כאשר מפיקים של תשדירי בחירות מבקשים להציג את ארץ ישראל היפה, הם יצלמו ממעוף הציפור ילדים רצים עם דגלי ישראל בתוך מטעים ופרדסים. למרות המיתוג הנוכחי של ישראל כ"אומת ההייטק", המותג המקורי שלנו היה תפוזי יפו, לא שבבים מאינטל. האתוס הציוני המכונן שלנו הוא של חקלאות עברית, "יהודי חדש" שיעבוד את האדמה ויתנתק מהעיסוקים הפיננסיים הגלותיים. כשהציונים רצו לחזור לכונן את מהותם כעם הם חזרו אל המקרא ואל החברה היהודית החקלאית, שחג השבועות – חג הקציר – חוגג אותה יותר מכול. ביכורי פירות הארץ, רות המלקטת שיבולים שהותירו אחריהם הקוצרים והמפגש בגורן, הם נופי המקרא והיהדות הקדומה, שהקיבוצים ניסו לשחזר עם שיבתנו ארצה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הריקוד האחרון" מערער את ההגמוניה של שידורי הספורט
– מיליון דונם בייבי
– נדל"ן וסטארטאפ בישראל: לא מה שחשבתם
שר החקלאות החדש, אלון שוסטר, הוא בוודאי נציג מרשים של האתוס הזה. אף כי משרד החקלאות איננו משרד זוהר, ופוליטיקאים אינם מתקוטטים לרוב כדי לקבל אותו, שוסטר נכנס אל המשרד הזה בגאווה וגיל. שוסטר, חבר קיבוץ מפלסים ובן להתיישבות החקלאית בעצמו, רואה עצמו כנציגם של החקלאים בממשלה. הוא אף ייסד את השדולה החקלאית בכנסת הנוכחית, ועומד בראשה. כבר ביומו הראשון בתפקיד הבהיר היכן עומדת נאמנותו, כאשר ביקש משר האוצר לבטל את הפטור ממכס שניתן ליבואני חמאה, מכיוון שלשיטתו הייבוא פוגע בחקלאות המקומית וישראל צריכה להישען על תוצרת פנימית לכל צרכיה התזונתיים.
שנים ארוכות של שרי חקלאות דוגמת שוסטר יצרו כמה אמונות יסוד מעין אלה בתוך משרד החקלאות, שעל ערעורן עמל בשנים האחרונות מנכ"ל המשרד הפורש שלמה בן־אליהו. במיני־מהפכה שחולל בן־אליהו, הוא ערער לראשונה על תפיסת העולם שלפיה תפקיד משרד החקלאות הוא לשרת את החקלאים – תפיסה ששוסטר מחזיר עכשיו במשנה מרץ אל המשרד. בשנים האחרונות פעל משרד החקלאות קודם כול לצרכני התוצרת החקלאית, ולא רק ליצרניה. ראינו עוד ועוד ביטולים של מכסים וחסמי ייבוא, הרחבת מכסות ייבוא וביטול רגולציה שמגבילה פעילות במגזר החקלאי. כל אלה צעדים שנועדו להוריד מחירים, ולהגדיל את מגוון המזון שאזרחי ישראל מכניסים לפיהם ואיכותו.
החזון הציוני־חקלאי של ראשית המאה הקודמת, תורגם בישראל של המאה ה־21 למערכת מורכבת של חוקים ותקנות שנועדו להגן על החקלאות המקומית. אבל עם הזמן מתגלה כי חלק ניכר של החוקים הללו פוגעים בצרכני התוצרת החקלאית, ולא פחות מכך – בחקלאים עצמם. במקום שבו ניתנת ליוזמה הישראלית יד חופשית, החקלאות המקומית משגשגת. כך למשל, ישראל כמעט אינה מציבה מגבלות על גידולי שדה, ואלה פורחים ועולים, עם ייצוא נרחב של פירות המבוקשים בכל העולם. ישראל מובילה בפיתוח טכנולוגיה חקלאית ובפיתוחים מיוחדים, שהביאו לעולם בין היתר את עגבניות השרי.
