במאבק בין הנהלת 'טבע' הדורשת פיטורים נרחבים ובין עובדי החברה בישראל – נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש מתייצב באופן חד־משמעי לצד ההנהלה. אפשר אפילו לומר שמבחינתו עניין הפיטורים ההמוניים בטבע כבר מאחורינו, וחבל לבזבז עליו זמן אלא יש להתכונן לאתגרים הבאים. העמדה הזו איננה עומדת בסתירה לדאגתו לעובדים המפוטרים. הוא מאמין שכעת יש להשקיע מאמץ בקליטתם המחודשת בתעשייה הישראלית, וכמה שיותר מהר.
"טבע היא עסק פרטי", אומר לנו ברוש בריאיון שמתקיים בלשכתו בתל־אביב. "כולנו רואים בה ספינת דגל ישראלית, אבל בסוף מדובר בעסק לכל דבר שמחויב לכלכל את צעדיו לטובת החברה והמשקיעים בה. כשטבע מגיעה למסקנה שהיא צריכה לפטר 50 אחוז מהעובדים בעולם ולסגור מפעלים, אי אפשר להגיד לה מה לעשות. זה לא אומר שאנחנו לא דואגים לעובדים. להפך, אני לא מכיר גוף חוץ מאיתנו שכבר למעלה משבוע עובד מאוד קשה במטרה לקלוט את עובדי טבע בכל התעשייה הישראלית, בעיקר הרפואית, אבל בטבע יש גם אנשי תחזוקה, שיווק וכספים. אנחנו ממפים בצורה מסודרת את הצרכים של מפעלי התעשייה בכל רחבי הארץ, והמטרה שלי ברורה – שלכל עובד שיפרוש מטבע בתום תקופת ההודעה מראש הקבועה בחוק, יהיה מקום עבודה אלטרנטיבי".
בישראל מפוטרים בכל שנה כ־150 אלף איש, חלקם בקבוצות גדולות. למה בעצם הפיטורים בטבע שונים ממקומות אחרים ומעוררים רעש כזה?
"לטבע יש זכויות רבות בתעשייה הישראלית. לא סתם רבים רואים בה ספינת דגל. היא החלה מאיחוד של כמה חברות קטנות והפכה לסמל לאסטרטגיה נכונה של חדשנות, מיזוגים ורכישות לאורך עשרות שנים. נכון שלצערי הרב נעשו בטבע טעויות, חלקן ברמת הניהול, שגרמו לטבע להגיע לאן שהגיעה, וכיום היא נמצאת בקרב הישרדות. כולנו צריכים לייחל להצלחתה של טבע לצאת מהמשבר, כי המניה שלה נמצאת כמרכיב בכל תיקי החסכונות של הציבור, ומצבה ישפיע על הפנסיות של כולנו. בדיוק בשל כך צריך להניח לחברה לנהל את ענייניה, ותשומת הלב צריכה להיות מופנית לעובדים המפוטרים. חסרים עשרת אלפים עובדים בתעשייה הישראלית. 1,750 המפוטרים של טבע יוכלו להיקלט בה בלי בעיה".
יש לי תחושה שעובדי טבע שיקראו את הכתבה הזו לא יהיו מרוצים מעמידתך לצד הבוסים שלהם.
"טבע לא קיבלה הטבות מחוץ לחוק. כל תעשיין מקבל מה שמגיע לו על פי קריטריונים. ברור לחלוטין שאני מעודד את העסקים להצליח, וזה לא סותר את טובת העובדים. עובדה שבשנים הטובות שכר העובדים בטבע היה מצוין. יחד עם זאת, כשעסק צריך להתכווץ צריך לעזור לו לעשות את זה נכון ולא להפריע לו. העובדים הם השותפים שלנו. מערכת היחסים ביני להסתדרות שודרגה דרמטית בעשור האחרון, מתוך הבנה שאנחנו שותפי גורל. אין מפעל מצליח בלי עובדים טובים".
