קיים ניגוד בלתי נתפס בין השליחות המגולמת במקצוע ההוראה והחשיבות שבפעולת החינוך, ובין ההיצמדות העיקשת של הסתדרות המורים ללוח החופשות, משל היה תורה למשה מסיני. כך קורה שמדינת ישראל כולה מנסה לחזור אט־אט לשגרה כלכלית, מיטב המומחים ומקבלי ההחלטות יושבים ומייצרים מתווי למידה עם קפסולות, מסכות והרגלי היגיינה כדי שמערכת החינוך תוכל לחזור לפעילות – ואילו הסתדרות המורים מתנהלת ביקום משלה. לאחר חודשיים של השבתה, גני הילדים חזרו לפעילות ביום ראשון השבוע, רק כדי לשבות מחדש ביום שלישי. למה? כי ל"ג בעומר. שבוע הלימודים, שממילא אמור היה להימשך שלושה ימים בלבד, התקצר ליומיים בגלל קדושתו של לוח החופשות של המורות והגננות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההסכמים הקואליציוניים חייבים להתייחס לאחינו שרוצים לעלות לישראל
– אמריקן סטייל: ארדן מסכם כהונה ומתכונן לתפקיד החדש
– חמישה דברים שלא ידעתם על רובינזון קרוזו
לא משנה כמה קרדיט נותנים להסתדרות המורים, נדמה שהדבר האחרון שמעניין את מנהיגי המורים הוא חינוך ילדינו. בריאיון שערכו קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן בכאן רשת ב' עם יפה בן־דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, הם חזרו ושאלו: את לא חושבת שיש משהו מעוות בכך שגם השנה תתקיים חופשת ל"ג בעומר כאילו לא קרה דבר? לתדהמתם היא השיבה ב'לא' מהדהד. בן־דוד מסרבת לראות את הבעיה בכך שהילדים יחזרו לגני הילדים אחרי חודשיים של חופש, ויומיים אחר כך יצאו שוב ליום חופש נוסף. הנסיבות המיוחדות, המגפה העולמית, המשבר הכלכלי והמצוקה של משפחות רבות אינם מטרידים אותה. יש הסכם ועל פיו צריך להיות חופש בל"ג בעומר, נקודה. מה יום מיומיים.
האמת היא שזוהי המחשה מושלמת לשקר שחזרו עליו פעמים רבות כל־כך, עד שכולם מאמינים שהוא נכון. אולי תופתעו לשמוע, אבל חופשת ל"ג בעומר, כמו גם כל ימי החופשה במהלך שנת הלימודים, אינם מעוגנים בשום הסכם שנחתם עם הסתדרות המורים. משרדי החינוך והאוצר הודו בכך כבר כמה פעמים, ובכל זאת הסתדרות המורים ממשיכה לטעון זאת בכל ריאיון ובכל הודעה לעיתונות. החופשה היחידה המעוגנת בהסכם־שכר היא החופש הגדול בקיץ, ותו לא. שר החינוך הבא, שזהותו צפויה להיוודע בעת פרסום שורות אלה, יוכל ברצותו לשנות את כל לוח החופשות של מערכת החינוך במדינת ישראל, ואולי להשיב לה מעט שפיות בשנה הקרובה. שום הסכם או סעיף חוקי לא מונע זאת ממנו, מלבד האיום של הסתדרות המורים בשביתה, שבוודאי יגיע. זוהי, לצערנו, הסיבה המכרעת שבגללה עיוות ארוך שנים לא ישתנה גם במציאות יוצאת דופן.
הפארסה שהתנהלה השבוע סביב חופשת ל"ג בעומר היא רק ביטוי לבעיה כוללת. מערכת החינוך בישראל נמצאת בחופשה כ־97 ימים בשנה, בעוד שבכלל המשק מתקיימים ימי חופשה הקבועים בחוק רק בכ־20 מתוכם. מערכת החינוך מושבתת מפעילות למשך שלושה ימים בראש השנה, תשעה ימים בסוכות, שישה ימים בחנוכה, שלושה ימים בפורים, 15 ימים חופשת פסח, ל"ג בעומר, שלושה ימים בשבועות, וכמובן – חודשיים של חופש גדול ביולי ואוגוסט. שלל החופשים הללו מותירים פער של כ־76 ימים בין ימי החופשה של הילדים לאלה של הוריהם.