אבל עיקר ההגנות הישראליות הן לא על חקלאי הפלחה, סמל החקלאי העברי הדש את שדותיו בקומביין, אלא על תחום החלב והביצים. בענפים אלה הותירה המדינה תכנון מרכזי שלא היה מבייש שום מדינה סובייטית. במקום לסמוך על החקלאים שייצרו מוצר איכותי, ועל הצרכנים שידעו לזהות אותו – בחרה המדינה להפקיד את האחריות בידי מועצות ייצור. מועצת החלב אחראית מתוקף חוק תכנון משק החלב על חלוקת מכסות ייצור לרפתנים. קשה להאמין, אבל שר החקלאות קובע בכל שנה כמה חלב ייוצר בישראל, ומועצת החלב קובעת לכל רפת כמות מוגדרת של חלב שהיא רשאית לייצר ולמכור, וגם את המחיר שבו החלב הזה יימכר למחלבות. 750 רפתות בישראל מייצרות חלב בעבור שלוש מחלבות גדולות, שברוב המוצרים הן רוב מוחלט של שוק החלב ומוצריו (95%). תנובה לבדה מחזיקה 57% מנתח השוק.
אם חשקה נפשו של מאן דהוא להצטרף למפעל הציוני, לקנות פרות וציוד חליבה ולמכור חלב ישראלי מקומי – הדבר אסור עליו על פי חוק. אם בעל רפת רואה שיבול החלב שלו טוב השנה במיוחד והוא רוצה לייצר ולמכור חלב מעבר למכסה שהוקצבה לו – גם הוא איננו רשאי לעשות זאת. בנוסף, חוק תכנון משק החלב קובע כי "שיווק חלב ומוצרי חלב בישראל יהיה מייצור מקומי בלבד". ייבוא מוצרי חלב נאסר למעט היתר מיוחד (מכסת ייבוא), ובדרך כלל עם מכס (מס מיוחד המוטל על מוצרים מיובאים), המייקר את כלל מוצרי החלב והגבינות המיובאים ארצה.
תחום הביצים פועל באותו אופן: מועצת הלול מתכננת את כל ייצור הביצים בארץ. כל לולן מקבל מכסת ייצור שקובעת מהו מספר הביצים שהוא רשאי לייצר ולמכור באותה שנה, את המחיר שבו תימכר כל ביצה למשווק ואת המחיר שבו היא תימכר לצרכן. שר החקלאות קובע מהי המכסה הארצית השנתית לגידול ביצים, ומועצת הלול מעניקה מכסות אישיות למגדלים.
המפסידים הגדולים ממשטר המכסות הם הרפתנים והלולנים הקטנים, שנאסר עליהם להתרחב אלא אם כן ירכשו מכסת ייצור מחקלאים אחרים בסכומים גדולים. וכמובן – הצרכנים. מחירי החלב והביצים בישראל גבוהים משמעותית בהשוואה למדינות אחרות במערב. המחיר גבוה ב־79% מהממוצע במדינות ה־OECD, ופי שניים מהממוצע במדינות האיחוד האירופי. רק בשנה האחרונה ראינו כיצד המערכות המורכבות הללו פוגעות בכולנו. דווקא בערב הפסח ותוך כדי סגר ומגפה, המדפים התרוקנו מחמאה ואחר כך מביצים.
ההגנות המקיפות שביקשו להבטיח "ביטחון תזונתי" על ידי אספקת תוצרת חקלאית מקומית, הביאו בסופו של דבר למחסור בדיוק בתוצרת הזאת, ודווקא בעת חירום. המחסור הניכר בחמאה בשנה האחרונה, המחסור בביצים בתקופת הקורונה וסביב חג הפסח, המחסור הנוכחי בפלפלים ובשמנת מתוקה, ומחסור מזדמן בתוצרת חקלאית שונה – מעבירים מסר ברור: חקלאות מקומית, רגולציה ממשלתית ותכנון מרכזי, אינם מבטיחים לנו אספקה קבועה של מוצרי מזון בסיסיים.
בניגוד לטענות שאנו שומעים, דווקא בשעת חירום גמישות הייצור והיכולת לייבא חשובות אף יותר מבימי שגרה. אם הייצור מוגבל או נפגע מסיבה כלשהי, למשל בגלל משבר ביטחוני בגבול – אין אפשרות ליצרנים אחרים להשלים את החסר, ואין תשתית לייבוא מחו"ל שימלא את הביקוש. הדרך הטובה ביותר לוודא שתמיד תהיה בישראל אספקה זמינה של מזון היא לאפשר ייצור חופשי כך שכל מגדל יוכל לייצר ולשווק תוצרת חקלאית כרצונו, ולאפשר ייבוא חופשי של תוצרת חקלאית ממקומות אחרים.
