השעה 7:30. שעת בוקר מוקדמת למדי בעבורי. בטח בשביל להיות בחוץ. אני צועדת רגלית עם יישומון ה'ווייז', שמבקש ממני בקול מתכתי להתקדם לעבר רחוב זאב לב. זו שעת בוקר מוקדמת למדי, ובכל זאת אני מצליחה להבין שנקלעתי לראשונה בחיי לרחוב שנקרא על שם סבי ז"ל. קניתי לי קפה כדי להפוך ממצב זומבי למצב זומבי מתפקד. שתי לגימות ומנת אוויר טרי, והגעתי לחסימת הכבישים הראשונה. המיקום: המפעל הקטן של טבע שמייצר משאפים, ובו 300 עובדים החרדים לגורלם.
"אנחנו רוצים שתזדהו איתנו", קורא אחד העובדים במגפון לצד הבערת צמיגים סמלית. בכלל, כולם נורא נחמדים. לא רוצים להפריע או להזיק. חוסמים את הכביש למשך עשר דקות ומפזרים את ההפגנה וחוזר חלילה. "היום זה אנחנו, מחר זה אתם", ממשיך האוחז במגפון לדבר אל לבם של שכניו לקריית התעשייה בהר חוצבים. "הכאב שלנו הוא הכאב שלכם", הוא מנסה להעיר את האוחזים בהגה מאחורי זגוגיות החלונות. הקריאה שלו להבנה ואהדה נענתה בצפירה קצרת רוח של עובד שמאחר לעבודה שעוד יש לו. בחורה בתוך רכב בכתה מסיבה שלא הבנתי וביקשה שייתנו לה לעבור, ובכייה נענה בתשובתו של אחד המפגינים: "אשתי בהיריון ואני הולך לבכות עכשיו כל לילה".
מתופי הטם־טם הגדולים והמשרוקיות הצורמניות, מפרצופיהם השונים של העובדים וחלוקיהם הלבנים של הכימאים, מעשן הסיגריות של המתגודדים בשוליים והמחפשים מנוחה בשבילים, מכל אלה עולה סימן שאלה גדול: איך מצליחים לגרום לאדם לצאת מארבע אמותיו של עבודה־משפחה־טרדות וצפייה בפרק של הסדרה האהובה עליו – ולהזדהות עם האחר? כיצד נוצרת אותה סולידריות של 'ערבים זה לזה'? האם אדם עם תערובת נסיבות טובה, בית נחמד ומשכורת טובה יצליח לפתוח את לבו למי שנסיבות חייו שונות ומשכורתו זעומה כבר 30 שנה? לאורך כל היום תהדהד לי שאלת מיליון הדולר הזו. במקרה של טבע, שאלת מיליארדי הדולרים.
כשאומרים טבע חושבים על המספרים האסטרונומיים, על הטבות מס ומענקים מהמדינה, וכמובן על מנהלים שבעים עם רכבי יוקרה. מודה שבראשי לא נקשר הדימוי של עובדי נגב קרמיקה או פרי גליל עם טבע. טבע זו מצליחנות ומשכורות גבוהות. יש בזה אמת, אבל זה רק חלק מהתמונה. כי מההפגנות עולה תמונה אחרת לגמרי של עובדי ייצור רבים, הלב הפועם של החברה, שלחלקם הסיכוי למצוא עבודה שתכבד אותם ותהיה להם "בית שני" כפי שהם מתארים את מקום העבודה הנוכחי שלהם – נמוך מאוד.
"אם צריך אלך לעבוד בניקיון או בשמירה", אומר לי אחד העובדים, "מי יביא לחם לילדים שלי?" הוא הגיע מרוסיה, המבטא עוד ניכר. אז מה עדיף, אני שואלת אותו, קפיטליזם או קומוניזם? הוא מתלבט ואומר שצריך משהו באמצע.