חוסר ההתאמה בין ימי החופשה של מערכת החינוך וימי החופשה של ההורים מחולל גם בעיה כלכלית. בכ־28% ממשקי הבית יש ילדים בני 3 עד 11, וימי החופשה מבתי הספר מתגלמים בעבורם בעלות כספית ניכרת. אם שני ההורים עובדים, הם צריכים למצוא פתרון לילדים לכמעט שלושה חודשים בשנה שבהם אינם שוהים במסגרת. הפתרון הראשון והקל ביותר הוא שמרטפות בחינם בחסות קייטנת סבא וסבתא, אך זוהי אפשרות שאיננה זמינה לכל ההורים כל הזמן, שלא לדבר על ימי קורונה שיצרו שינוי דרמטי בעניין הזה. הפתרון השני נושא בחובו עלות כספית ישירה: קייטנות ושירותי שמרטפות בתשלום, שמצטברים לסכומים נכבדים. הפתרון השלישי הוא היקר ביותר מבחינת כלכלת ישראל: הורים משתמשים בימי המחלה שלהם או נעדרים מהעבודה ללא תשלום, והמשק מאבד ימי עבודה רבים. הפגיעה בפריון ובתוצר של מדינת ישראל בכל יום של פער כזה, מוערכת במשרד האוצר בכ־250 מיליון שקלים.
מחקר שפרסם בנק ישראל מצא שגם אם שני ההורים מנצלים את מלוא ימי החופשה שלהם כדי לשהות עם הילדים בחופשות, עדיין נותר פער ניכר. המספר הממוצע של ימי חופשה שנתית הוא 17 ימים. בהנחה שישנם חמישה ימים של חופשה משותפת, וכל אחד מההורים משתמש בכ־12 ימי חופשה כדי לשהות עם הילדים בבית, נותר פער של כ־48 ימים ללא פתרון.
אלה כמובן הנחות שמרניות מאוד: הורים לילדים צעירים הם בדרך כלל בעלי ותק נמוך במקום העבודה, ולרשותם עומדים עוד פחות ימי חופשה. ובעיקר, קשה למדוד כמה הורים, בעיקר אימהות, מוותרות מראש על משרה תובענית (ומתגמלת), עובדות במשרה חלקית או מוותרות על קידום בשנות גידול הילדים – בגלל ימי החופשה העודפים במערכת החינוך. כל אלה יוצרים עלות כלכלית וחברתית שקשה להעריך את היקפה, דווקא במדינה המערבית עם שיעור הילודה הגבוה ביותר.
מחקר אחר, שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הראה כי הפער בין ימי החופשה של ההורים לאלה של התלמידים הוא מהגדולים ביותר במערב. חופשת הקיץ של תלמידי ישראל איננה חריגה ביחס לחופשות קיץ במדינות אחרות, אבל מספר ימי החופשה במהלך שנת הלימודים גדול מאוד. על פי אותו מחקר, ישראל מצויה במקום השני, אחרי בריטניה, במספר ימי החופשה במהלך שנת הלימודים שהם ימי עבודה במשק – 37 ימים בבריטניה ו־36 ימים בישראל, ובבריטניה חופשת הקיץ קצרה בשבועיים מזו הנהוגה בישראל.
סרבנות סדרתית
הבעיה איננה נעוצה במספר ימי החופשה, אלא בפיזור שלהם. בישראל לא לומדים פחות מאשר במקומות אחרים בעולם, ואפילו יותר: בישראל כ־219 ימי למידה שנתיים בבתי הספר היסודיים, לעומת ממוצע של 185 ימי למידה שנתית במדינות המפותחות. אין גם פער מיוחד במספר שבועות הלמידה: בישראל לומדים 37 שבועות, ובמדינות ה־OECD לומדים בממוצע 38 שבועות בשנה. כל הפער נובע משבוע לימודים שאינו מסונכרן עם שבוע העבודה. ישראל היא המדינה היחידה במערב שבה לומדים שישה ימים בשבוע, בעוד ההורים עובדים רק חמישה ימים בשבוע.
מכיוון שההסבר לפער הזה ברור כל־כך, הפתרון פשוט ומתבקש: מעבר לשבוע לימודים של חמישה ימים. המורים ילַמדו בימים ראשון עד חמישי, הלימודים בימי שישי יבוטלו, ובמקומם בתי הספר והגנים יפתחו את שעריהם בימי החופשה המפוזרים על פני השנה, ולמספר שבועות בקיץ. ההצעה הזאת עולה כבר שנים רבות, ובשנה האחרונה הועלתה גם על ידי בנק ישראל ומשרד האוצר.
