בימים שבהם שמירת מרחק היא מצוות היום, העולם הווירטואלי הפך לזירה מרכזית בחיינו. בהיעדר מפגשים חברתיים, כשמקומות העבודה סגורים וכאשר המשפחה נדרשת להתבודד – נאלצנו לערוך קפיצת מדרגה טכנולוגית. נכדים לימדו את סבא וסבתא להפעיל זום, מורים הכינו בפעם הראשונה בחייהם שיעורים מקוונים, וגם אנשים מאותגרים טכנולוגית למדו איך מפקידים צ'ק ביישומון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בית שמש כמקרה בוחן לחברה בישראל: שידור ל-ט' באב
– הקבינט התחייב, אך המאבק על שטחי סי הופקר
– על הרחבת גבולות האמון ההדדי וצמצום החשדות
מדינת ישראל מעבירה עוד ועוד משירותיה לפעילות מקוונת שתחסוך זמן ומאמצים לכלל האזרחים, בעידן הקורונה וגם אחריו. אלא שבינתיים גילינו פער בין הצרכים והשאיפות למציאות בשטח. מערכת החינוך כולה נדרשה לעבור ללמידה מרחוק, והפגינה עד כמה היא לא ערוכה ללמידה מחוץ לכותלי הכיתה. חלק ניכר מהמשק עבר לעבודה מהבית, והאינטרנט הביתי לא עמד בעומס. מערכת הבריאות זקוקה לתעבורת נתונים מהירה, אך פועלת על תשתיות מיושנות. גם הכשרות מקצועיות למיליון דורשי העבודה בישראל יכולות וצריכות להיות מקוונות, ולסייע בדרך זו בהוצאת עובדים לשוק התעסוקה.
במובן הזה, תעבורת הנתונים דומה לתחבורה פיזית: אפשר להוריד את מחירי הרכב ולהעלות את ההכנסה הפנויה כך שכולם יקנו רכב, אבל אם לא נרחיב את הכבישים – התוצאה תהיה פקקים. כך, אפשר לדבר על חשיבות הלמידה והעבודה מרחוק, אבל ללא תשתית מתאימה – הדיבורים יישארו באוויר במידה רבה.
ככלל, ישנו מתאם מובהק בין תשתיות אינטרנט מתקדמות לצמיחה גבוהה יותר, תעסוקה גדולה ואיכותית יותר, וחיסכון משמעותי למשקי הבית. מדינות שעברו לפריסה רחבה של תשתיות מהירות הצליחו להעביר יותר עובדים לעבודה מהבית, לחזק את הפריפריה, לעודד יזמות ולהגדיל את מספר הסטארטאפים בתחומן.
דווקא ישראל, מדינה קטנה עם הייטק גדול, מפגרת הרחק מאחורי המערב וצורכי המאה ה־21. ישראל היא אולי מעצמה טכנולוגית, אבל דווקא אומת הסטארטאפ איננה נהנית מפס רחב במיוחד. צריכת הנתונים בישראל עולה בקצב מעריכי, בדומה לכלל העולם המערבי, אך מהירות הגלישה בה היא מהנמוכות, ורמת הנגישות לרשת סיבים אופטיים רחוקה מהממוצע במדינות המפותחות. לעומת סיבי הנחושת, שמעבירים נתונים בקצב איטי ולא יציב, סיבים אופטיים – העשויים מחומר שקוף, לרוב מזכוכית – יכולים לעשות זאת בקצב וביציבות גדולים בהרבה. במדינות אירופיות קיימת פריסה גבוהה של כ־50 אחוזים של תשתיות מבוססות סיבים אופטיים, ובמדינות המתקדמות – יותר מ־80% ממשקי הבית מחוברים לרשתות אולטרה־מהירות. בישראל, נכון לאמצע 2020, רק 28 אחוזים ממשקי הבית נהנים מנגישות לרשת סיבים אופטיים, ומספר קטן מאוד של בתים מחוברים לרשת מהירה מבוססת סיב אופטי.
שני מאפיינים מקומיים גרמו לדשדוש הזה: מבנה השוק – מיעוט השחקנים שפועלים בתחום התקשורת, וההגמוניה המובהקת של בזק; ובעיקר, רגולציה ממשלתית אימתנית שיצרה מערכת תמריצים בעייתית ועיכבה את התקדמותנו בעשור לפחות. זאת אף שישראל היא ארץ קטנה ופריסת תשתיות בה זולה בהשוואה למדינות ששטחן נרחב.