כשההפגנה במפעל המשאפים מתפזרת והעובדים נכנסים לשטח המפעל הסגור, אני תופסת לשיחה את חיים (שם בדוי). הוא כבן 60, רעייתו נכה, יש להם ארבעה ילדים, שלושה מתוכם בעלי מוגבלויות, אחד מהם אוטיסט. הוא מרוויח כ־6,000 שקל, ואם הוא עובד במפעל בימי שישי הוא לוקח חלות הביתה שיהיה לשבת. הוא לא היחיד שקרע לי את הלב ביומיים האלו. הוא מספר שהוא ליכודניק ומצפה שביבי יציל את המצב. אחד מאנשי ועד העובדים מתרעם עליו שהוא מתראיין, ומסביר לי: "הוא לא יודע מה להגיד".
משימה מעבר לקווים
אני צועדת אל מפעל הטבליות, הרווחי כפי שעובדיו טורחים להזכיר לי. "לא רווחי מספיק, מייצרים שם מספר קטן של תרופות. בכפר־סבא למשל מייצרים פי כמה", יטען באוזניי למחרת חבר שהכרתי בהודו ושעובד במטה 'טבע'. עוד נשוב אליו, אבל כעת אני מוצאת את עובדי מפעל הטבליות מתכוננים לקבל את פניו של שר העבודה והרווחה חיים כץ. "אנחנו נקבל אותו בחום", נאמר במגפון, "הוא היחיד שהסכים להגיע", הוסיף הדובר. ואכן, כשהשר ירד מרכבו ודיו לסוסים אמר, הוא התקבל בקול שירה גדול: "חיים מלך ישראל חי חי וקיים".
שתי עובדות שעמדו לידי ומיאנו להצטרף לחגיגה סיננו: "אותו הביאו לנו? דווקא הוא יציל אותנו?" "אני בצד כי אני מתביישת להשתתף בזה", אומרת לי שרון (שם בדוי). "אבל זה המשחק", מסבירה חברתה, "פוליטיקה, ככה זה. אין ברירה אלא להתלכלך". לשאלתי מה יקרה מחר אם תפוטר, היא עונה: "אני כבר לא רוצה לחזור לפה. באופן אישי אני מרגישה נבגדת, אבל מקווה שהמפעל ימשיך לייצר תרופות כי זה מה שצריך להמשיך לקרות".
כשההפגנה מתפזרת אני מצליחה להסתנן יחד עם עובדי 'טבע טבליות' אל פנים המפעל, ושם אני פוגשת את שלומי (שם בדוי) האופטימי, או בקיצור 'האופטימי'. בהפגנה בחוץ הוא דיבר איתי בחופשיות עד שקלט שאני עיתונאית, ואז ברח כנשוך נחש. בתוך שטח המפעל הוא קצת פחות חשדן כלפיי, ועד סוף ההפגנות של יום שני אנחנו כבר כמעט חברים שמזמינים זה את זה לבר־מצוות של הילדים. אי אפשר לפספס את החיוכים שלו. הוא לא מודאג. "כבר עברתי מצבים דומים, הכול יהיה בסדר". מאבטחת ניגשת אליי ומבקשת לראות את התג שלי. תעודת העיתונאי מטעם לשכת העיתונות הממשלתית לא מותירה עליה רושם, ואני מתבקשת לצאת החוצה.
המחאה נמשכת, ושני אוטובוסים מתמלאים בעובדים הנשלחים להפגין מול משרד האוצר. אני מפספסת את האוטובוסים בגלל שיחה עם בחור שסיפר לי שהוא ואשתו בדיוק לקחו הלוואה למימון הליך פונדקאות ("נתנו לי הלוואה בלי בעיה ברגע ששמעו שאני עובד טבע, עכשיו אין לי מושג איך אחזיר אותה"), אבל הודות לתושייתי הרבה מצליחה לתפוס טרמפ עם עובדי הסתדרות העובדים הלאומית. הבחור שיושב לשמאלי מזהה אותי. הוא עבד בעבר עם בן זוגי, ואנחנו מקיימים שיח דתל"שים שלובים. הוא סבור שהדיבור על סגירת המפעלים הוא מניפולציה בשביל נקודת התחלה גבוהה למו"מ. הם אמורים לדאוג לעובדים, אבל בשיחה איתם אני תוהה ביני לבין עצמי האם הם יכולים להבין באמת את מי שחרב הפיטורים מונפת מעליו.
