השילוב הראוי

87 אלף מאזרחי ישראל כיום נולדו באתיופיה – פחות מאחוז מאוכלוסיית המדינה. עוד כ־62 אלף הם ילידי ישראל שאביהם נולד באתיופיה. השאלה המתבקשת היא כיצד ייתכן שכמעט שלושים שנה לאחר העליות הגדולות של יהודי אתיופיה, רבים מבני העדה – פחות מ־150 אלף ישראלים, 36 אלף משפחות בלבד – עדיין מרגישים נטע זר? למה 88 אחוזים מהישראלים ממוצא אתיופי – 92% מהגברים ו־85% מהנשים – מתחתנים בינם לבין עצמם? מדוע נכשלנו כל כך בקליטת בני העדה האתיופית?

במקום לחפש סיבות ומניעים אחרים, אני מבקש להניח את האצבע על הטעות הנדל"נית־חברתית הגדולה שהמדינה עשתה וממשיכה לעשות. הטעות הזאת צריכה ללמד אותנו עד כמה חייבים להיות זהירים גם, ואולי במיוחד, כשהמטרה טובה וראויה.

מהיום הראשון לבואם עודדה המדינה את בני העדה לגור במובלעות עירוניות משל עצמם. 16.5% מתושבי קריית־מלאכי הם בני העדה האתיופית (3,700 איש). בשכונת קריית־משה ברחובות מתגוררים 3,000 מבני העדה, ומהווים יותר ממחצית (56%) מכלל תושבי השכונה. 2,800 גרים בשכונת רמת־אליהו בראשון־לציון, והם 52% מתושבי השכונה. העלינו אותם בהתרגשות לישראל, אבל לא באמת חשבנו על מיזוג גלויות של ממש.

הסיבה המרכזית להומוגניות הגדולה הזאת היא כלכלית. מדינת ישראל מעניקה לעולים מאתיופיה, שמגיעים לארץ ללא שום הון עצמי, הנחות מפליגות לרכישת דירה. בשעתו, אחרי העליות הגדולות ('מבצע משה' בסוף 1984 ו'מבצע שלמה' ב־1991) ניתנו להם מענקים שתמרצו אותם לקנות דירות. היום מדובר על הלוואות בלבד, בסכום של עד 600 אלף שקל – ללא ריבית לאורך העשור הראשון של ההלוואה, ועם ריבית נמוכה מאוד (2%) בשנים שאחר כך. כדי להפוך את רכישת הדירה לאטרקטיבית אף יותר, המדינה פוטרת את יוצאי אתיופיה מהחובה לגייס 25% הון עצמי כדי לקבל את ההלוואה, ומספיק שהם יביאו 5% בלבד.

התוצאה ברורה. הסכומים שניתנו לעולי אתיופיה בעבר או בהווה – בין אם במענק ובין אם במשכנתא נדיבה – מעודדים אותם ומאפשרים להם לקנות דירה, אבל רק כזו שמחירה נמוך במיוחד. כדאי לכם לקנות דירה, אומרת להם המדינה, ועכשיו בואו ואראה לכם את המקומות הספורים שבהם תוכלו לקנות אותה.

אם תרצו, זוהי עוד דוגמה לאובססיה הישראלית לרכישת דירה, שלא פעם מנציחה את הפערים ומעמיקה את ההבדלים בין המגזרים השונים. מימון של שכירות ארוכת טווח – במקום מענקים או משכנתאות שמספיקים רק לרכישת דירות זולות מאוד – הייתה מעניקה לעולים ניידות גדולה בהרבה, ואולי אחרי שלושים שנה היינו רואים יותר יוצאי אתיופיה שוכרים או מחזיקים בבעלותם דירות בפריסה גיאוגרפית נרחבת ולא במובלעות נפרדות.

"היה צריך לצפות שבסל המגורים הנמוך שניתן לנו, המדינה מחליטה למעשה על הקמת גטאות לעולים מאתיופיה", טוענת ח"כ פנינה תמנו־שטה מ'יש עתיד', המבכה את הטעויות הנדל"ניות שעשתה המדינה כבר עם קליטת העלייה. תמנו־שטה לא מוכנה להאמין שמדובר רק ברצון טוב. לדבריה, "זו הייתה הסללה מכוונת. מראש לקחו אותנו ישירות ממרכזי הקליטה לשכונות מסוימות מאוד". תמנו־שטה מזכירה גם את הגזענות שבה נתקלו עם הגעתם לישראל. "לא לקחו בחשבון שהישראלים הוותיקים יברחו מיד עם הגעתנו לכל שכונה, והדבר האיץ את הבידול של אותם גטאות".

