בסוף המילניום הקודם, לפני שהפכה לבולען שחור וחסר רחמים המרוקן את כל מי שמנסה להחזיק בו, הייתה חברת אי־די־בי הקונצרן הגדול במשק הישראלי. חברות ענק כמו שופרסל, סלקום, כלל ביטוח, מכתשים־אגן ונשר היו חלק ממעגל השליטה הרחב שלה. הסחרור אל המצולות החל ב־2003. נוחי דנקנר היה איש עסקים גדול ומצליח שרצה להיות עוד יותר גדול ועוד יותר מצליח. הוא קנה את אי־די־בי כדי לטוס קרוב לשמש, אולם שורה של השקעות כושלות דרדרה את החברה להפסדי עתק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נחשק כמו זהב? הביטקויין שובר שיאים
– לראשונה דוברי האנגלית בישראל דורשים ייצוג בכנסת
– תרגיל המטכ"ל של חמאס: הרווח כולו של צה"ל
מי שניצלו את ההזדמנות למהלך של השתלטות עוינת היו שניים: אדוארדו אלשטיין ומוטי בן־משה. השתלטות עוינת היא תהליך שבו השליטה בחברה ציבורית נרכשת שלא בהסכמת הנהלת החברה או בעל השליטה. השיטה הנפוצה היא רכישת מניות החברה, בשיעור המאפשר את החלפת הנהלתה הנוכחית.
בהמשך רכש אלשטיין את חלקו של בן־משה והפך לבעל השליטה היחיד בקונצרן, אולם הוא התקשה מאד להעלות את החברה על פסים רווחיים. שמונה שנים מאוחר יותר, התקיים באלשטיין "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ". למרות סכומי העתק ששפך – כשלושה מיליארד שקלים – הוא כשל במאמציו להשביע את מפלצת החוב שנוצרה בימי קודמו ותפחה בימיו. ההחלטה שקיבל בסוף הקיץ האחרון שלא לשלם 70 מיליון שקלים למחזיקי אג"חים של החברה, אפשרה לנושים – בעל השליטה במגה־אור, צחי נחמיאס; ורוני בירם, מנכ"ל אקסלנס לשעבר שעמד בראש קרן ברוש אשר החזיקה במרבית האג"ח של אי־די־בי – להשתלט על אי־די־בי באמצעות מינוי כונס נכסים.
אלשטיין נפגע עד עמקי נשמתו ודיבר על חוויית בגידה. לדבריו, שלוש שנים קודם לכן הוא העניק תרומה משמעותית למיזם חברתי שהגה הבן של בירם, אך הדבר לא הפריע לאביו לקחת לו את החברה. "טמנו לי מלכודת כדי לגנוב את החברה", הלין בריאיון לגלובס. "הפכתי קורבן סחיטה של חלק מבעלי האג"ח. אלה לא ספקולנטים אלא פשוט רמאים. בישראל, לשדוד חברה מטייקון זה ספורט".
כמו הלכות שבת
עבור קוראי העיתונים הכלכליים, הדרמה הזו הייתה עוד פרק בנשיונל ג'יאוגרפיק העסקי. אם בספארי בקניה התנין משסע את הזברה והלביאה את הצבי, במגזר העסקי הטורפים והנטרפים מתגוששים בחדרי העסקאות. חברה קטנה רוצה לגדול יותר ולכן מגדילה את המינוף. כשזה עובד, העכבר הופך לפיל. כשזה לא עובד, העכבר הופך לארוחה של החתול.
אך כשעורך הדין דיוויד שפירא קרא על עלילות איי־די־בי בעיתונות הכלכלית, הוא חשב על סוגיות ב"חושן משפט" – החלק המשפטי של "שולחן ערוך", שהפך לשם מושאל לעולם המשפט ההלכתי. הוא שאל את עצמו האם האיסורים המקראיים "לא תחמוד" ו"לא תתאווה" חלים גם בעולם העסקים.
הדיבר המקראי "לֹא תַחְמֹד" מופיע בספר דברים בסמיכות לאיסור "וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". לפי הרמב"ם, איסור "לא תחמוד" כולל איסור על רכישת נכס כאשר המוכר לא מעוניין למכור אותו. אם אכן המוכר לא רוצה למכור, כיצד נסגרת העסקה? כאשר הקונה משתמש בטקטיקה של הפעלת לחץ חריג: "הכביד עליו ברֵעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים", כלשונו של הנשר הגדול.