הכול או כלום
ראשיתו של הסיפור, כצפוי, במונופול ממשלתי. עד אמצע שנות התשעים נהנתה חברת בזק מבלעדיות בתחום התקשורת בישראל. מאז פתיחת השוק לתחרות גדל מספר החברות המספקות שירותי תקשורת לסוגיה – טלפוניה, טכנולוגיה סלולרית, שירותי אינטרנט וטלוויזיה. בהתאם, גם במספר הלקוחות והשימושים חל גידול אקספוננציאלי. אבל בכל הנוגע לתשתיות, בזק נותרה המלכה הכמעט בלתי מעורערת. פריסת התשתיות שלה היא הרחבה ביותר, ומתחרותיה נמצאות הרחק מאחור. הקמת תשתיות תקשורת היא עסק יקר ומורכב במיוחד: היא דורשת חפירות רבות במרכזי ערים ובשכונות מגורים בעלות כספית גדולה, הנדרשת גם לצורך אחזקת הקווים. בזק כבר עשתה זאת במהלך השנים, וכרגע חלק גדול מהתשתיות ברחבי ישראל הן בבעלותה.
תשתיות האינטרנט של בזק התבססו על אמצעי מיושן שנועד לטלפונים קוויים – סיבי נחושת שתעבורת הנתונים בהם איטית, מוגבלת ולא יציבה. מהירות הגלישה בטכנולוגיה הזאת תלויה בקרבה לארון השירות, והיא יורדת ככל שמתרחקים ממנו. זו הסיבה שגם אם ספק האינטרנט מבטיח לנו 100 מגה בייט, המהירות בפועל קרובה ל־30. עד שנת 2009, המהירות המקסימלית לאינטרנט עמדה על 5 מגה בייט לשנייה. בזק החלה לשדרג את התשתית בסיבים אופטיים שהגיעו עד למרכזיות שירות שהיו פזורות בנקודות רבות, ומהן המשיכה להשתמש בסיבי הנחושת הישנים עד לפתחי הבתים. המהירות גדלה אבל באופן מוגבל, ורק בחלקים מהארץ. השדרוג הנחוץ הבא היה סיבים אופטיים שיימשכו עד לפתח הבניין, ועשויים להגדיל את מהירות האינטרנט בשימוש הביתי עד 1,000 מגה בייט בשנייה. מאז 2012 החלה בזק לפרוס סיבים אופטיים עד לפתחי הבתים, והיא הגיעה לכ־60% ממשקי הבית בישראל – אבל עד עצם היום הזה הם אינם פועלים. אכן כן, הסיב המיוחל מגיע עד הבניין בחלק ניכר מהבתים בישראל, אך נותר לא פעיל.
מה שעצר את בזק לא היה מגבלה טכנולוגית ואפילו לא עלויות כספיות, אלא רגולציה ממשלתית. משרד התקשורת מכתיב את הכללים, שבתוכם פועל שוק התקשורת בישראל במגבלות נוקשות. השאיפה בעשורים האחרונים הייתה להגדיל את התחרות בתחום התקשורת, והמשרד אפשר את כניסתם של שחקנים חדשים לתחום האינטרנט והטלוויזיה ובהם פרטנר וסלקום (IBC), שיתחרו בשחקניות העיקריות, בזק והוט. כדי לאפשר להן להתחרות בבזק בצורה רצינית, חִייב משרד התקשורת את בזק והוט לאפשר למתחריהן שימוש בתשתיות שלהן, ואף פיקח על המחירים שבהם הן רשאיות למכור את השימוש למתחרות. כשבזק והוט הבינו שהשקעתן בתשתיות מיתרגמת לחיזוק המתחרים שלהן, הדבר הוריד מהמוטיבציה שלהן לשדרג אותן.
בנוסף, מדינת ישראל מחייבת את בזק והוט ברגולציה דרקונית במיוחד, שאין לה אח ורע במדינות אחרות. לבזק והוט יש "חובת אוניברסליות": כלומר, ההוראות של משרד התקשורת קובעות כי כל שירות שבזק מציעה למשק בית אחד היא חייבת להציע לכלל משקי הבית בישראל. כך למשל, אם בניין עם 25 קומות בתל־אביב נהנה מאינטרנט מהיר בתשתית סיב אופטי, בזק חייבת לספק זאת גם לבית מבודד ביישוב־ספר. אבל הפער בכדאיות הכלכלית גדול: פריסת סיבים אופטיים משתלמת במיוחד באזורים צפופים; חיבור של בניינים רבי קומות בערים הגדולות מאפשר עלות נמוכה עם רווח גבוה. לא כך במקרים של יישובים מרוחקים שבתיהם פזורים, שבהם העלות גבוהה והרווח נמוך.
