בשנים האחרונות נכתב רבות על היחס המשתנה בציבור החרדי לסוגיות גדולות והרות גורל כמו גיוס לצה"ל, יציאה לעבודה, רכישת השכלה, תכנון המשפחה, אתגרי הטכנולוגיה ועוד. אבל דווקא כנס שנערך לפני שבוע בלב בני־ברק, ושעסק בנושא פרוזאי כמו "התחדשות עירונית", אִפשר להתבונן על המפגש בין הציבור החרדי לחיים המודרניים מזווית פשוטה ויומיומית יותר. מה שהחל כמו עוד כנס נדל"ני־כלכלי, חשף במהלך הערב מתח גדל והולך בין התושבים ובין הרבנים והפוליטיקאים, בסוגיה שנראית לכאורה זניחה ולא מהותית: השימוש במעלית־שבת במגזר החרדי.
נסו לחשוב על כל עיר מערבית שאתם מכירים ללא אותו מתקן פשוט ומוכר, המאפשר לבנות רבי־קומות הנישאים אל־על, ליצור מרחבים עירוניים תוססים והומים ולהעניק פתרונות דיור, תעסוקה ושירותים חברתיים על פני שטח קטן יחסית. בעולם מתקדם שבחר להעדיף את צורת החיים העירונית־אורבנית, המעלית היא לא פינוק אקסקלוסיבי או פתרון לעצלנים או לחלשים, אלא תנאי סף הכרחי. במילים פשוטות: ללא מעלית אין בנייה לגובה, וללא בנייה לגובה אין פתרונות דיור.
קשה להפריז בחשיבותה הקריטית של המעלית בחיינו: בלעדיה, כלומר בבנייה נמוכה, אנחנו לא יכולים לנצל את הקרקע שברשותנו ואת מספר הדירות האופטימלי שניתן לבנות עליה; אנחנו לא יכולים לייצר בתוך הבניין תוספת דירות ושטחים ציבוריים, החיוניים לכל עיר ושכונה; ואנחנו לא יכולים להוסיף זכויות בנייה לבניינים ישנים ומוזנחים, כאלה שמעניקות ליזמי נדל"ן תמריץ לחזק ולשפץ את הדירות הישנות (או להרוס ולבנות במקומן בניין חדש) תמורת קבלת אותן זכויות נוספות. כידוע, זהו המודל העיקרי של מדינת ישראל לקידום פרויקטים של התחדשות עירונית – בין אם באמצעות פינוי־בינוי, ובין אם במסגרת תוכנית המתאר לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, תמ"א 38.
בחזרה למגזר החרדי: בירושלים זה כבר קורה. מעליות שבת עם חותמת כשרות חודרות בהדרגה ללא מעט שכונות חרדיות בבירה (אם כי הדירות הגבוהות נמכרות בדרך כלל במחיר נמוך יותר, בשל התלות במעלית השבת). אבל בבני־ברק, הריכוז החרדי הגדול בגוש דן ומקום משכנם של ישיבות ומרכזי תורה רבים, מעלית השבת נמצאת עדיין מחוץ לתחום. כאן מושלת בכיפה הפסיקה המחמירה יותר, האוסרת שימוש במעליות שבת מנימוקים הלכתיים שונים. וכאמור, מעלית היא הרבה יותר ממעלית: כדי למנוע את חדירתן של מעליות שבת, קברניטי העיר החרדית אוסרים על בניית מיזמי מגורים שגובהם עולה על שש קומות.
זה לא אנחנו, הבהיר ראש העיר הנכנס אברהם רובינשטיין, שנשא דברים בכנס. זו הוראת הרבנים, שקבעו כבר לפני שנים כי בבני־ברק לא יהיו מעליות שבת. "מי שבא לגור פה, ידע טוב מאוד שאלה החוקים", הדגיש. בשל אותה פסיקה אין מיזמי בנייה לגובה בתוך העיר, ולבעלי דירות מוזנחות וישנות – וכאלה לא חסרות ברחבי בני־ברק – אין סיכוי לקבל אישור מהעירייה לתוספת דירות וקומות, כזו שתוכל לאפשר את חידוש וחיזוק הבניינים העלובים. זו גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שבעלי דירות ישנות מחליטים לעשות דין לעצמם ומייצרים פתרונות "שדרוג" פיראטיים, מפוקפקים ואף מסוכנים.