זו סיסמה יפה, אבל בשורה התחתונה אנשים הולכים הביתה לטובת בעלי המניות.
"אנשים אולי לא מבינים, אבל בשנה הבאה טבע עלולה להיות חדלת פירעון, מה שאומר שגם לאלפים שנשארו לעבוד שם לא תהיה משכורת. מישהו צריך לדאוג גם להם, וזו ההנהלה של טבע. מתפקידנו לעזור להם, ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו".
יקר לייצר כאן
שרגא ברוש (64) נולד וגדל ברמת־גן. בנעוריו למד טכנאות אלקטרוניקה ועבד במפעל המשפחתי "תנורי ברוש". לאחר שירותו הצבאי חזר לעסק המשפחתי, שרכש ב־1998 את מפעל הטקסטיל "איילת־ברקן", המייצר סיבים סינתטיים לשטיחים. ברוש היה בעבר חבר הליכוד, ובשנים 1993־2006 כיהן כחבר מועצת העיר רמת־גן במסגרת רשימה עצמאית של צבי בר, ואף שימש כסגנו וממלא מקומו של ראש העיר. במקביל, מאז שנות השמונים הוא מילא תפקידים שונים בהתאחדות התעשיינים. ב־2001 מונה לתפקיד יו"ר מכון הייצוא, וב־2005 החליף את עודד טירה בתפקיד נשיא ההתאחדות עד 2012. בתחילת 2015 נבחר שוב לתפקיד, ובקרוב יעמוד לבחירה פעם נוספת.
שאלת טבע מעלה סוגיה רחבה יותר: האם במדינה יקרה כמו ישראל יש עוד מקום לתעשייה מסורתית, כשבמזרח הרחוק יש כוח עבודה המוני וזול בהרבה?
"מהו עתיד התעשייה בישראל היא שאלת מקרו חשובה. כבר שנים אנחנו מתריעים שיוקר הייצור בישראל גדל ומקשה על התעשייה כאן. כבר שלוש שנים שישראל נמצאת במקום השני בעולם בהתייקרות עלויות העבודה. לא פעם אנחנו רואים הצעות חוק פרטיות שלכאורה מיטיבות עם העובדים, כמו שעת הנקה גם לגברים ותוספת ימי חופשה – אבל יש להן השפעה שלילית על עלויות המוצרים ויכולת המפעלים לשרוד. אותו סיפור עם הארנונה, שהיא מהגבוהות ביותר בעולם וזהו מרכיב מרכזי בשל השטחים הגדולים שהמפעלים תופסים. כך גם עלויות המים הגבוהות. בנוסף, השקל החזק מדי פוגע בכושר התחרות, וכבר נמאס לדבר על הרגולציה העודפת.
"כל אלה יוצרים מצב שבו ישראל היא מקום לא אטרקטיבי, וכושר התחרות שלה נמוך מאוד יחסית לעולם. בעשור האחרון ישנה תופעה של צמיחה במספר המפעלים שפותחים קווי ייצור בחו"ל. כיום מדובר על 30 אחוז מהתעשייה בארץ. במקביל, פחות מפעלים נפתחים בשנה. ירדנו מממוצע של 65 מפעלים חדשים בשנה לפני עשור, לשמונה בלבד".
אז אולי באמת אין עוד מקום לתעשייה במדינה כה קטנה ויקרה, ואולי זה לא כל כך נורא. נתמקד במחקר ופיתוח.
"מדינת ישראל צריכה בכל שנה 100 אלף מקומות עבודה חדשים. אי אפשר שכל המשרות הללו יהיו בסקטור השירותים ובסקטור הציבורי. אין מנוע צמיחה חליפי לתעשייה הישראלית. הצמיחה בשנתיים האחרונות היא לא ברת קיימא, ונובעת מרכישת מכוניות בליסינג ומהגדלת האשראי של משק הבית. הצמיחה משקרת, והיא לא תחזיק מעמד בלי תעשייה מתפתחת".