המתחרות, פרטנר וסלקום, כבר החלו לפרוס סיבים אופטיים באזורים הכדאיים, מכיוון שעליהן לא חלה החובה הזאת, אבל הפריסה הזאת מוגבלת. בזק והוט לא יכלו לעשות זאת, בגלל חובת האוניברסליות. הוט יצאה לחלוטין מהמשחק והפסיקה לפרוס סיבים אופטיים, ובזק, שנדרשה לבחור בין הכול או כלום, בחרה בכלום. בבחירה בין לחבר את כל מדינת ישראל לסיבים אופטיים, בעלות אסטרונומית וללא כדאיות כלכלית, או לא לחבר אף אחד – בזק בחרה שלא לחבר אף אחד, אף שהתשתיות כבר היו מוכנות לחלק ניכר מהמדינה.
כאן אנחנו נכנסים גם לטריטוריה הבעייתית של תיק 4000. בזק תלתה את הפעלת הסיבים האופטיים והמשך הפריסה שלהם בביטול ההפרדה המבנית שהיא מחויבת בה. מדובר במגבלה היסטורית שנועדה לפרק את כוחה המונופוליסטי של בזק, ומונעת ממנה למזג לתוכה חברות שעוסקות בתחומי תקשורת אחרים. ההסתעפויות של תיק 4000 אמנם מרחיקות לכת יותר מכך, אבל הפעלת האינטרנט המהיר הפכה להיות המנוף של בזק לביטול ההפרדה המבנית, ועל כן לא התקדמה.
חובת האוניברסליות נובעת מניסיון ממשלתי לייצר שוויון ולצמצם פערים בין פריפריה ומרכז. כמו במקרים אחרים, הניסיון לכפות שוויון באמצעים מלאכותיים משך את כולם כלפי מטה. החובה הזאת, בנוסף לדרישה שבזק תאפשר למתחרותיה להשתמש בתשתיות שלה במחיר נמוך, הותירו את האינטרנט שלנו איטי ואת ההתפתחות שלנו מאחור.
החיים עצמם
למזלנו, משרד התקשורת הבין בשנים האחרונות שדווקא הרגולציה שלו עצמו היא שמעכבת את ישראל מפיתוח תשתיות מתקדמות, ופעל להפחית אותה. מתווה הסיבים האופטיים שפורסם לאחרונה הוא תוצר של עבודת צוות שבחן בשנתיים האחרונות את מבנה השוק והרגולציה הממשלתית, ולראשונה בחן לא רק שיקולים עקרוניים אלא גם את הכדאיות הכלכלית של חברות התקשורת. המסקנות היו ברורות: לבזק אין כדאיות כלכלית בפריסת סיבים אופטיים בכל מדינת ישראל. פריסת קווים לכל נקודה בארץ תעלה מיליארדים רבים, אך הרווח שבזק תראה מהם נמוך ואין טעם לדרוש זאת ממנה.
המתווה פוטר את בזק מחובת האוניברסליות, ומאפשר לה לבחור את האזורים שבהם היא מעוניינת לפרוס סיבים אופטיים. הוא בא גם עם הגבלות גדולות: בכל אזור שבזק תבחר שלא לפרוס בו סיבים אופטיים, יימנע ממנה לפעול בו לחמש שנים, ורק אחת ממתחרותיה תוכל לפעול בו. בנוסף, בזק תחויב עדיין להמשיך לתת למתחרות להשתמש בתשתית שלה. כדי לפתור את בעיית החיבור באזורי הפריפריה, שהכדאיות הכלכלית לחברות התקשורת פחותה בהם, המליץ הצוות על הקמת קרן אוניברסלית. חברות התקשורת יחויבו להעביר לקרן בכל שנה חצי אחוז מהכנסותיהן, והקרן תשמש לפריסת תשתיות סיב אופטי באזורים שבהם בזק בחרה שלא לפרוס ("אזורי התמרוץ"). על פי התוכנית, בתוך חמש שנים תהיה תשתית פעילה בחלקים גדולים של המדינה, ובתוך עשר שנים הארץ כולה תהיה מחוברת לאינטרנט מהיר במיוחד.
במשרד התקשורת הבינו שדווקא הרגולציה שלהם מונעת פיתוח תשתיות מתקדמות, ולראשונה בחנו לא רק שיקולים עקרוניים אלא גם את הכדאיות של חברות התקשורת
הצוות גם המליץ לפטור את הוט לחלוטין מחובת האוניברסליות, מכיוון שהדבר דורש ממנה משאבי ענק ובמציאות כזו סביר שהיא תבחר שלא לפרוס סיבים כלל. שר התקשורת יועז הנדל בחר דווקא לדחות את ההמלצה הזאת ולחייב את הוט בפריסה של 30 אחוזים מהמדינה, היקף פריסה שהיא לא רחוקה ממנו גם בימים אלה. הנדל גם הוסיף דרישה שכמחצית מהפריסה הזאת תהיה בפריפריה ולא רק במרכז. יישובים על קו הגבול, בדגש על בקעת הירדן וצפון ים המלח, יקבלו עדיפות בשימוש בכספי הקרן, על פי דרישתו של שר התקשורת. גם יישובי יו"ש יזכו לפריסת תשתיות מהירות במסגרת אזורי התמרוץ של המתווה.
