שתי המפלגות התממש, אנחנו רואים את הערפל האידיאולוגי הזה קורה גם אצלנו. אפילו כעת, למרות שפע מפלגות ומגוון דעות ברשימת המועמדים לכנסת ישראל, שתי מפלגות גדולות ודומיננטיות מנהלות ביניהן קרב ראש בראש, כשהן מתאמצות מאוד להיות דומות זו לזו כדי שלא להפקיר את המרכז לאחת מהן.
וכשזו האסטרטגיה העיקרית, במקום לחדד עמדות ומדיניות חלילה, מה שעלול להזיז להן את "הדוכן" מנקודת החציון המוחלט, כל אחת עסוקה אך ורק בניסיונות לשכנע אותנו שהצד השני הוא שאינו נמצא באמצע (כי הוא ימני מדי או שמאלני מדי). וכשזו האסטרטגיה, וכאשר ברור שבשאלות של מדיניות לא נקבל שום תשובה של ממש, לא מפתיע שאנחנו מתעסקים אך ורק בשאלת הכריזמה או המוסר של כל מועמד.
הבטחות על הקרח
הניסיונות השקופים לקלוע לנקודת האמצע מזכירים לי את הציטוט המפורסם של לסלי אספין, בעבר שר ההגנה בממשל קלינטון, שאמר בציניות כי "אם ניתן לחבר קונגרס את ההזדמנות להצביע לשני הצדדים, הוא תמיד יעשה זאת". אז להצביע בעד ונגד עדיין אי אפשר, אבל כשהפוליטיקאים שלנו בכל זאת מדברים פה ושם על מדיניות, הם מנסים לאחוז במקל משני קצותיו.
זה נכון במישור המדיני והפוליטי (גם בעד סיפוח וריבונות וגם בעד מדינה פלסטינית, גם בעד הבנות עם חמאס וגם בעד מלחמת חורמה בו, גם בעד ממשלת אחדות וגם בעד ממשלה צרה, גם בעד מערכת החוק וגם בעד הגבלת כוחה ועוד ועוד), וזה נכון במיוחד בתחום הכלכלי.
כשמדובר בכלכלה, צריך שיהיה ברור שלפני הכול אנחנו מוכרחים לשאול מהן האלטרנטיבות. מאחר שאין לנו פריווילגיה להדפיס כסף ללא הכרה, חשוב לדעת גם מה נשאר מחוץ לטבלאות ולא רק מה נכנס פנימה. חוכמה קטנה מאוד להבטיח כספים לכל דכפין, בלי לומר על חשבון מי ניקח אותם.
ומה שמענו בשבועיים האחרונים? שחשוב וערכי לממן סבסוד של כל הפעוטונים מגיל אפס עד גיל שלוש (כחול־לבן, עבודה־גשר־מרצ); הבטחה לתושבי אילת לסבסוד של כל טיסה למרכז הארץ, ואפילו קדימות בתור לפני הנחיתה בנתב"ג (מפלגת ימינה, שחרגה בעניין הזה מהקריצה העקבית לימין הכלכלי ולחסידי כוחות השוק); וגם שמדינת ישראל תוותר על המיסוי האדיר שהיא מקבלת מכל דירה, כדי לראות סוף סוף את מחירי הדירות "יורדים דרמטית" ולהבטיח שילדינו יוכלו בבוא מהיום לקנות דירה איכשהו (הליכוד).
למעט אביגדור ליברמן, שסיפר לכולם שהוא ייקח מתקציבי הישיבות לטובת שפע של מטרות חברתיות ולאומיות, איש לא טרח לומר לנו מהיכן יגיעו התקציבים למימון כל אותם חלומות שפוזרו פה ערב בחירות. אף לא אחד התייחס לעובדה המצערת שכל שקל שהולך למטרות החשובות יהיה חסר במקום אחר, חשוב לא פחות. והאמת העצובה היא שמי שירכיב את הממשלה הבאה, יהא אשר יהא, יהיה עסוק בשנים הבאות בעיקר במימון ההטבות של הממשלה היוצאת.
