בשנת 2017 התחוללה במדינת ישראל דרמה דמוגרפית שנותרה מתחת לרדאר. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהוצגו בשבוע שעבר לרגל "יום האזרח הוותיק הבינלאומי", בשנה שעברה הגיע משקלם של אזרחי מדינת ישראל המבוגרים – כאלה שחצו את גיל 65 – לשיעור של 12 אחוזים מכלל אזרחי המדינה.
רק כדי לסבר את האוזן: עם קום המדינה, עמד נתח האזרחים המבוגרים כאן על ארבעה אחוזים בלבד. כעת, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, חצו בני ה־65 ומעלה החיים בישראל רף סמלי של מיליון בני אדם. לפי ההערכות השמרניות של הלמ"ס, בעוד קצת יותר מעשרים שנה המספר יהיה גבוה פי שניים.
לאורך ההיסטוריה, בני האדם נטו להדחיק את העובדה הידועה והמצערת שהם צפויים למות, במוקדם או במאוחר. חוקרים רבים משוכנעים כי המנגנון המתעלם מהמוות האורב לכל יצור חי, והמדחיק בהצלחה את ארעיות החיים של כולנו על פני האדמה, הוא שמנע מהאנושות את השיתוק והניוון המתבקשים אצל מי שמכיר בכך שהוא צל עובר ואבק פורח, והוא שהוביל אותה לרדוף אחר פיתוח וקידום העולם.
אבל אחרי שנים שהדחקנו טוב כל־כך את המוות הממתין לנו, נדמה שבני האדם מעדיפים היום להדחיק דווקא את התארכות החיים על פני האדמה, ואת העובדה הפשוטה שכיום אנחנו כבר לא ממהרים למות. אז נכון שהמציאות החדשה הזו מגשימה את חלומותיהם הגדולים ביותר של בני האדם מאז ומתמיד, אבל היא צריכה גם להכניס בנו לא מעט דאגה וחשש לקראת המחר.
הקלישאה אומרת שגיל שבעים זה השישים החדש, וכן הלאה. המדע (תרופות, רפואה מונעת ועוד) והמודעות (אורח חיים בריא, פתרונות לגיל הזהב ועוד) הפכו את החיים כמעט בכל גיל לנוחים ולמספקים בעבור מיליוני בני אדם. אפשר להביט בקנאה במבוגרים הנוסעים וחוזרים מטיולים בישראל וברחבי העולם, ללא צורך לתאם עם הבוס בעבודה את היציאה לחופשה זוגית קצרה או ארוכה, ולחכות שגם אנחנו נשתחרר מעול העבודה והילדים וניהנה מיתרונות הזקנה.
הבעיה היא המימון של כל החגיגה הזו. לפי טבלאות התמותה הקיימות היום – טבלאות שבמאה השנים האחרונות מתעדכנות בקצב מהיר – גבר בן 65 צפוי לחיות עד גיל 84 וחצי בממוצע. אישה תחיה בממוצע עוד שנתיים וחצי נוספות, עד גיל 87. בעבור מרבית האנשים, מדובר על 20־25 שנות חיים אחרי גיל הפרישה מהעבודה.
אז אחרי שאיחלנו לעצמנו ולקרובינו לחיות עד מאה ועשרים שנה, מותר בהחלט להיות מודאגים מהחיים עצמם. התארכות תוחלת החיים צריכה להדיר שינה מקברניטי המדינה, שעליהם מוטלת האחריות לדאוג לתמיכה וקיום בכבוד של כלל אזרחי המדינה. כי להיות זקן עני זו מציאות נוראה, גם אם לא מדובר בניצולי שואה.