השמאל תומך
מול משרד האוצר מתגודדים מאות עובדים. לפרקים הופכת ההפגנה למפגן ציונות. עובדים עטופי דגל ישראל, דיבורים על חלוציות ועל ספינת הדגל של התעשייה הכחולה־לבנה, ונאומים על חשיבותה המכרעת של טבע לחברה הישראלית.
לידי מונף שלט: "כסף לעובדים, תרופות למנהלים". אחד המפגינים מתלהב ממנו, אבל 'האופטימי' מגיע ומבקש להוריד את השלט. "זה לא מתאים", הוא אומר. 'האופטימי' ממתיק לי סוד ואומר שהצלחת המאבק או כישלונו ייבנו על הפוליטיקה של התאחדויות העובדים השונות. לדבריו, עובד טבע ששייך להסתדרות הכללית מקבל כבר עכשיו תנאים טובים יותר. שלט אחר בערבית שאוחזים שני גברים בשנות החמישים לחייהם, מוביל אותי אל קבוצת נשים ערביות עובדות טבע. "יש לנו במעבדות הרבה עובדים מהמגזר הערבי", מספרת לי אישה עטוית כיסוי ראש מעפרה.
חברי הכנסת עמיר פרץ ומרב מיכאלי מגיעים לאזור ההפגנה. מעגל של עובדים סוגר עליהם. "אתם לא נלחמים רק את המלחמה שלכם", מרעים פרץ בקולו. "המפעל ישפיע על כל התעשייה בישראל. יושב דירקטוריון ומקבל החלטות במיליונים מעל לראשים של העובדים הפשוטים. אם יראו שזה עובר בקלות בישראל, כל שאר התעשייה תשכפל את השיטה". החבר'ה שורקים ומריעים לו. "טבע זו ספינת דגל לא רק של עובדיה. יחד איתה יכולים לטבוע כספי החסכונות של כל אזרח. כל אזרח בישראל צריך לראות את המחאה כמאבק שלו. השיטה החזירית לא יכולה להימשך. מישהו צריך לשלם את המחיר על עסקאות הראווה, אבל אלו לא צריכים להיות העובדים. אל תיבהלו", הוא מבקש מעשרות האנשים המשולהבים סביבו, "תישארו מלוכדים וננצח".
"הם מאותה מפלגה?" שואלת מאחוריי עובדת את חברתה כשח"כ מיכאלי נותנת פייט לעמיתה למפלגה: "מיליארד שקל קיבלה 'טבע' מהמדינה משנת 2004. הייתה בחברה התמכרות להימורים, ומי משלם עליהם?". הנוכחים עונים כאיש אחד: "העובדים!". "בשביל מה זכה שולץ (מנכ"ל 'טבע') בבונוס של 20 מיליון דולר? כדי לפטר עובדים? המנהלים של טבע התבלבלו. לגמרי. נדמה להם שמי שעושה את החברה אלו המנהלים, אבל מי שעושה את החברה אלו אתם". "נכון!" הם צועקים ומוחאים כפיים. אם פרץ ומיכאלי היו מתמודדים בתחרות ריאליטי של נואמי נאומים ואני הייתי על הכיסא האדום הגדול, הייתי מסתובבת לשניהם.
משלהב היציעים של טדי ממפעל המשאפים, ליכודניק מושבע, ניגש למיכאלי ואומר לה: "לא נעזוב אותך. באש ובמים אנחנו איתך". היא מעבירה יד מנחמת, ומצטלמת עם מי שמבקש.
חברי הכנסת שבאים לתמוך מגיעים רק מהשמאל. קודם לכן הגיע ח"כ דב חנין ונשא דברים. רוב עובדי מפעל טבע בירושלים שדיברתי איתם הם ימנים. הם עדיין המומים מהידיעה על כוונת החברה לסגור את המפעל, וכשאני שואלת אותם איך ייתכן ששום נציג מהימין או מהליכוד לא הגיע לתמוך, הם נבוכים. הם לגמרי בסיס הבוחרים של הימין, אבל נציגיהם בכנסת לא ירדו אליהם, אל העם.