ומה לגבי ההיי־טק, האם אין בכוחו לסחוב את המשק הישראלי?
"כולנו נוטים לראות בהיי־טק את מנוע הצמיחה המרכזי של ישראל, אבל צריך לזכור שהוא מאופיין בסטארט־אפים ופיתוח, ולכן לא מייצר את מאות אלפי מקומות העבודה שצריך במשק. גם אם מחליטים שצריך ללכת לכיוון הזה, דרושה מדיניות שתצמיח עשר חברות כמו צ'ק פוינט, ומערכת חינוך טכנולוגי שתכוון את העובדים למקומות האלה. כרגע התמקדות בהיי־טק, במגזר הציבורי או בשירותים תשאיר מאות אלפי ישראלים ללא עבודה, כי הם לא זכו לחינוך טכנולוגי".
ומהו הפתרון לדעתך למצוקת התעשייה הישראלית?
"אנחנו עובדים עכשיו על חיזוק כושר התחרות שלה. הקמנו ועדה שעסקה קרוב לשנה בהמשכיותה של התעשייה, הוגשו מסקנות ועכשיו מנסים לפרוט אותן לתקציבים. במשפט אחד, התשובה היא השקעות מסיביות בהגדלת הפריון. איך עושים את זה? משקיעים בחינוך טכנולוגי, בחדשנות ובתהליכי ייצור מודרניים".
השאלה היא האם לא מדובר בפלסטר לבעיה הרבה יותר גדולה. בכל העולם המערבי מדינות מאבדות מפעלים לטובת המזרח הרחוק.
"ממש לא. בארה"ב, באירופה ובישראל התעשייה ירדה מ־18 אחוז מהייצור ל־12 אחוז. הקברניטים הבינו שזו בעיה, והחליטו על מדיניות החזרת התעשייה הביתה כעוגן לכלכלה יציבה. באירופה ובארה"ב היעד שהציבו עומד על 20 אחוז מהייצור. אצלנו עוד לא נקבע יעד כזה ומשרד האוצר מסרב לכך, אבל נקבעו יעדים אחרים כמו הגדלת הפריון. ישראל צריכה לקבוע באומץ את האחוז שאליו שואפים להגיע".
לשנות את הדימוי
בין הגישה הקפיטליסטית השואפת לשוק חופשי מהתערבות הממשלה, לגישה הסוציאליסטית המחייבת התערבות כזו, ברוש תומך בראשונה, אך בהחלט רואה במדינה אחראית לשיפור מצב התעשייה.
לאורך השנים קיבלה טבע הטבות רבות מהמדינה, ובהן הטבות מס בשווי 20 מיליארד דולר בתוך עשור. בפגישה שהתקיימה השבוע ביוזמת ראש הממשלה עם מנכ"ל טבע קאר שולץ, ובהשתתפות שר האוצר כחלון ושר הכלכלה אלי כהן, ביקש נתניהו לצמצם את מספר המפוטרים בירושלים, אולם שולץ סירב בתוקף. בהקשר זה אני שואל את ברוש האם ההטבות הרבות שקיבלה טבע מהמדינה הוכיחו את עצמן, כאשר בזמן משבר החברה מסרבת לבקשת ראש הממשלה.
"אם אתה שואל אותי האם חוק עידוד השקעות הוא חוק נכון, התשובה חיובית לגמרי. אין לי ספק שמדובר במנוע מאוד משמעותי בהבאת חברות זרות לישראל, כמו גם בפיתוח חברות ישראליות. יתרה מכך, זה כמעט היתרון היחיד שיש לישראל על פני מדינות אחרות בעולם. העולם הפך להיות כפר גלובלי קטן, וחברות יכולות להחליט איפה הן רוצות למקם את מרכז עסקיהן. הטבות מס ניתנות בכל העולם. יש מדינות עם אפס מס כמו חלק מהאזורים באירלנד, או רומניה. ישראל מתמודדת מול מדינות אחרות ולכן הממשלה חייבת לעודד את החברה המדוברת, אחרת היא תלך למקום אחר.