"כל השתלטות עוינת על חברה כוללת את הרכיב הזה", קובע שפירא. "גם עסקאות לרכישת חברות הנמצאות על סף פירוק יכולות לכלול רכיב של תשלום גבוה מאוד, לאחר שהרוכש מכביד על החברה ומפציר בה".
בהלכה ישנן שיטות שונות ולא מעט מחלוקות על הגדר המדויק של האיסור. פרשנות מחמירה לאיסורי "לא תחמוד" ו"לא תתאווה" עלולה ליצור מצב כמעט בלתי אפשרי עבור שחקנים שומרי מצוות בשוק ההון. שפירא מכיר מקרוב את האילוצים, ולכן מצדד בגישות המקילות יותר ביחס לתחולת האיסור. אולם במקרה של השתלטות עוינת הוא לא מוצא דרך להתיר: "אף שהתחום האפור רחב למדי בעניין, אני סבור שסוג אחד של עסקאות לפחות – 'רכישות עוינות' (hostile takeovers) – מביא את מתכנן הרכישה לתוך תחומי איסור לא תתאווה. השלב של רקימת העסקה העוינת מלא בתכנונים כיצד להביא את המוכר למכור את הנכס, ואיך להפעיל לחץ כך שלא תהיה לו ברירה והוא יצטרך למכור את הנכס.
פעם ייצגתי לקוח גדול, ותוך כדי דיונים אני שם לב שהוא משקר במצח נחושה. זה היה לי לא נעים, אבל שתקתי. אחרי כמה דקות הוא ביקש לעשות הפסקה להתפלל מנחה. זה שיגע אותי. איך קורה שתפילת מנחה חשובה לך יותר מאיסור אמירת שקר?
"לא סתם מקובל להשתמש במילה 'עוין' בהקשר זה. השתלטות עוינת מתרחשת בדרך כלל תוך כדי משא ומתן קיים. הבעלים מנהלים מו"מ עם הנושים ומציעים לקנות מניות או חוב, ואז נדחף גורם שלישי ואומר 'אני מציע יותר'. יכול להיות שהוא סתם פתח את העיתון, התלהב מההזדמנות לרכוש בזול תאגיד עם פוטנציאל גדול והצטרף למרוץ. לכאורה, תאמר, זהו שוק פתוח, אבל עצם ההצטרפות שלו למרוץ מקפיצה את המחיר ופוגעת במי שכבר מנהל משא ומתן. כאשר מישהו מחליט שהוא חייב להשיג שליטה בכוח על חברה, תוך כדי שבעלי החברה עושים מאמצים כדי להציל אותה, זה התחום היחידי שאין בו היתר הלכתי".
מלבד איסור "לא תחמוד", הבסיס התלמודי לדיון בסיטואציה הזו הוא סוגיית "עני המהפך בחררה (עוגת קמח צלויה על גחלים) ובא אחר ונטלה ממנו… נקרא רשע". הסוגיה דנה במקרה שבו אדם רכש לעצמו קרקע שחברו ביקש לקנותה קודם. רש"י מצמצם את האיסור לנטילה מעני המבקש לזכות בחפץ מן ההפקר, אולם בעלי התוספות מרחיבים אותו לא רק להתערבות בעסקה מתהווה, אלא גם להצעת שירות לאדם שכבר מעסיק נותן שירות אחר באותו התחום. הם מביאים דוגמה מאדם המעסיק מורה לילדיו; אסור למורה אחר להציע את שירותיו ולפגוע בפרנסתו של המורה הראשון.
"לפי שיטת התוספות אסור גם לעורך דין להציע את שירותיו ללקוח שכבר מעסיק עורך דין אחר", אומר שפירא. "כמו כן, חברת סלולר לא תוכל להתקשר לאדם שכבר מחזיק במכשיר סלולרי של חברה אחרת ולהציע לו לעבור אליה. אני חושב שזוהי נורמה שראוי לאמץ בעולם העסקי. כאשר אדם התחיל לנהל משא ומתן, אל תפריע לו. אם שניים מתקדמים בגיבוש חוזה ביניהם, לא ראוי שאחד מהם ידבר במקביל עם צד שלישי. העסקים שלך לא ייפגעו אם תיתן קצת שקט לשחקנים אחרים בשוק".