אנשים כמונו

הרצון לגור ליד אנשים שדומים לנו אינו חדש. זה נכון בעולם הרחב, ונכון במיוחד בישראל. המדינה הוקמה בידי עולים מרחבי תבל שהגיעו לארץ שבטים־שבטים, ורצו בדרך כלל להישאר יחד. היישובים הקהילתיים, הקיבוצים והמושבים התפרסמו (והושמצו) בין היתר בעקבות ועדות הקבלה, שסיננו את המועמדים בשם קריטריונים של "התאמה לקהילה"; במגזר החרדי יודעים גם היום להגיע לרזולוציות חדות, שמבחינות בין זרמים חסידיים ופלגים ליטאיים שונים, וכמובן בין אשכנזים לספרדים, בהחלטה על בחירת השכנים; שכונות עירוניות לא מעטות הפכו למתחם סגור, ובאופן כללי נדמה שמאז ומעולם היה לנו די נוח לחלק ולהתחלק לפי קריטריון כלכלי, דתי, חברתי, אידיאולוגי, משפחתי ועוד.

לבידול יש גם יתרונות. ההווי המיוחד בקיבוץ של פעם נוצר בין השאר בזכות המכנה המשותף של חבריו. להבדיל, חיכוכים על רקע דתי הם היום כמעט עניין שבשגרה, בין השאר בעקבות טשטוש גבולות המגורים בין חרדים וחילונים (ראו למשל בית־שמש או שכונת קריית־יובל בירושלים) – מתיחות שאפשר היה למנוע אילו נהגו הפרדה ובידול גיאוגרפיים בין קבוצה לקבוצה.

מעבר לכך, מכיוון שאורח החיים ותחושת העושר או העוני שלנו נמדדים על סולם יחסי, אלה המשתייכים למעמד כלכלי וחברתי נמוך עלולים להרגיש עניים ונחותים בהרבה אם יגורו ליד אנשים המשתייכים למעמדות חברתיים אחרים. עם כל הכבוד לדיבורים על מיזוג גלויות וכור היתוך – מעמדות כלכליים, דתיים ואידיאולוגיים שונים היושבים על אותה משבצת קרקע עלולים לייצר בכל רגע ויכוחים שונים ומשונים בשאלות עקרוניות ומהותיות כמו פריסת מערך השירותים הציבוריים (מוסדות ציבור, בתי ספר) והפרטיים (מרכולים, חנויות, מקומות בילוי ועוד). תראו כמה נוח לנו למתג היום את תל־אביב כ"חילונית" ואת ירושלים כ"דתית". איש באמונתו יחיה. אל תפריע לי ואני לא אפריע לך. סליחות בירושלים, אירוויזיון בתל־אביב.

גם למדינת ישראל היה נוח כנראה לקבץ את העולים מהמדינות השונות באזורים משלהם, ובמשך השנים היא גם יכלה לעטוף מדיניות כזו בהרבה אידאולוגיה, כזו שהסבירה למה הבידול פועל בעיקר לטובתם. הבעיה היא שהומוגניות כזו טובה רק בראייה קצרת־טווח, המעוניינת למנוע חיכוכים ומתיחות בין קבוצות ואנשים שלא חושבים בדיוק אותו דבר. בפועל, כך מנציחים את ההבדלים ואת המעמדות, מפחיתים את הסיכוי להשתלב ולהתערות בחברה, ומבססים סטיגמות וחוסר אמון – אתם שם ואנחנו כאן.