הפער בין מספר האנשים במשק שכבר עברו את גיל העבודה, למספר הצעירים שמניעים את גלגלי הכלכלה ומזינים מדי חודש את הקופה הציבורית, מכונה בפי הכלכלנים "יחס התלות". נכון להיום, כל חמישה צעירים – כלומר, בני 20 עד 64 – "מחזיקים" מבוגר אחד בן 65 ומעלה. בשנת 2040, לפי אותן הערכות שמרניות של הלמ"ס, יהיה מדובר כבר ביחס של שלושה צעירים בלבד על כל מבוגר. במילים פשוטות יותר: הולך וקרב היום שבו בסיס הפירמידה לא יהיה רחב מספיק. לפי תחזיות הביטוח הלאומי, למשל, הכנסות המוסד צפויות להיות נמוכות מהתשלומים שהם מעבירים לציבור כבר משנת 2022. בשנת 2037, הזהירו שם לאחרונה, קופת הקרן פשוט תהיה ריקה, והם כבר לא יוכלו לשלם לאזרחי המדינה את הקצבאות הקבועות בחוק.
ואם כל זה לא די, נוסיף לתוחלת החיים הארוכה והיקרה גם את העובדה שרובנו מתחילים היום לעבוד הרבה יותר מאוחר ממה שהיה נהוג ומקובל בעבר. לתוך ציר הזמן הישראלי שכלל בעבר תיכון־צבא־אוניברסיטה, נכנסו בשנים האחרונות הפסקות לא קצרות לטובת מכינות, ישיבות, מדרשות, טיולים אחרי צבא ועוד, שמעכבות עוד ועוד את הכניסה ל"מרוץ החיים המטורף". ואיכשהו, אף שנחיה בממוצע עשור או שניים יותר מההורים שלנו, אנחנו חיים באשליה מתוקה שהחיסכון שנצבור בשנות העבודה יספיק לקיים אותנו בכבוד אחרי שנפרוש – עוד לפני החלומות על הטיולים שאליהם נצא אחרי הפרישה, "כמו הצעירים", בניו־זילנד או בבוליביה.
במילים פשוטות: אם בעבר הלא רחוק אדם עבד ארבעים שנה, מגיל 25 עד 65, וחסך פרוטה לפרוטה כדי להתקיים בכבוד עד גיל 75 בממוצע – היום הוא מתחיל לעבוד לא פעם רק בגיל שלושים, ומשוכנע משום מה שהחיסכון שיצבור בשלושים ומשהו שנים יקיים אותו עד גיל 100 לפחות. ועוד לא דיברנו על מחירי התרופות המאמירים, ועל עלות ואיכות הזקנה כפי שאנחנו רוצים לדמיין אותה.
צרת רבים
הצרה היא שבינתיים אף אחד לא ממש דואג למחר. אפילו הניסיונות הטריוויאליים להאריך את מועד הפרישה של נשים עובדות מגיל 62 ל־67, בדומה לגברים, נהדפים בכנסת באמצעות הקמה של ועדה אחרי ועדה, תוך התעלמות מכך שהנשים עוד צפויות לחיות הרבה אחרי הגברים. ואגב, גם אם יגיע הרגע שבו גברים ונשים יעבדו באופן חוקי עד גיל 67, כלל לא בטוח שהטכנולוגיה והקדמה יזדקקו לכמות כזו של עובדים מבוגרים, שמתקשים לעמוד בקצב המהפכות הטכנולוגיות. תשאלו את עובדי ההייטק, שאפילו אחרי גיל ארבעים מרגישים לפעמים מבוגרים ולא מעודכנים.
ובינתיים מרבית הזקנים שלנו מרגישים מצוין, ונותנים לנו סיבות מצוינות להמשיך לעצום עיניים. לפי הסקר החברתי שערכה הלמ"ס, 70% מאזרחי ישראל שהם בני 65 ומעלה מרוצים ממצבם הכלכלי, לעומת 61% בלבד בקרב בני 20־64. 75% מהמבוגרים סיפרו שהם "מצליחים לכסות את הוצאותיהם החודשיות", לעומת 66% מהצעירים יותר. ככה זה כשלרוב רובם של הזקנים שלנו יש דירה, למשל. רק 17% מבני ה־60 ומעלה גרים היום בדירה שכורה, לעומת 37% מקרב בני 30־39. עכשיו נסו לדמיין את אותם צעירים שוכרים, הופכים קרוב לוודאי בעוד שלושים וארבעים שנה למבוגרים שוכרים – מרצון או מאונס – פשוט משום שאין להם הון עצמי אפילו כדי להתחיל לחלום על דירה בבעלותם. זקנים שייאלצו להתמודד גם עם הוצאות שכירות, ועם חיסכון שהולך ונשחק.