יגידו לך שזה נשמע קצת נאיבי. חברה שרוצה לבלוע חברה אחרת כדי לצמוח מסוגלת לקחת בחשבון שיקול מוסרי כדוגמת "עני המהפך בחררה"?
"תסכים איתי שלא היית שואל את השאלה הזו בהלכות שבת. אתה יכול למצוא בפוסקים דיון בהלכות בורר על איך להוציא זבוב ממרק, ואף אחד לא אומר מה זה הדיון הזה, פשוט תזרוק את המרק. אני לא נוסע בשבת ולא מפעיל חשמל למרות שקשה לי לראות מה המקור בתורה לאסור את זה. בניגוד לחשמל, איסור 'לא תתאווה' מופיע ב'בולד' בעשרת הדברות. אני לא יודע לעשות את ההבחנה בין 'אורח חיים' ל'חושן משפט'. מבחינתי יש לא תחמוד ויש לא תתאווה, ואני מחויב לברר את גדרי האיסור".
מועמד לבית המשפט העליון
סבו של דיוויד שפירא (59) עלה מרומניה בתחילת המאה הקודמת. הוא הגיע לירושלים, וב־1918, עקב הרעב והמצוקה הכלכלית בעיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עקר לארה"ב. הוא נישא שם לאישה שגם היא נולדה בירושלים. "כל הנכדים שלהם חיים בישראל היום", מציין שפירא בסיפוק. הוא עצמו גדל במונסי והתחנך בבית ספר ציוני שלמדו בו לימודי קודש בעברית, וכל קיץ ביקר בארץ.
מגיל צעיר ידע שפירא לאן פניו מועדות. "בספר השנה בסוף כיתה ח' שאלו כל אחד מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. אני עניתי 'עורך דין במדינת ישראל'". ומדוע עריכת דין? "הייתי מאלה שהיו חייבים לקום ולמחות כאשר הם רואים שהמורה העניש מישהו שלא בצדק". אחרי התיכון הגיע לתקופת לימודים בישיבת הר־עציון, וחזר לארה"ב ללימודי משפטים וספרות. בפגישה הראשונה עם מי שתהיה אשתו, בשנת 1982, הצהיר שבכוונתו לעלות ארצה בשנת 1990, לאחר שיסיים את לימודיו ותוכניותיו בארה"ב. הוא עבד תקופה במשרד עורכי דין גדול בוול־סטריט, ואכן בינואר 1990 עלתה המשפחה ארצה.
"גרנו בארה"ב בשכונה לא הכי נעימה, ופעמיים גנבו לנו את הרכב", הוא מספר. "חברים הציעו לנו לעבור לשכונה בטוחה יותר, אבל לא רציתי כדי שלא להתרגל לנוחות ולשכוח את היעד – לעלות ארצה. הייתי צריך לעבור פה את מבחני הלשכה, ולקח לי חודשיים וחצי ללמוד את כל החומר בעברית. בשל הציון הגבוה שקיבלתי העניקו לי תעודה מיוחדת בלשכה. למחרת הגעתי למשרד הזה, ומאז אני פה".
"המשרד הזה" שבו עובד שפירא כשותף בכיר כמעט 31 שנה, הוא משרד עורכי הדין יגאל ארנון ושות'. במהלך השנים ייצג חברות ענק מהארץ ומחו"ל בעסקאות תאגידיות מורכבות, בהן מיזוגים ורכישות, מימון ציבורי ופרטי, ועסקאות מימון פרויקטים מהגדולות ביותר שבוצעו בישראל.
בתקופת השרה איילת שקד נבחנה מועמדותו של שפירא לכהונת שופט בבית המשפט העליון. "זה היה בלתי צפוי לחלוטין", הוא אומר. "רעיון שמעולם לא חשבתי עליו גם לא בפנטזיות. בהתחלה זה הצחיק אותי, אבל אמרתי כן ועברתי תהליך מרתק. ראיתי את העולם מזוויות שלא הייתי פוגש בדרך אחרת. בסוף זה נפל בגלל התנגדות של אפי נוה, אבל אני לא מתחרט על התהליך".
