בתי הדין לעבודה יוכלו לגבות עירבון לתשלום הוצאות משפט עוד בטרם פתיחת ההליך, במקרה של תביעות פלסטינים נגד מעסיק. זאת לאחר שבג"ץ השתכנע כי תביעות רבות מהסוג הזה מוגשות בניסיון לסחוט פשרה גם אם לא נרשמה כל פגיעה אמיתית בזכויות העובד.
שופטי בג"ץ נעם סולברג, מני מזוז ועפר גרוסקופף דחו השבוע את עתירת עדאלה והאגודה לזכויות האזרח נגד התקנה, שאושרה בחתימת שרת המשפטים איילת שקד והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט.
"במשך השנים העסקתי מאות עובדים יהודים, פלסטינים ועובדים זרים", מספר ד', בעל מפעל בקו התפר המעסיק עשרות עובדים מיהודה ושומרון, על המצוקה שהוא מתמודד עמה כמעסיק. "חלקם הועסקו באופן קבוע, חלקם לתקופות קצובות. בשנים האחרונות נוצר מצב שכל עובד פלסטיני שמסיים את עבודתו, ללא יוצא מהכלל, מגיש תביעה בבית הדין לדיני עבודה. לתביעות האוטומטיות אין קשר לנסיבות סיום ההעסקה, פיטורים או התפטרות. למשל, עובד שעבד אצלי במשך שמונה שנים החליט לעבור עם משפחתו לצרפת, ושלח משם כתב תביעה. התביעות נערמות אף שאנחנו עובדים עם הנהלת חשבונות מסודרת ונותנים לכל עובד את כל ההטבות שהוא זכאי להן על פי חוק".
אם העובד מקבל את כל זכויותיו, על בסיס מה הוא מגיש תביעה?
"זה הפך לענף שלם שמובילים כמה עורכי דין ערבים־ישראלים, שעלו על מכרה זהב. הם מפרסמים מודעות בתקשורת הפלסטינית, מאתרים עובדים שהעסקתם הסתיימה, ומגישים תביעות סיטוניות. למעסיקים קטנים ובינוניים מוטב לסגור את התיק בפשרה של כמה אלפי שקלים, שכן ניהול ההליך יקר יותר גם אם ינצחו במשפט. הבעיה העיקרית היא שאין דרך לגבות הוצאות משפט מהתובעים. הפועל נעלם בשטחי הרשות, ולהוצאה לפועל אין גישה לחשבון הבנק שלו".
התופעה הוצגה בכתבת תחקיר שפרסמנו במקור ראשון על אתגרי החקלאות בבקעת הירדן. הקולות מהשטח הגיעו אז לשרה שקד, והיא חתמה על "תקנה 117א" תחת הכותרת "ערובה לתשלום הוצאות". התקנה מאפשרת למעסיקים המשוכנעים שנתבעו בתביעת סרק לצורך סחיטה לבקש מבית המשפט שיורה לתובעים להפקיד סכום בגובה הוצאות המשפט. העירבון יחולט מהתובעים במקרה שתביעתם תידחה.
העותרים טענו שהתקנה תוקנה בחוסר סמכות, ושהיא פוגעת בזכות הגישה לערכאות של הפועלים. המדינה טענה מנגד שהטלת העירבון אינה אוטומטית, ולבית המשפט יש שיקול דעת לא להטילה כאשר התובעים מציגים "ראשית ראיה", או מוכיחים שיש להם נכסים בתחומי ישראל שאפשר להיפרע מהם במקרה של דחייה.
את פסק הדין העיקרי כתב השופט סולברג, והשופט הטרי גרוסקופף הוסיף כי לצד הערך של זכות הגישה לערכאות, "אין להתעלם מהאינטרס הלגיטימי של הנתבע לא להיות מוטרד בתביעות בלתי מוצדקות, ומהשיקול המערכתי של מניעת הצפת בתי המשפט בהליכים משפטיים מיותרים. התקנות הן חלק מחקיקת משנה שתכליתה הרתעה מהגשת הליכי סרק, וזאת על רקע העומס העצום המוטל על מערכת בתי המשפט, והחשש מפני ניצול לרעה של מציאות זו. על חקיקת משנה זו ראוי לברך".
