דמוקרטיה היא שלטון העם והכרעת הרוב, לפחות כך לימדו אותנו בבית הספר. הנתון הבא יגרום לכם לתהות מעט על תוקפה של האקסיומה הזאת: שלושת ראשי הערים הגדולות בישראל קיבלו בבחירות 2013 את קולותיהם של חמישית בלבד – 20 אחוזים – מתושבי עירם. הרוב המוחלט של תושבי תל־אביב לא בחרו ברון חולדאי לראשות העיר, רוב תושבי ירושלים לא בחרו בניר ברקת, ורוב תושבי חיפה לא בחרו ביונה יהב. רוב התושבים בערים הללו, כמו ברוב הערים האחרות בישראל, פשוט בחרו שלא לבחור.
שיעור המצביעים בבחירות המקומיות הקודמות, לפני חמש שנים, עמד על 51 אחוזים בלבד. אבל גם הנתון הנמוך הזה עושה חסד למספרים האמיתיים. כפי שהראו אז במכון הישראלי לדמוקרטיה, היישובים הקטנים הטו מאוד את הממוצע כלפי מעלה. ביישובים הגדולים, שבהם יותר מ־50 אלף בעלי זכות הצבעה, עמד שיעור ההשתתפות הממוצע על 47%, בעוד שברשויות קטנות, עם פחות מ־5,000 בעלי זכות הצבעה, שיעור הבחירה הממוצע עמד על 71%. בתל־אביב הגיעו להצביע בבחירות 2013 רק 35% מתושבי העיר, בירושלים 39% מהתושבים, ובחיפה טרחו להגיע לקלפי רק 36% מתושבי העיר. חולדאי (עם 58% מקולות הבוחרים בתל־אביב), ברקת (51%) ויהב (49%) קיבלו אמנם הרבה יותר קולות ממתחריהם, אבל בסופו של דבר רק אחד מכל חמישה תושבים טרח לבוא ולתת להם את קולו.
נתוני הפתיחה הללו מטרידים. השלטון המקומי אחראי במידה רבה לאיכות חיי היומיום של תושבי ישראל, ודאי בכל הנוגע לסוגיות מהותיות כמו תמהיל מוסדות הציבור, תכנון התחבורה (סלילת שבילי אופניים, למשל), הקמת מוסדות חינוך, פיקוח על הבנייה בעיר ועוד. התושבים שכן מצביעים בבחירות חשים לויאליות, שייכות ומחויבות גבוהות יותר לשכונה, לעיר ואף למדינה בהשוואה לתושבים אחרים. חשוב שזהות ראש הרשות המקומית לא תהיה רק תוצאה של אדישות ההמון, ויש משמעות לא מבוטלת לכך שקבוצה גדולה ומשמעותית של תושבים מעניקה לו את מפתחות העיר ואת המנדט המלא לחמש שנים.
ואחרי שהשמענו קריאה נרגשת לגלות מעורבות אזרחית ולצאת היום (שלישי) להצביע, חשוב לשאול גם מה הממשלה עושה כדי להביא אותנו אל הקלפי, כמה התמריצים הללו עולים לנו, והאם מדובר בצעדים מועילים ואפקטיביים שמצדיקים את מחירם.
כמו במקרים אחרים, הבעיה היא שכאשר הפוליטיקאים מנופפים במטרה ראויה, אנחנו אדישים כמעט לחלוטין לשאלת המחיר. הכסף הרי איננו יוצא ישירות מהכיס הפרטי שלנו, אז אנחנו מפרגנים. ולא רק אנחנו, הציבור הרחב, אדישים לשאלת המחיר, אלא גם הפוליטיקאים עצמם. מבחן עלות מול תועלת? למי אכפת. העיקר שזה נראה טוב מבחוץ, ושכולם השתכנעו שמדובר בהוצאה חשובה וראויה.
במה דברים אמורים? כבר לפני ארבע שנים קבעה הכנסת שהבחירות הקרובות לרשויות המקומיות יהיו יום שבתון, בדומה לבחירות הארציות. מכיוון ששיעור העצמאים בישראל עומד על כעשרה אחוזים בסך הכול, הפוליטיקאים ידעו מראש שרוב הישראלים יהיו אסירי תודה ויריעו לממשלת ישראל הרחומה שארגנה להם חופש מעבודה ומלימודים. לחגיגה לדמוקרטיה מצטרפת גם החגיגה של הקניונים ביום השבתון, שהחנויות דווקא כן פתוחות בהם, ופתאום כבר לא כל־כך ברור אם רק האינטרס הדמוקרטי הוא שדחף בזמנו ליום שבתון, או שאולי היו מעורבים פה גם כמה לוביסטים שהבינו את גודל הפוטנציאל. ולמי אכפת שעלות השכר למעסיקים בעקבות יום העבודה המבוזבז עומדת על 1.8 מיליארד שקל, כפי שלפחות טענה בכנסת סיגן סודאי, היועצת המשפטית של איגוד לשכות המסחר. המגזר העסקי, הזהירה סודאי, מאבד 1.2 מיליארד שקל ביום חופש כזה.
אז אולי לא חייבים להתרגש ולהיבהל מאותם מספרים מוטים ומוגזמים, ואפשר לסמוך על המעסיקים שידעו לכסות את הפער שייווצר להם במחזור העסקים ביום הבחירות. ובכל זאת, כדאי לחזור לפרוטוקול הדיון שבו הוחלט על קביעת יום שבתון בבחירות המקומיות, כדי להכיר את רדידות השיח הפרלמנטרי שבזכותו קיבלנו היום חופש.