בשנים האחרונות, במקביל לעבודתו, לקח שפירא על עצמו תפקיד מונומנטלי, וכעת הוא מוציא לאור סדרה של שמונה ספרים בשם "תורת המשא ומתן", שבהם הוא מבקש לברר מה יש להלכה לומר לעולם העסקים. הספר הראשון כבר יצא ממכבש הדפוס, והבאים בתור יראו אור בקרוב. בסדרה שפירא עקב למעשה אחר מהלכה של עסקה טיפוסית, פירק אותה למרכיביה וחיבר ספר על כל חלק. אף שהם עוסקים בנושאים הלכתיים מובהקים, הספרים אינם מעוצבים כמו חיבור הלכתי, אלא דומים יותר לספר מהסוג שמנהלים בכירים מוציאים לאור כדי לחלוק את ניסיונם עם הקהל הרחב.
מה הביא אותך לעסוק בתחום הזה?
"פעם ייצגתי לקוח גדול במשא ומתן ארוך. תוך כדי דיונים אני שם לב שהלקוח שלי משקר במצח נחושה. זה היה לי לא נעים, אבל שתקתי. בחדר ישבו הרבה אנשי עסקים ועורכי דין שהזמן שלהם יקר מאוד, וכמה דקות לאחר מכן הלקוח ביקש לעשות הפסקה כי הוא צריך להתפלל מנחה. זה שיגע אותי. שאלתי את עצמי, איך קורה שתפילת מנחה חשובה לך יותר מאיסור אמירת שקר?
"מעבר לכך, אני מרגיש שההלכות של חושן משפט נועדו להפוך את העולם העסקי למוסרי יותר, ולדעתי זה יכול להיות בסיס לשיחה ישראלית חדשה. הדתיים והחילונים במדינה לא יסכימו בעתיד הנראה לעין על סוגיית שמירת השבת. אבל הרצון לנהוג באופן מוסרי, אני רוצה להאמין, משותף לכולם. לדעתי ההלכה בתחומים הללו מציעה בסיס לשיחה על ערכים משותפים.
"ניקח את הסיפור שהבאתי כדוגמה. 'אסור לשקר' נשמע טריוויאלי. אבל גם בהלכה יש מצבים שבהם אומרים לכלה שהיא נאה וחסודה גם אם היא מכוערת, ובעסקים אתה לפעמים מבטא סירוב טקטי רק כדי לשפר את התנאים שלך. מהם הגבולות? 'ערוך השולחן' כותב שמשא ומתן באמונה הוא קודם כול משתלם, כי אם הלקוח יסמוך עליך הוא יחזור אליך גם בפעם הבאה. אבל מעבר לאינטרס הזה, דיון מוסרי חייב לרדת לפרטים".
בעיית הדלת המסתובבת
הספר הראשון בסדרה, שכבר ראה אור, עוסק בסוגיות שונות שעולות בשלב המשא ומתן, בהן גם סוגיית המחירים ("אונאת ממון"). "לכאורה נראה שהתחום הזה תלוש מהמסחר המודרני, שבו מחירי המניות נמצאים כל הזמן בתנודה", אומר שפירא. "ר' אשר וייס טוען שבזמן הזה התמעטו דיני אונאת ממון. אבל לטעמי הוא מפספס משהו, כי בפועל לכולם חשוב לדעת מהו המחיר הנכון שמשקף את השווי האמיתי של המוצר. אפילו בשוק ההייטק התנודתי משקיעים המון משאבים כדי לדייק את הערכות השווי. אם אני משקיע בחברה על בסיס מה שסיפרו לי, וזמן מה לאחר מכן יבוא משקיע אחר וישקיע בתעריף נמוך משמעותית, זה יכול להיות מקרה קלאסי של אונאה".
הספר השני עוסק גם הוא במשא ומתן, אך כזה שמתנהל מול רשויות המדינה. אחת הסוגיות שהוא מטפל בה היא תופעת "הדלת המסתובבת", שמתרחשת בין היתר במשרד האוצר. אלו המכונים "נערי האוצר" מחזיקים בעוצמה רגולטורית גדולה, ובהבל פה יכולים להשפיע על עסקאות ענק לשבט או לחסד. המנכ"ל או בעל השליטה שעומד מולם רומז להם שכדאי להם לאשר, וביום שיסיימו את הקדנציה ימתין להם ג'וב מפנק במגזר הפרטי.