מונית לשום מקום
ביום שאחרי, כדאי לזכור שלפוליטיקאים שלנו לא ממש משתלם לעזור ל"ציבור הרחב". כשהטבה מתפזרת על קהל גדול מדי ולא סקטוריאלי, קשה להם מאוד לזקוף לעצמם את הקרדיט. לכן, במקום לסייע לציבור אדיש ועייף, הם יעדיפו להמשיך לחלק צ'ופרים בעיקר למגזרים השונים שידעו לתגמל אותם בקלפי בבוא היום. מה גם שמדיניות הפרד ומשול, וסכסוך מגזרים אלה באלה, איננה מזיקה להם.
הדוגמה הטרייה היא הזיגזג בכל הנוגע לרפורמת תעריפי הנסיעה במוניות. משרד התחבורה גיבש רפורמה לטובת כולנו, כדי שנבין על מה וכמה אנחנו אמורים לשלם בכל נסיעה במונית. אבל אז קפצו נהגי המוניות – כ־25 אלף ישראלים שמחזיקים בבעלות על מונית ועוד כ־15 אלף ששוכרים מוניות – ובשורה התחתונה אנחנו עדיין מחכים להחלת הרפורמה, שהתחלפה ב"הקמת ועדה".
דוגמה אחרת היא מה שקורה בחודשים האחרונים סביב תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, שזכה לכינוי "חוק קמיניץ", על שם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ארז קמיניץ שהוביל אותו בשעתו עד לאישור בממשלה ובכנסת. בשנת 2017 אושר התיקון לחוק, ששינה את מנגנון האכיפה והענישה בתחום עבירות הבנייה, אשר הפכו מזמן למכת מדינה (כפי שמבקר המדינה ובתי המשפט הגדירו אותם יותר מפעם אחת). התיקון לחוק אִפשר לראשונה להחרים כלי עבודה המבצעים עבירות בנייה או להטיל קנסות כספיים על העבריינים, במקום ללכת על המסלול הפלילי הארוך והמייגע. כסף במקום כלא.
כל אזרח אמור להבין מדוע שמירה על חוקי התכנון והבנייה היא אינטרס עליון של כולם. במדינה צפופה כמו ישראל, תכנון מושכל ומוקפד הוא תנאי קריטי לצמיחה ולפיתוח. אם אישרנו למשל סלילת כביש חדש, לא סביר שנצטרך לעקוף אותו (או לוותר עליו, מעשים שבכל יום במגזר הערבי למשל) בגלל בית לא חוקי שנבנה בדרך. אם אישרנו פרויקט פינוי־בינוי, לא סביר שניתקל בהתנגדות מצד שכן שכבר מזמן הרחיב את דירתו באופן לא חוקי, והדירה החדשה שמציעים לו נראית בעיניו פחות משתלמת בגלל אותה חריגה. אם אישרנו מתחם של מסעדות ומסחר בפאתי העיר, לא סביר שהוא ייתקל בתחרות מצד כמה לולים ורפתות שהפכו במהירות לאזורי מסחר פופולריים, ללא רישיון עסק ועם תשלום ארנונה מינימלית.
אבל שוב, הציבור שמרוויח משמירה על חוקי התכנון והבנייה – בין השאר אזרחים ערבים שומרי חוק – לעולם לא יפעיל את אותם לחצים ומחאות כמו אלה שנפגעים מהחוק החדש. ולכן, אחרי שמשום מה תיקון קמיניץ נפתח שוב לדיון בקואליציה משונה של ערבים, חקלאים ומתנחלים (מגזרים המשופעים באזרחים שניצלו שנים של חוסר אכיפה), גם אותו תיקון חיוני צפוי ככל הנראה להיכנס להקפאה. על חשבון הציבור הרחב? למי אכפת.