ב־2 ביוני 2014, ד' בסיוון תשע"ד, התכנסה ועדת הפנים של הכנסת לאישור הצעת החוק שהוביל שר הפנים דאז גדעון סער, להכרזה על יום הבחירות לעיריות כעל יום שבתון. ארבעה חברי כנסת בלבד ישבו בוועדה המכובדת: מירי רגב, יו"ר הוועדה (ליכוד), פנינה תמנו־שטה (יש עתיד), שמעון אוחיון (ישראל ביתנו) ואורי מקלב (יהדות התורה). שר הפנים סער הדגיש כי "הבחירות לרשויות המקומיות לא פחות חשובות מהבחירות לכנסת. הרשויות המקומיות הן שמנהלות את מערכות החיים של האזרח, בחינוך, ברווחה וכדומה". לכן, ביקש, "בואו ניתן לזה ביטוי – כמו שאנחנו מעודדים השתתפות בבחירות לכנסת, אנחנו רוצים שיהיה גם ברשויות המקומיות יום שבתון, כי אנחנו רוצים אחוז הצבעה יותר גבוה".
ח"כ תמנו־שטה הייתה דרמטית עוד יותר: "ההשפעה היא לא רק ברמה הזאת שנוביל לשיעור אחוזי הצבעה גבוה, אלא גם מבחינת חינוך, מודעות, מעורבות של ילדים. אנחנו נראה השפעה על ניקיון הכפיים וטוהר המידות של נבחרי ציבור. ככל שיש ערנות של התושבים, של האזרחים, בבחירות של הפרובינציה שלהם, זה לא נשאר כנתח בידי אנשים מסוימים, בידי עסקנים ואנשים שמתעסקים בפוליטיקה, אלא יש פה בחירה אמיתית של אזרחים, שלא נאלצים לוותר על הזכות שלהם לבחור רק בגלל המעמסה הכלכלית".
עד כאן הכול טוב ויפה, אבל הזלזול בשאלה הכמעט טריוויאלית שהשמיע חבר הוועדה, ח"כ אורי מקלב, חייב לקומם כל אזרח. השאלה המרכזית שהעז מקלב להעלות הייתה פשוטה: האם הכרזה על יום שבתון תועיל בכלל להגשמת היעד – העלאת אחוז ההצבעה בבחירות?
"אין ספק שחופש, שבתון, זה דבר טוב, אבל השאלה היא האם הייתה פעם אחת בדיקה מקצועית שקבעה שיש הלימה בין חופש לאחוז הצבעה גבוה", תהה מקלב. "האם אחוז ההצבעה הנמוך ברשויות המקומיות הוא רק בגלל שאין שבתון באותו יום, או שזה בגלל סיבות אחרות – חוסר ודאות, חוסר עניין, הדימוי שיש לרשויות המקומיות". ואולי, המשיך מקלב להקשות, ההשפעה תהיה לגמרי הפוכה. "יכול להיות ששבתון רק יביא פחות מצביעים. יש שבתון, אז יוצאים לחופש באותו יום כבר בבוקר. למה ללכת להצביע אם יש יום חופשי שאפשר לנצל אותו לדברים אחרים?" מקלב גם הזכיר שבישראל יש לא מעט עובדים המשתכרים לפי שעות, ובאותו היום הם לא יעבדו ולא יתפרנסו.
בעקבות התהיות הללו הציע מקלב פשרה, מעין דרך ביניים: יום הבחירות יוגדר כחצי יום שבתון. כך המעסיקים לא יצטרכו לוותר על יום עבודה מלא, לעובדים יהיה די זמן חופשי לבוא להצביע, והעבודה החלקית תגרום לכך שהאזרחים לא יתפתו לצאת לבלות ויישארו קרובים לקלפי. אבל חברי הוועדה בכלל לא רצו להקשיב. כנציג חרדי, מקלב היה חשוד מראש מבחינתם, שכן למגזר החרדי יש אינטרס מובהק להפחית את שיעור ההצבעה הכללי בבחירות – זאת כדי להגדיל את כוחו והשפעתו. מקלב ניסה לשכנע בכנות כוונותיו: "דווקא הורדתי את הכיפה בהצעה הזאת (באופן מטאפורי, כמובן; ד"מ), כי אני חושב שחצי יום חופש יעלה את אחוז ההצבעה בהרבה". הח"כים האחרים לא השתכנעו.
הצעה הגיונית אחרת של מקלב הייתה להגדיר את יום השבתון המדובר כהוראת שעה, ולקבוע שלאחר הבחירות יוכן מסמך מקצועי שינתח את התוצאות ואת ההשלכות על אחוז ההצבעה. אבל בסופו של דבר הוחלט, ברוב של שלושה מול אחד, על יום שבתון מעתה ועד עולם וללא סייגים עתידיים. שלושה שבועות לאחר מכן אישרה הכנסת את התיקון, ברוב של 40 תומכים מול אפס מתנגדים.
בשעה שרובנו נחגוג את יום החופש, יהיה מרתק לראות עד כמה השבתון אכן ישפיע על שיעורי ההצבעה. כי עם כל הרצון הטוב של גדעון סער וחבריו, יום שבתון עדיין לא מסייע לנו לדעת מיהם הפרצופים שמביטים אלינו מהשלטים בשבועות האחרונים, ועד כמה הם מתאימים לניהול עירנו.
מקלב הציע פשרה, חצי יום שבתון, אבל בעיני הח"כים האחרים הוא היה חשוד מראש: למגזר החרדי יש אינטרס מובהק בשיעור הצבעה נמוך, כדי להגדיל את כוחו