"ראיתי את זה בעיניים", מעיד שפירא. "החשב הכללי באוצר יושב מול היזם, ואומר לעצמו 'התפקיד הנוכחי שלי הוא לא התחנה האחרונה. אני ארצה לעבור לשוק הפרטי, ואולי אעבוד אצל היזם הזה'. זה גורם לפקיד להתנהל בשיא הנחמדות והאדיבות, והשאלה היא מה עובר לו בראש כשהוא מאשר עסקה בעייתית. פעם ייצגתי בנק גדול והייתי צריך לקבל אישור מהחשב הכללי. יו"ר הבנק אמר לי 'אני אבוא איתך לפגישה, ברגע שהפקיד יראה אותי כל הגישה שלו תשתנה. הוא יודע שבעוד שנה הוא יחפש תפקיד שאני יכול לתת לו'".
איך אפשר לפתור את זה?
"אני טוען שמבחינה הלכתית צריך להחיל על הפקידים הבכירים את המגבלות שחלות על שופט. אין סמול־טוק עם מנהלים בכירים במגזר הפרטי, אין ארוחות בוקר משותפות, לא מקבלים מהם מתנות לימי הולדת או לחגים, ותקופת צינון צריכה להיות תקופת צינון".
בספר השלישי עוסק שפירא בהלכות ריבית. "שים לב שכשהתורה מדברת על ריבית זה תמיד סביב הלוואה לעני. זו סיטואציה שבה העני מבקש הלוואה, ואסור ללווה לשלם לו ריבית. בעולם המודרני יש שני מצבים. בראשון, המלווים – הבנקים וגופי המימון – הם אלו שמתמרנים את הלווים ומציעים להם אשראי בריבית, והם אלו שיוצרים את הבלון. בשני, עסקים מחליטים להגדיל את המינוף שלהם כי הם מאמינים שהצמיחה שלהם תהיה מספיק מהירה כדי לכסות את החוב. דיברנו על אי־די־בי. החברה הזו, כמו הרבה חברות אחרות, נפלה בגלל מינוף יתר – חוב גבוה מול מועדי תשלום קצרים. כך או כך, התורה אוסרת להכניס את הלווה למצוקה. הפוסקים תמימי דעים שהאיסור איננו מוגבל רק בהלוואה לעניים".
אתה עוסק בהרחבה בבעייתיות שיש ב"היתר עסקה".
"היתר עסקה הוא חוזה לכל דבר ועניין, למרות שהוא כתוב בארמית. החוזה הזה מפצל את ההלוואה וקובע שחצי ממנה הוא הלוואה ללא ריבית, והחצי השני הוא השקעה הונית. אבל יש עם זה בעיה, כי בהשקעות המשקיע יודע שאם העסק ייכשל הוא יפסיד. עכשיו קח אדם שלקח הלוואה גדולה מבנק והפסיד בעסק. בארה"ב הגיע סיפור כזה לבית המשפט, והשופט אמר שפרוזבול הוא מסמך דתי ולכן לא כיבד אותו. אבל בארץ היו כמה מקרים שבהם השופטים אמרו שחוזה דתי הוא חוזה".
אז איך הבנקים מוכנים לזה?
"קודם כול הרבה לא מודעים לסיפור. אבל דיברתי עם בנקאי בכיר והוא אמר לי 'אנחנו מחזיקים היתר עסקה כדי לא לאבד לקוחות, אבל אם מישהו יבוא ויטען שהוא לא צריך להחזיר חוב כי העסק שלו לא הצליח, הוא לא יקבל יותר אשראי'. אגב, יש מצבים שבהם היתר העסקה מוצדק, לדוגמה כשתאגיד מוכר אגרות חוב. התשואה על האג"חים היא בהתאם לרמת הסיכון של ההלוואה. המשקיעים יודעים שיש סיכוי שהתאגיד ייקלע לקשיים ויעשה לחוב 'תספורת', ולכן יש כאן אלמנט אמיתי של הלוואה.