היו שמתחו ביקורת על הנדל וטענו שהוא פועל ממניעים פוליטיים בהעדפת אזורים מסוימים, אבל לטענתו יש כאן סדרי עדיפות אידאולוגיים שנובעים מתפיסת עולם שרואה גם צורכי ביטחון והתיישבות. יש מקום לערער על המדיניות הזאת גם מהצד הכלכלי: פריסת תשתיות באזורים מרוחקים ודלילי אוכלוסייה מביאה להוצאת משאבים ניכרים בעלות גבוהה עם תועלת מעטה בטווח המיידי. הערים הגדולות והאזורים הצפופים ביהודה ושומרון, בעיקר אלה שבהם יש בנייה לגובה, היו זוכים בפריסה של רשתות מתקדמות כבר עכשיו מטעמי כדאיות כלכלית. יישובי הגבול המרוחקים היו מצטרפים לחגיגה בטווח קצת רחוק יותר, כשהעניין היה הופך לרווחי. הנדל בחר להאיץ את התהליך ולייצר מתווה לפריסה כלל־ארצית כבר בעשור הקרוב, מסיבות חברתיות ואידאולוגיות. ובכל זאת, המתווה שהוא מקדם רואה לראשונה גם את הכדאיות הכלכלית, ומשתמש ברצונן של החברות להרוויח כדרך לקדם את טובת החברה כולה.
זו לא הפעם הראשונה שהממשלה מגלה שכאשר נמנעים משיקולים כלכליים של חברות פרטיות ומנסים להכריח אותן לפעול בניגוד לאינטרס שלהן כדי להגשים מטרות חברתיות, בסוף יוצא שכרנו בהפסדנו. כשישים אחוזים ממשקי הבית בישראל היו יכולים ליהנות כבר שנים מאינטרנט מהיר מאוד, אבל הדבר נמנע מהם בגלל רגולציה מכבידה מדי. לא מן הנמנע שגם תיק 4000 יצר במשרד התקשורת אווירה של סירוב להעניק לבזק כל דבר שיוכל להתפרש כהטבה. גם במתווה הנוכחי, שפוטר את בזק מחובת האוניברסליות, אפשר לומר שמערכת התמריצים שהוא יוצר לבזק כוללת יותר מקלות מגזרים. עכשיו זמן היישום: אם יבוצעו התיקונים הנדרשים ברישיונות של בזק והוט, והקרן תוקם בתוך שנה, פער של עשור יכול להיסגר בזמן קצר. המתווה הנוכחי זוכה לתמיכה – או לפחות לא להתנגדות – גם מצד חברות התקשורת, מה שמגדיל את הסיכויים שאכן יבוצע.
רמת החיים בישראל אינה נמדדת רק בדברים הגדולים ובשאלות מדיניות וביטחוניות, אלא באלף סוגיות של חיי היומיום כמו הפקקים, מחירי המוצרים ואיכות התשתיות, וגם באינטרנט מהיר. עשרות אלפי החלטות רגולטוריות יכולות להקל או להקשות על חיי האזרחים ועל התנהלות המגזר העסקי. בעבור בעלי העסקים אינטרנט מהיר הוא צורך הכרחי, במיוחד עסקים גלובליים וחברות שעוסקות בטכנולוגיה מתקדמת. אבל מהפכת הנתונים הופכת את האינטרנט המהיר לחלק מהחיים היומיומיים של כולנו. בכל בית יש כיום כמה סמארטפונים, ובמקרים רבים גם מחשבים ניידים וטאבלטים, שכולם פועלים על גלישה אינטרנטית.
מעבר לאלה, רבים ממוצרי הבית הרגילים שלנו הופכים למוצרים חכמים, הדורשים חיבור לאינטרנט על מנת להעביר נתונים בין המכשיר לענן, והם מאפשרים לנו הרבה יותר. הטכנולוגיה מאפשרת כיום להפעיל מזגנים, מקררים, תריסים, ממירים, שואבי אבק רובוטיים וטלוויזיות חכמות, שכולם דורשים חיבור אינטרנטי וצורכים תעבורת נתונים גבוהה. וזה עוד לפני שדיברנו על רכבים מתקדמים או אוטונומיים, שנמצאים מעבר לפינה. ככל שמתרחב מספר המכשירים שדורשים חיבור לאינטרנט, כך מתברר עד כמה התשתיות הישראליות מפגרות מאחור. אם אכן ייושמו ויבוצעו ההחלטות של מתווה הסיבים האופטיים בפרקי הזמן שנקבעו בו, נגלה כולנו שהעתיד כבר כאן.