תה ואורז יש בסין
החלום על מדינה המתנהלת כמשק אוטרקי ומספקת את כל צרכיה התזונתיים בעצמה קיים מאז ימי הציונות ששאיפתה "ניקח את גורלנו בידינו". מצדדי תפיסה זו סבורים שכפי שהעם היהודי מגן על ביטחונו באמצעות צבא משלו, כך צריכה מדינת ישראל להזין את אזרחיה באמצעות מזון מקומי. על כך תהיה גאוותנו: העם היושב בציון יכול למלא את מחסורו בעצמו, ללא תלות באיש. העמדה הזאת נשענת גם על החרדה היהודית ממחסור, ועל ההתנגדות הציונית הוותיקה להישענות על אחרים. אם חלילה תקום עלינו מלחמה או שהגויים יחליטו להחרים אותנו – מוטב שתהיה לנו תוצרת מקומית לפרנסנו.
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. המחשבה שמדינת ישראל יכולה או צריכה לגדל בעצמה את כל המזון שהיא צורכת, היא מחשבה בעייתית מלכתחילה. ישראל מעולם לא סיפקה את כל צרכיה התזונתיים בעצמה, וספק אם ישנה מדינה מודרנית שמסוגלת לכך. שבוע בלבד לפני מינויו של שוסטר לשר החקלאות, שלח מנכ"ל המשרד מכתב לראש המועצה הלאומית לכלכלה, הפרופ' אבי שמחון, ובו קבע כי "ככלל, לישראל אין ולא יהיה ביטחון מזון בתוצרת חקלאית". בתגובה לטענה כי "אחריותה של המדינה לדאוג כי לאזרח תהיה רשת ביטחון תזונתי מקומית בשגרה ובחירום, בהווה ובדורות הבאים", קבע בן־אליהו כי מדובר ב"חזון ראוי, אך בלתי ישים בעליל", שכן "גם מדינות כמו רוסיה, סין, הודו, מדינות באירופה ועוד מייבאות תוצרת חקלאית, מכיוון שאינן יכולות להסתמך אך ורק על התוצרת החקלאית הגדלה בארצן, ואף הן נאלצות לייבא תוצרת חקלאית".
חלק גדול מהמזון שאנחנו צורכים בישראל מיובא לכאן מחו"ל. זה נכון לא רק בנוגע למוצרי מזון מעובדים, אלא גם לגבי תוצרת חקלאית לסוגיה. חלק ממוצרי הבסיס המצויים בכל בית אינם גדלים כלל בארץ. כך למשל אורז, קפה, תה, סוכר, קקאו ועוד. אם לא נייבא את המוצרים הללו, לא נוכל ליהנות מהם בישראל. בנוסף, מוצרים רבים אמנם מיוצרים בארץ אך בהיקפים רחוקים מאוד מצורכיהם של הישראלים: כך, 83% מבשר הבקר שאנחנו צורכים בארץ מיובא מחו"ל בצורת בשר טרי וקפוא, וכן במשלוחים חיים. רק 17% מבשר הבקר שאנחנו אוכלים מגודל באופן מקומי; כ־85% מהדגים שאנו אוכלים מיובאים מחו"ל כדגים טריים וקפואים. החקלאים והדייגים בישראל מספקים רק 15% מהביקוש המקומי לדגים.
הלאה: 99% מהדגנים בישראל מיובאים אליה מן הנכר. 61% מהקטניות והאגוזים מגיעים לכאן מעבר לים. כמעט כל תעשיית הממתקים והעוגות תלויה בייבוא; אלמלא הייתה ישראל מייבאת חומרי גלם כמו סוכר וקקאו, אי אפשר היה להפיק חלק גדול מדברי המתיקה. 90% מגרעיני החיטה הנצרכים בישראל מיובאים אליה מחו"ל, ובלעדיהם לא היה ניתן לייצר כאן לחם. כל המספוא להזנת בעלי החיים בארץ – מיובא ארצה. אילו לא היינו מייבאים מספוא, לא היינו יכולים לייצר חלק ניכר מהתוצרת החקלאית שלנו: לא בשר, לא חלב ומוצריו, לא עוף ולא דגים.