"בעוד שמרבית ההורים מועסקים במשק חמישה ימי עבודה בשבוע ולא מועסקים בימי שישי, התלמידים נמצאים בבית הספר בימי שישי", נכתב בדו"ח הממונה על השכר במשרד האוצר, שפורסם בפברואר האחרון. "מנגד, הם נעדרים מבתי הספר בימים רבים שהם ימי עבודה רגילים במשק: ימי אסרו־חג, חנוכה, השבוע שלפני חג הפסח, ימי חול המועד וכיו"ב. אי־התאמה זו מביאה למצב שבו הורים נדרשים להיעדר ממקום עבודתם במועדים קבועים לצורך שמירה על ילדיהם, עד כדי פגיעה של ממש בפעילות הכלכלית במשק במועדים קבועים אלו. התאמת הימים שבהם התלמידים לא נמצאים בבית הספר לימים שבהם ההורים לא נמצאים במקום העבודה תעלה את הכדאיות של ההורים להשתתף בשוק העבודה, תגביר את הפעילות הכלכלית במשק ואף תייעל את מבנה שבוע העבודה של עובדי ההוראה".
אבל מנהיגי המורים מתנגדים לפתרון הפשוט הזה, התנגדות שאין לה סיבה אמיתית. בשינוי המוצע אין פגיעה בתנאי ההעסקה שלהם; המורים ימשיכו לעבוד אותו מספר שעות באותו מספר ימים, ושכרם לא ייפגע. במשא ומתן חכם הם יוכלו אפילו לקבל תוספת שכר או לצמצם את מספר ימי הלימודים השנתיים, תמורת החילוף בין ימי השישי לימי החופשה המפוזרים. אבל יפה בן־דוד היא סרבנית סדרתית, והסתדרות המורים ככלל פשוט לא אוהבת שינויים, גם אם הם מתבקשים וחכמים. מבחינתם, זוהי הדרך שאנחנו מכירים ושבה עבדנו תמיד, וככה נמשיך לנצח. למה לשנות נוסחה כושלת.
התנגדות המורים אילצה את משרד החינוך לבחור בפתרונות חלקיים ויקרים כדי לצמצם את פער החופשות. בין היתר, בשנת 2014 הוקמה תוכנית 'בית הספר של החופש הגדול', שבמסגרתה תלמידי גני הילדים וכיתות א־ג נשארים במשך כשלושה שבועות נוספים בחודש יולי לפעילויות פנאי בין כותלי בית הספר, במימון ממשלתי. ב־2018 נוספה גם התוכנית 'בית הספר של החגים', המספקת פעילויות העשרה לתלמידי גני הילדים וכיתות א־ג גם בזמן חופשת חנוכה ועשרת ימי חופשת פסח. השנה, בגלל היעדר ממשלת קבע ותקציב מאושר, בוטל בית הספר של החגים, והקיצוץ התקציבי הצפוי ימנע כנראה חידוש של המסגרות הללו בשנה הקרובה.
מחקר של בנק ישראל בחן את עלות הפעלת התוכניות הללו, ומולן את התועלת הכלכלית שהן מספקות למשק הישראלי. סך העלות התקציבית של תוכניות בית הספר של החופשות – למדינה ולהורים – היא כ־630 מיליון שקלים בשנה, ובמונחים של תוצר לאומי היא חוסכת סכום שנע בין 520 ל־690 מיליון שקלים. במילים אחרות: לא עשינו כלום. התוכנית חוסכת בדיוק את הסכום שהיא עולה.
אז מדוע להפעיל תוכנית יקרה ומסורבלת, כאשר מול עינינו קיים פתרון פשוט, המציע שימוש יעיל במשאבים שכבר קיימים במערכת? כי יותר קל לפתוח את הארנק הממשלתי, לייצר תוכנית עם מיתוג אטרקטיבי שהשר יכול לפרסם בקמפיין הבחירות הבא שלו ולהראות שהוא "עזר". הרבה יותר קשה להיאבק בארגוני המורים כדי לייצר שינוי מערכתי רציני, מקיף ונדרש, שישפר את חייהם של הורים רבים ויסייע לכלכלת ישראל כולה.
מי הבוס
השבוע הודיע שי באב"ד, מנכ"ל משרד האוצר, על פרישתו. בחמש שנותיו במשרד נקשרו בשמו עימותים רבים עם בכירי הפקידות הממשלתית. הוא נתפס במצלמת הכנסת צועק על יו"ר ועדת הכספים משה גפני, לאחר שזה לא המתין והעביר להצבעה סעיף שבאב"ד רצה לברר; כאשר נציבות שירות המדינה סירבה לאשר לו מינוי של ראש לשכה הוא איים על דניאל הרשקוביץ, ראש הנציבות, כי יעצור לו תקציבים; סכסוך עם רשות שוק ההון העצמאית הביא את באב"ד להפקיע את מקום החניה של דורית סלינגר שעמדה בראשה, ולהחרים את לשכתה במשרד האוצר לטובת מטה הדיור הלאומי; וכאשר יו"ר הרשות השנייה יוליה שמאלוב־ברקוביץ' סירבה לאשר את מיזוג ערוץ 10 ורשת, היא חטפה צעקות ואיומים לטרפד כל דבר שהיא תביא לכנסת.