גם המצב בעולם הגדול עוזר לישראלים להדחיק את הבעיה. לא רק שמדובר בצרת רבים, מתברר שמצבנו טוב בהרבה לעומת מרבית המדינות המפותחות. בזמן שהאם הישראלית יולדת בממוצע מעט יותר משלושה ילדים, רבות ממדינות העולם המערבי כבר ירדו מתחת לרף הקריטי של שני ילדים למשפחה. נכון לשנת 2016, ביפן כבר עמד שיעור האוכלוסייה המבוגרת על 28%, בגרמניה ובאיטליה על 22%, בצרפת על 20% ובארה"ב על 16%. מעבר לים, אם כן, הצרות גדולות בהרבה.
ומעבר לכל זה, רק בשבוע שעבר פורסם הדו"ח הכספי השנתי של ממשלת ישראל, שהזכיר לכולנו מדוע רבים מקובעי המדיניות כאן לא באמת צריכים להיות מוטרדים מהבעיה הרובצת לפתחם של מרבית אזרחי המדינה. אותם קובעי מדיניות, שרבים מהם החלו לעבוד בשירות המדינה לפני שנת 2002, נהנים מפתרון הקסם המכונה "פנסיה תקציבית", שמשמעותו היא שהפנסיה המובטחת להם אחרי הפרישה מהעבודה תשולם לעולמי עד מהמעסיק (מדינת ישראל), בניגוד לפנסיה הצוברת של שאר האזרחים האומללים, הכוללת אך ורק את מה שהפריש לאורך השנים העובד עצמו והמעסיק שלו.
בעלי אותה פנסיה תקציבית – רבים מנציגי הציבור שלנו בירושלים ובכלל – חיים בעולם נטול דאגות. גם אם יאריכו ימים, גם אם שוק ההון יתרסק והתשואות של הפנסיות הצוברות שלנו יישחקו בהתאם – להם מובטחת פנסיה הנגזרת מהשכר החודשי האחרון לפני הפרישה.
בכמה כסף מדובר? לפי הדו"ח שפרסם החשב הכללי, החבות המלאה לפנסיה תקציבית של ממשלת ישראל הסתכמה בסוף שנת 2017 בסכום עתק של 761 מיליארד שקל (וזה עוד ללא פנסיית הגישור של מערכת הביטחון למשרתי הקבע, סכום שנותר עדיין עלום ונמצא במו"מ בין משרד הביטחון למשרד האוצר). מתוך אותו סכום אסטרונומי, 427 מיליארד שקל הם חובות לגמלאים, ועוד 334 מיליארד שקל הם חובות בגין עובדים פעילים בשירות המדינה. לפי נתוני החשב הכללי רוני חזקיהו, הקצבה הממוצעת של נבחר ציבור עמדה בשנה שעברה על 17.5 אלף שקל, והוא יקבל אותה עד יום מותו. גם אחרי מותו, האלמנה או האלמן ימשיכו לקבל את הגמלה.
ואגב, לפי הדו"ח שהציג חזקיהו, תשלומי הפנסיה התקציבית צפויים להגיע לשיאם רק בשנת 2038, שבה הם יעמדו על 36.15 מיליארד שקל בשנה, ורק אז הם יתחילו לרדת בהדרגה. עד מתי? עד סוף המאה, באזור שנת 2100 (בעוד 80 ומשהו שנים), אז ינוחו בשלום כל אותם מאושרים שהפנסיה התקציבית הייתה נחלתם, ומימנה מדי חודש בחודשו את זקנתם.