"לכן אני טוען שבהלוואה רגילה, משכנתא על דירת מגורים לדוגמה, היתר העסקה הוא פיקציה וצריך להימנע ממנו כי מדובר על איסור דאורייתא. יש בנקאים יהודים בלונדון שהגו פתרון מעניין. במקרה שבו הלווה הפסיד את ההשקעה הם מאפשרים לו לעשות 'תספורת' לחוב, אבל רק אחרי שהוא הולך לבית הכנסת, פותח ספר תורה ונשבע בעדים מול הרב שהוא הפסיד את ההשקעה ולא יכול להחזיר את החוב. הבושה אמורה למנוע מחברי קהילה לנצל לרעה את היתר העסקה. אני מעריך שבמסלול כזה בדיקת היכולת של הלווה לפני מתן ההלוואה תהיה מעמיקה יותר".
בסוף אנשים צריכים לקחת משכנתא כדי לקנות בית. מה אתה מציע להם לעשות?
"יש בגמרא פתרון של ריבית על ידי שליח. זה מצב שבו ההלוואה היא לא בהתקשרות ישירה בין הבנק ללווה, אלא באמצעות גוף מתווך שלישי. אבל בגדול הלוואות בריבית מותר לקחת רק על משהו שיש בו מרכיב של עסקה".
לגשר על הפער
הספר הרביעי של שפירא מוקדש למעמדם ההלכתי של בתי המשפט בישראל. "הגענו למצב אבסורדי", הוא אומר. "הרבה פעמים הצדדים מגיעים לבית דין לדיני ממונות. הדיינים לא למדו משפטים, אבל בגלל שבחוזה הבוררות כתוב שהדין שיחול הוא הדין הישראלי הם פוסקים לפי החוק האזרחי. ואני שואל את עצמי, האם זה קביל הלכתית? מצד שני, כשאותם אנשים יגיעו לשופט דתי שפוסק גם הוא כמובן לפי החוק הישראלי, זה ייחשב מבחינה הלכתית כהליכה לערכאות?
"אתה רואה הרבה מנגנונים הלכתיים שבאים לגשר על הפער שבין ההלכה הקבועה למציאות המשתנה. מיטלטלים נקנים במשיכה או בהגבהה, אבל חז"ל הכירו בקניין סיטומתא, שהוא קניין כמנהג הסוחרים. אני טוען שצריך לעשות עבודה עיונית ומחקרית כדי לגשר על הפערים".
הספר החמישי עובר משלב המשא ומתן לכתיבת הסכם. "יש פה שאלות חשובות על השפה ועל הניסוחים. מתי התחייבות באמת מחייבת. אחת הסוגיות המפורסמות היא 'תנאי בני גד ובני ראובן' – סעיפים בחוזה שכוללים תנאי צריכים להיות כפולים, לציין מה יקרה במקרה שהתנאי יתקיים ומה במקרה שהתנאי לא יתקיים. הבת שלי הלכה לשכור דירה וכתבה בחוזה שבעל הבית מתחייב להתקין מזגן לפני שהיא תיכנס אליה. שאלתי אותה, למה לא כתבת מה יקרה אם הוא לא יעמוד בהתחייבות. הרי מי שתהיה אז במצוקה זו את".
הספר השישי עוסק בהיבטים של משא ומתן המופיעים בפרשות השבוע; השביעי בסוגיות מסחריות שעלו אגב משבר הקורונה, בדגש על עמדת ההלכה בנוגע למצבי פשיטת רגל; השמיני עוסק במה ששפירא מכנה "התנהלות אישית באמונה" – מצבים חברתיים שיוצרים שאלות הלכתיות: מלחיצת ידיים לנשים ועד נטילת ידיים באמצע פגישה.
שאלת הרלוונטיות של דיני ממונות לעולם המסחר והכלכלה המודרני ניפקה לא מעט דיונים ומאמרים. החידוש של שפירא הוא ברלוונטיות. מי שחי את הדופק הפועם של חדרי העסקאות ומכיר לפרטי פרטים את המהלכים והניואנסים של מלאכת המשא ומתן, חייב לדייק את השקלא וטריא ההלכתי כדי לשמור על הרלוונטיות שלו.
עולם ההלכה צריך לעבור עוד דרך ארוכה עד שהתוצרים שלו יהיו חלק בלתי נפרד מהשיחה על אתיקה ומוסר בעולם העסקים, שמרוכזת היום ברובה בענפים השונים של דיני התאגידים בחוק הישראלי. "תורת המשא ומתן" הוא תרומה חשובה למאמץ הזה.