לתפקידו כמנכ"ל משרד האוצר הגיע בעקבות מערכת יחסיו עם משה כחלון. הם הכירו כשכחלון היה יו"ר שדולת הספנות בכנסת, ובאב"ד כיהן בתפקידי ניהול בכירים בחברת הספנות צים. כחלון זיהה את הפוטנציאל והציב אותו במקום ה־11 ברשימת כולנו לכנסת, אבל המפלגה זכתה בעשרה מנדטים. כחלון לא ויתר על בן טיפוחיו ומינה אותו למנכ"ל משרד האוצר, ועל כך הוא תוגמל בנאמנות קיצונית. באב"ד ניהל את משרד האוצר כידו הארוכה של כחלון ושימש המוציא והמביא של מדיניותו, בעייתית ככל שתהיה. המנכ"ל מילא את כל גחמותיו הפוליטיות של השר, ללא התחשבות בשיקולים מקצועיים או בדעתם של הפקידים הבכירים באוצר, הסמכות הכלכלית של המשרד.
ההתנגשות עם בכירי האוצר, שמחזיקים בסמכות ועצמאות גדולה מזו של משרדים ממשלתיים אחרים, הייתה בלתי נמנעת. היא הגיעה לשיאה בסכסוך מתוקשר עם ראש אגף התקציבים שאול מרידור, שבמהלכו שישה סגנים באגף התקציבים שלחו מכתב לבאב"ד והאשימו אותו בחריגה מנורמות מקצועיות ובהתנהלות בעייתית. בסוף 2018 היה כחלון במהלכו של קמפיין בחירות, כאשר התפרסמו תחזיות מאוד לא מחמיאות על חריגה מיעד הגירעון. הטענות שעלו ממשרד האוצר היו שבאב"ד מנסה להסתיר את הנתונים הללו באמצעות גביית מיסים מוקדמת, תוך מתן הנחות ופשרות כדי לקבל את הכסף מהר, ובמקביל בדחיית הוצאות לשנה הבאה. באב"ד מצידו טען שאנשי אגף תקציבים מדליפים את הנתונים לתקשורת, ופשוט מנע מהם מידע. הוא גם הבהיר נחרצות שאלמלא הייתה זו ממשלת מעבר שמוגבלת בסמכויותיה, הוא היה מעביר מתפקידו את ראש אגף התקציבים שאול מרידור.
משרד האוצר בנוי כך שראשי האגפים בו הם בעלי עצמאות רבה וסמכות המקבילה למנכ"ל משרד – בהם הממונה על התקציבים, הממונה על השכר והסכמי העבודה, הכלכלן הראשי והחשב הכללי. מנכ"ל משרד האוצר אמור לתכלל את הפעילות ופחות לנהל אותה, אבל בעבור מנכ"ל אמביציוזי כמו באב"ד זה לא הספיק. הוא הקים את ועדת קוצ'יק כדי שתבחן את סמכויות המנכ"ל, מתוך כוונה לא מוצהרת להגדיל אותן על חשבון הסמכויות של מנהלי האגפים. אבל חברי הוועדה, שהייתה מורכבת כמעט כולה מיוצאי משרד האוצר, דווקא הגנו על הדרג המקצועי וביקשו לצמצם את כוחו של הדרג הפוליטי. במילותיהם: למנוע פוליטיזציה של המשרד והחלשת הפקידות המקצועית. המלצות הוועדה נגנזו ומעולם לא התקבלו על ידי כחלון.
כהונתו של באב"ד לא תיזכר בזכות נועם הליכותיו וסבלנותו הגדולה, גם לא בזכות מדיניות כלכלית אחראית ושקולה. בכמה מהסוגיות יש לי ויכוחים מרים עם עמדותיו של כחלון ועם המדיניות שקידם בשמו באב"ד. אבל בדבר אחד הוא צודק והם טועים: מבחינה משטרית הסמכות לקבלת החלטות שמורה במלואה לכחלון ולבא כוחו. פקידים הם אנשי מקצוע. מומחים, מיומנים, משכילים ומנוסים ככל שיהיו, תפקידם הוא לייעץ. הסמכות להחליט החלטות, במיוחד כאלה הנוגעות לתקציב המדינה, חייבת להישאר בידיהם של נבחרי הציבור. כאשר שר האוצר כחלון עושה טעויות, הציבור מראה לו את הדלת ומפנה אותו ממשרד האוצר. כשפקידים עושים טעויות – והם עושים – הם נשארים לרוב במקומם