"מלבד המאמץ להביא ולהשאיר משקיעים מחו"ל, מוטלת עלינו החובה לפתח לעצמנו יתרונות חדשניים שקשורים לתעשייה עצמה ולא לקפוא על השמרים. למשל, התעשייה הישראלית בנויה אמנם מ־50 אחוז הייטק ו־50 אחוז תעשייה מסורתית, אבל התעשייה המסורתית מזמן אימצה חדשנות בענייני מחשוב, רובוטיקה וכדומה, אחרת היא לא הייתה שורדת".
איך אתם מתמודדים כתעשיינים עם האימא היהודייה שלא ממש שואפת שבנה יעמוד ליד מכונה?
"האימא היהודייה לא מכירה את התעשייה ולא יודעת שכבר מזמן לא מדובר בפחחות. יש גם משרות כאלה, אבל זה לא העתיד של התעשייה הישראלית. מי שרואה את המגמות בבתי הספר הטכנולוגיים שמתמקדים בסייבר, מובייל, מכניקה, רובוטיקה וכן הלאה, מבין שהיתרון של התעשייה הישראלית הוא ידע, ובזה אנחנו צריכים להתמקד. במסגרת תוכנית לשיפור כושר התחרות בישראל מוקצב גם כסף לקמפיין לשיפור תדמית התעשייה והחינוך הטכנולוגי, בדיוק בשביל שהאימא הישראלית תראה שהתעשייה כאן היא מודרנית והייטקית – גם בתעשייה המסורתית".
התאחדות התעשיינים היא גוף פרטי השייך למעסיקים החברים בה. בשבועות האחרונים הציג ברוש יוזמה שלכאורה מעוררת תמיהה על הקשר לתפקידה המקורי. מדובר בתוכנית "מזדקנים בכבוד", שמטרתה למגר את עוני הקשישים בישראל.
ברוש מודה שאכן אין קשר ישיר: "התוכנית הזו לא קשורה לתעשייה, אבל אנחנו יודעים שאין כלכלה בלי חברה ואין חברה בלי כלכלה. מתוך האמירה הזו אנחנו מעורבים בכל מיני פעולות חברתיות. היות שזיהינו את בעיית העוני בקרב פנסיונרים כבעיה אקוטית, החלטנו לטפל בה. מתוך מיליון פנסיונרים, 200 אלף נמצאים מתחת לקו העוני. אספנו חבורת פרופסורים בראשות איתן ששינסקי, שהתבקשה לקבוע את הסכום שלו זקוק זוג קשישים בחודש על מנת לחיות בכבוד. הם הגיעו לסכום של 7,780 שקל, וליחיד 60 אחוז מסכום זה. מתברר ש־350 אלף קשישים לא מגיעים לרף הזה, וזו חרפה ובושה לחברה בישראל.
"ביקשנו לדעת כמה כסף צריך כדי להוציא את כולם מקו העוני, והמספר הוא 3 מיליארד שקל בשנה. החלטנו, כל המעסיקים במדינה, לתת מיליארד וחצי שקל בשנה, וביקשנו מהממשלה שתוסיף את החצי השני. ישראל ביתנו כבר הודיעה שרוב הסכום, 1.2 מיליארד, יגיע מכסף שמגיע לה לפי ההסכם הקואליציוני. מה שנשאר הוא להמתין לשינוי החוק, שיאפשר להכניס את זה למסגרת התקציב".
מתוקף תפקידך אתה מתחכך הרבה עם פוליטיקאים. האם תרוץ מתישהו לפוליטיקה הארצית?
"בעוד מספר ימים אני מקווה להיבחר לקדנציה נוספת בתפקיד הנוכחי, וזאת התוכנית שלי לטווח של השנים הקרובות. אני לא רואה כרגע משהו שאמור לשנות את זה".