זו למשל הסיבה המרכזית – השיקולים הכלכליים הגיעו מאוחר יותר – לכך שמדינת ישראל חדלה לפני כמה שנים לתמוך במודל הדיור הציבורי למעוטי יכולת, והיא מעדיפה להעניק לאותה אוכלוסייה הטבות בשכר דירה (מסלול שמייצר בעיות אחרות, אבל לא כאן המקום לדון בהן). במקביל, מי שמדבר היום על הגדלת מלאי הדירות של הדיור הציבורי – ולפי שעה אלה בעיקר דיבורים – כבר מבין שצריך לפזר את אותן דירות ברחבי הארץ. שליחת קבוצות אוכלוסייה מסוימות למתחמים משל עצמם, בין אם מדובר בקבוצות מרקע כלכלי מסוים ובין אם מדובר בקבוצות מרקע דתי או גיאוגרפי דומה, מנציחה את ההפרדה במקום לטפל בה.

תמנו־שטה רואה את זה בעיניה: "נכון להיום, גורמי פשע מזהים את המצוקה באותן שכונות של בני העדה האתיופית. הם מחלקים שם פליירים של שוק אפור, הופכים רבים לחיילים של משפחות פשע, ובעיקר מנצלים את מצוקתם".

אז מה הפתרון? תמנו־שטה חולמת על מיזמי פינוי־בינוי גדולים, שיהפכו שכונות כמו רמת־אליהו בראשון־לציון או קריית־משה ברחובות לשכונות חדשות המיועדות לכלל האוכלוסייה. ההחלטה דומה כבר התקבלה, אבל בשטח טרם נעשה הרבה. "בעיקר עובדים על התושבים שם", קובלת תמנו־שטה. שוב ושוב, היא טוענת, הממסד חוזר לפתרונות שבעיקר כופים על בני הקהילה להישאר לבד. "בזמנו באתי לרמטכ"ל בוגי יעלון ושאלתי אותו למה נפתחים מסלולים חדשים בצה"ל לנערים אתיופים. הוא אמר לי שהוא רוצה לעזור להם. אמרתי לו שהוא השתגע על כל הראש, אבל עד שסגרתי את המסלולים הייעודיים הללו יצאה לי הנשמה".

יוצאים מהבועה

את נזקי ההומוגניות – לפחות בנוגע למצב החברתי־כלכלי – אפשר למצוא בשתי קבוצות אוכלוסייה אחרות, המעדיפות באופן מסורתי לגור בנפרד. לפני כשנתיים פרסם בנק ישראל מחקר שבדק את מצבם החברתי והכלכלי של החרדים ושל ערביי ישראל – אלה שחיים לבד ואלה שחיים ביחד. לכל החלטה ישנם שיקולים רבים ולא מבוטלים (שמירה על אורח חיים מסורתי ועוד), ולא פעם גם קשה לקבוע מה הסיבה ומה התוצאה, אבל אסור להתעלם מהיתרונות הכלכליים והחברתיים של החיים יחד.

בשנים האחרונות, מציין הבנק במחקר, רבים מהחרדים והערבים עוברים לגור בשכונות מעורבות – בעיקר על רקע מצוקת דיור חריפה ושאיפה לשיפור איכות החיים. שימו לב לנתונים הבאים, הנכונים לשנת 2008: משק בית חרדי באחת הערים החרדיות החדשות (ביתר־עילית, מודיעין־עילית) רשם הכנסה שנתית ממוצעת של 96 אלף שקל, משק בית חרדי בבני־ברק או בירושלים רשם הכנסה שנתית ממוצעת של 110 אלף שקל, ואילו משק בית חרדי ביישוב הטרוגני במרכז הארץ רשם הכנסה של 180 אלף שקל.

צריך להודות ביושר שגם לוויתור על ההומוגניות יש מחיר לא מבוטל. כך לדוגמה, שיעור הבעלות (המדווחת) על טלוויזיה עמד על 10% בלבד בערים החרדיות החדשות, 14% במשקי בית חרדיים בבני־ברק ובירושלים, ו־45% במשקי בית חרדיים ביישובים הטרוגניים. תזכורת קטנה לכך שמחיר השדרוג הכלכלי והוויתור על השמרנות המסורתית איננו קטן.

בשורה התחתונה, הבחירה היכן לגור ועם מי צריכה להיות של כל אדם, ולא תכתיב מלמעלה. מדיניות של "הפרד ומשול" עשויה להועיל לטווח קצר, לא למי שרוצה לייצר חברה אחת. ואם שלושים שנה אחרי העליות הגדולות מאתיופיה רבים מבני העדה מעדיפים לחיות עם עצמם, סימן שכולנו נכשלנו במשימה.