ההפגנה מתפזרת ואני מלווה את ח"כ מרב מיכאלי אל משכן הכנסת. "העבודה של האנשים האלו ייצרה מיליונים, אבל כשאת פוגשת אותם את רואה את ההפך הגמור", היא אומרת לי, ועוזריה דוחקים בה להזדרז לישיבת הסיעה. "יש בשיטה שלנו תקלה עצומה שאנשים נחשבים משאב ותו לא, אבל לאנשים שראינו עכשיו אמורה להיות איזושהי בעלות על המוצר. זו היצירה שלהם, חלבם ודמם מושקעים שם, אבל אין להם שום חלק בזה".
גדול מסך חלקיו
יום שלישי. 12:30. כואב לי הראש, אז בדרך להפגנה מול משרד ראש הממשלה עוברים בבית מרקחת וקונים אקמול. הסמל של טבע, אותיות לבנות ממוסגרות ירוק, מציץ עליי מבעד לשקית הקטנה. קניתי אקמול, שזה מבחינתי שם גנרי למשכך כאבים כלשהו, כמו פלאפון למכשיר הסלולרי וג'יפ לרכב ארבע על ארבע. בחיי שבחיי לא הקדשתי כל כך הרבה מחשבה למוצר הצריכה הבסיסי הזה.
בהפגנה הגדולה של כ־2,000 מעובדי המפעלים מכל רחבי הארץ, אני כבר על סף דמעות. מוזר, נכון? כולה הפגנה. סימסתי לחבר שמסקר את ירושלים. רציתי לדעת אם הוא הגיע לכאן וכמה אני מוזרה עם כל הדמעות האלו במעלה העין. הוא אמר שכבר היה אתמול ושאני לא כל כך מוזרה. כאב הראש כבר חלף הודות לשתי הגלולות הלבנות שנטלתי, אבל כאב הלב, סלחו לי על הפרוזאיות, התגבר מרגע לרגע.
הבטחתי שנשוב אל החבר מהודו שעובד במטה טבע, "עובד בדרג בינוני" כפי שהוא מתאר את עצמו. גם התפקיד שלו נמצא בסכנה, אבל הוא קצת מכיר את המספרים ואין בו כעס על מהלכי החברה: "יש הרבה אנשים שמחממים כיסאות. ממה שאני רואה, בשנות העושר של 'טבע', כשהמניה הייתה בשיאה וכולם היו באופוריה, הוסיפו עוד ועוד פונקציות ואין להן מקום עכשיו. לא שאני חושב שלגיטימי לסגור את המפעל בירושלים או מפעלים אחרים, אבל חייבים להיות כנים ולבדוק איפה צריך להתייעל".
האמת היא שהסיפור של טבע הוא סיפור על שלם הגדול מסך חלקיו, כלומר גדול יותר מסיפורים אנושיים קטנים רבים־רבים, שמתחבאים מאחורי כל עובד אקראי שניגשתי אליו: הבחור המזוקן מפתח־תקווה שסיפר שהוא בדיוק בשלב הגרייס של המשכנתא, הבחורה הערבייה שנמצאת בחודש השישי להריונה, הבחור שעזב את הלימודים בשביל תפקיד, והעובדת שנתנה למפעל 32 שנה.
הסיפור של טבע הוא סיפור על פער בלתי נתפס. מה בין הכותרות על המיליונים של טבע ולבין האנשים שפגשתי? מעמד בינוני ומטה שמבקש להמשיך להשתכר "גם בלי ימי כיף", ומוכן "להמשיך להצטמצם" רק כדי להמשיך לעבוד ולקבל משכורת במקום שנקרא 'בית', אל מול אנשי דירקטוריון שהובילו את החברה למשבר ויוצאים ממנו בלי פגע. ולא קרב זה אל זה.