אבל זעקת המגדלים ומצוקת הדיור מגיעה היום מלמטה, מהציבור הרחב. יהודים יראי שמיים התאספו כאמור במרכז בני־ברק, והפצירו בפוליטיקאים שלהם לשנות את רוע הגזירה. ומה עם ההלכה, אתם שואלים? בשנות התשעים, הם הזכירו, אותה הלכה קבעה שלא ניתן לבנות יותר משלוש קומות מגורים. לאחר מכן נאלצו הרבנים לעדכן את ההלכה ואת ההגבלות לארבע קומות, ולפני כמה שנים הם כבר התירו פה ושם אפילו שש קומות וחצי, שנראו להם כמו רף סביר לעלייה ולירידה ללא מעלית. בעצימת עין, אמרו לנו תושבי העיר, הרבנים גם יודעים שבחלק מאותם בניינים ישנן מעליות שבת.
אלה לא רק המחירים הגבוהים, מצוקת הדירות הישנות והמחסור החמור בפתרונות דיור חדשים. גם העובדה שגדולי האוסרים את מעלית השבת, הרב יוסף שלום אלישיב והרב שמואל הלוי ואזנר, כבר אינם עוד איתנו (זכר צדיקים לברכה), נופחת ברבים את האומץ לתבוע שינוי. כבודם של הרבנים במקומו מונח, אך לא מעט שינויים בשנים האחרונות מבעבעים מתוך הרחוב החרדי, שלמד לקדם רפורמות ותהליכים דרך הרשתות החברתיות ואתרי האינטרנט, לעיתים על אפו וחמתו של הממסד הרבני.
לשיח החרדי הפנימי מצטרפת המדיניות הברורה שמוביל היום מִנהל התכנון, הגוף שאמור לקבוע כיצד תיראה מדינת ישראל בעוד כמה עשורים. במנהל מבהירים כי בניינים בני שש קומות בלבד מבזבזים משאב קרקע חיוני, ומדברים על בניית מגדלי מגורים בני עשרות קומות גם בערים פריפריאליות כמו עכו ואשקלון.
בשעתו, הפיכת המקרר החשמלי למוצר חובה בכל בית אילצה את הרבנים לייצר פתרונות הלכתיים כדי להתיר את השימוש בו בשבת. מי שמבין שהמעלית חשובה גם היא לתושבי בני־ברק, אולי לא פחות מהמקרר, יכול בהחלט להבין את משאלת הלב של תושבים רבים. לפי הלך הרוחות בכנס הסוער שנערך בבני־ברק לפני שבוע, רבים שם מייחלים לגור יום אחד ב"מגדלי הרב שך" במרכז העיר.
תחזית כבקשתך
ומהסערות בבני־ברק, לסערות בשוקי המניות ברחבי העולם. האם העצבנות כעת בשווקים – מדד המניות האמריקני רשם באוקטובר את המספר הגבוה ביותר של ימים שהסתיימו בירידות שערים מאז משבר 2008 – תסתיים בסופו של דבר בתיקון קל וזמני, או שהפעם מדובר בתחילה של קריסה גדולה ואימתנית? כל תחזית שתשמעו ושתקראו בשבועות הקרובים, לא תהיה שונה בהרבה מהטלת מטבע.