זה לא רק עניין של מוטיבציה, זה פשוט בלתי־אפשרי. אם ישראל הייתה מעוניינת לגדל חיטה בכמות שתספק את כל הביקוש המקומי, היא הייתה נדרשת לקרקע שגודלה כגודל מדינת ישראל כולה. אם הייתה רוצה לגדל מספיק בקר לצריכה מקומית, היינו נדרשים להסב את כל השטחים החקלאיים לשטחי מרעה וגידול מספוא להאכלתו, ועדיין היינו זקוקים להשלמה של בשר מיובא.
טענת "מה נאכל אם יכריזו עלינו חרם עולמי", פשוט לא מחזיקה מים. אם במקרה חירום – בגלל מלחמה, משבר, אמברגו או מגפה עולמית – ישראל לא תוכל פתאום לייבא מוצרים, לא יעזור לאיש שיש פה גידול מקומי מדהים של פלפלים ועגבניות שרי. לא יהיו פה חיטה ללחם, דגנים למאכל ובוודאי שלא חלב או בשר, מכיוון שהפרות והתרנגולות יגוועו ללא מספוא. יתר על כן: ישראל מייבאת 100 אחוז מהדלק שלה. אם היא לא תוכל לעשות זאת מכל סיבה שהיא – הקומביינים ומכונות החליבה ידממו, משאיות לא יוכלו לשנע מזון, והסופרים לא יוכלו למכור אותו.
רומנטיקה ומציאות
אנחנו חיים בעולם גלובלי, לטוב ולמוטב. המשמעות היא שאינסוף מוצרים ושירותים מכל קצות העולם נמצאים בקצות אצבעותינו, אבל גם שאנחנו תלויים בעולם לאספקת חלק גדול ממוצרינו. מבחינת מועצות הייצור, ייבוא של ביצים, חלב ותוצרת חקלאית הוא איום שצריך לנטרל. אבל חקלאים רבים, המבקשים לייצא תוצרת חקלאית, תלויים בייבוא. אם ישראל תעמיד חומות הגנה שיאפשרו רק ייצוא של תוצרת חקלאית אבל תגביל את הייבוא שלה, מדינות אחרות יעשו כך גם הן ולחקלאים שלנו לא יהיה לאן לייצא. יכולתם של חקלאים ישראלים לייצא תפוזים לסין, תלויה בהסכם סחר שבו סין דורשת בתמורה לייצא אלינו אגסים. במקומות שבהם יש לחקלאות הישראלית יתרון יחסי, היא תשגשג. גידול בננות, אננס ומנגו כדאי להשאיר למדינות עם אקלים טרופי, ולייבא מהן אלינו.
אחת הסיבות המרכזיות להגנות סביב ענף החקלאות היא האמונה הנפוצה כי "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו", כדברי יוסף טרומפלדור. הטענה כי החקלאות המקומית שומרת על הגבולות ומחזקת את ההתיישבות, ועל כן מגינה על ביטחון המדינה ועל האינטרס הלאומי, אינה מתיישבת עם הצבת רוב ההגנות דווקא על ענפי החלב והביצים. רפתות ולולים דומים יותר למפעלי תעשייה קלה, ואף כי הם מהווים חלק מרכזי מההווי הקיבוצי, הם לא תופסים שטח גדול. מבחינת תפיסת שטח או הגנה על הגבול, ללול המפיק ביצים למאכל אין יתרון על פני מפעל המייצר כל דבר אחר.
כמעט בכל תחום תמצאו בישראל תמיכה בפתיחת השוק לתחרות חופשית והבנה שתחרות מורידה מחירים: בסלולר, בקוסמטיקה, בממכר נעליים וביגוד, בטלפונים ניידים ובמוצרי חשמל ביתיים. רק ענף אחד מוחרג מהצורך להתחרות בשוק חופשי – החקלאות. ההגנות על ענפי הלול והחלב הן אכן שרידים של עולם ישן הנשענים על רומנטיקה חקלאית ציונית, אבל אין להם דבר עם המציאות החקלאית של ימינו.