מה שמאפיין את שוק המניות בפרט ואת הכלכלה בכלל, היא העובדה שתמיד ניתן להסביר מצוין בדיעבד את מה שאירע. תמיד נוכל לתפוס את הראש ולומר שהנסיקה או ההתרסקות היו ברורים כשמש, ורק עיוורון מנע מאיתנו לראות את הנולד. הפרשנים המתוחכמים מתחלקים לשניים: אלה שיודעים להסביר בכל רגע נתון שיכול להיות כך אבל יכול להיות גם ההפך, כך שבבוא היום הם יוכלו לשלוף את התחזיות והנימוקים שתמכו במה שאירע בפועל, ואלה שנצמדים שוב ושוב לאותו תרחיש פסימי או אופטימי, ועושים קריירה על ההבטחה הקבועה שהשוק עומד לנסוק או להתרסק. כשהתרחיש מתממש, ומתישהו הוא מתממש, הם קוצרים את הפירות ואת התהילה על נבואתם המדויקת.
לרוע המזל, בכל רגע נתון ישנן סיבות מצוינות שתומכות בהערכה שהפעם מדובר בתיקון קל, לצד דרכים מצוינות לא פחות להסביר מדוע זוהי התהפכות מגמה ולא שינוי זמני.
אכן חמוצים
ובאותו עניין, בימים האחרונים פורסם מחקר חדש שמוכיח עד כמה גם כשמדובר במסחר בבורסה – הציבור מתנהג, במחילה, כמו עדר של שוטים, ועד כמה התקשורת מעדיפה לסקר את הרע והשלילי.
מדובר במחקר משותף לשלושה דוקטורים: יוסי סעדון, איש חטיבת המחקר בבנק ישראל; מוסי רוזנבוים, ראש הפקולטה לניהול באוניברסיטת בן־גוריון; ובנצי שרייבר, מהחטיבה למידע ולסטטיסטיקה בבנק ישראל ומאוניברסיטת בר־אילן. השלושה ביקשו לבדוק מה הייתה השפעתה של התקשורת הכתובה בישראל על שוק המניות בשנים 2011־2017. מדובר בתקופה שבה השוק כבר לא מסתמך על העיתונות הכתובה בלבד, והוא נשען גם או בעיקר על המידע הזמין באינטרנט. עם זאת, מציינים השלושה, גודל הכתבה ומיקומה, המשתנים מעיתון לעיתון, "מסוגל ליצור אווירה וסנטימנט ביחס לשוק המניות".
שני הממצאים המעניינים של החוקרים מלמדים על חיבתה של התקשורת לסיקור ירידות שערים, וכן על תנועת העדר של הציבור בעקבות "מה שכתוב בעיתון". לאחר ניתוח של כמעט 20 אלף כתבות, מסיקים החוקרים כי הסיקור של מחירי המניות אינו סימטרי: דיווח על ירידות שערים היה כפול בהיקפו (!) ביחס לסיקור של עליות שערים. וכאמור, הכותרות השפיעו בפועל גם על התנועה בבורסה: "לתקשורת השפעה חזקה יותר על הנעשה בשוק המניות בימים של שינויים חדים בשערי המניות, ובעיקר בימים של ירידות חדות. לסיקור השלילי השפעה חזקה יותר על משתנים משוק המניות מאשר לסיקור החיובי, דבר שתורם לכאורה ללחץ נוסף במשברים".
מסקנתם של החוקרים עמומה למדי, וכך הם מסכמים: "העובדה שמשקיעים פרטיים 'נאיביים' מושפעים מהתקשורת המודפסת, ופועלים כ'עדר', בייחוד בימים של ירידות חדות, מחייבת תכנון דרכי פעולה ומעקב צמוד מצד המופקדים על היציבות הפיננסית ועל פעילותם התקינה של השווקים הפיננסיים". ועד שזה יקרה, פשוט תיקחו בעירבון מוגבל את כל הדיווחים ופרשנויות המומחים.
אז לידיעת הקורא בנימין נתניהו: התקשורת שלנו "חמוצה" גם כשמדובר בתנודות של הבורסה, ולא רק כשהיא עוסקת במהלכיו, החלטותיו ואפילו משפחתו של ראש ממשלת הימין. מטעמי רייטינג או מסיבות אחרות היא אוהבת להתמקד בצדדים השליליים ולהבליט את הימים הרעים והמדכאים, הרבה יותר מהימים הטובים והפורחים. 
