שמן זית זר

ימי החנוכה שאנו נמצאים בעיצומם הם גם ימי חגו של שמן הזית – אחד משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, העץ הכי ישראלי שיש (הראשון שאליו פנו העצים במשל יותם להיות להם למלך), וחומר הגלם ששימש במשך מאות שנים להדלקת המנורה במקדש ולמשיחת מלכים וכוהנים. ובכל זאת, הנה כמה נתונים שיצננו מעט את החגיגה.

הישראלים אכן אוהבים את האוכל שלהם מתובל בשמן: בממוצע אנחנו צורכים כיום 2.8 ק"ג שמן זית לנפש בשנה – 50 אחוזים יותר מהכמות שצרכנו רק לפני 15 שנה. עם זאת, רק 14% מבקבוקי שמן הזית שנמכרים כיום ברשתות השיווק כאן מופקים מזיתים "ישראליים טהורים". לפי נתוני חברת המידע 'סטורנקסט', 797 אלפי ליטרים מבוקבקים נמכרו בשנה האחרונה מתוצרת ישראלית, בעוד ש־1.86 מיליון ליטרים הגיעו מחו"ל. 3 מיליוני ליטרים נוספים הוכנו מתערובת ישראלית ומיובאת, שלפחות גורמת לנו להרגיש טוב עם עצמנו ולהאמין שאנחנו מתבלים את הסלט שלנו בשמן סמי־ישראלי.

ייבוא שמן הזית, על אפם וחמתם של המגדלים הישראלים, הוא דוגמה לשינוי הכלכלי־חברתי־לאומי שעברנו בשנים האחרונות, בעיקר מאז ימי המחאה החברתית של 2011. בשל הסכמים שונים, אפשר היה במשך השנים לייבא לישראל בפטור ממכס רק 900 טון שמן מירדן ועוד 300 טון מהאיחוד האירופי (מתוך צריכה שנתית של יותר מ־20 אלף טון בישראל). ואז, לפני שלוש שנים, החליטו במשרד האוצר להתיר לייבא כמות נוספת של שמן זית בערב חג הפסח, במטרה להוריד מחירים לקראת החג. השנה הוחלט להתקדם שלב נוסף ביצירת תחרות, ולפתוח את השוק לייבוא מוזל באופן מסודר ורציף: הפטור ממכס על ייבוא שמן זית גדל בעוד 1,700 טון בשנת 2018, ויגדל ל־2,000 טון בשנת 2020. המכס, אגב, עומד על 5.56 שקל לפחות לכל ק"ג, כך שמדובר בהטבה משמעותית מאוד ליבואנים.

כאמור, כבר היום רוב השמן שאנחנו אוכלים, שותים ומדליקים ככל הנראה אינו ישראלי לחלוטין, אבל בתמורה לאובדן הפטריוטיות כביכול אנחנו מקבלים מחיר שפוי יותר של שמן זית. לפי נתונים שהציג לא מזמן משרד החקלאות, מחיר ממוצע של ליטר שמן זית ישראלי ברשתות השיווק עומד על 41 שקל, לעומת 34 שקל בלבד לליטר מיובא. מחיר כזה לשמן ישראלי היה פה רק לפני כ־13 שנה, ובמשרד החקלאות מודים כי המחיר הזול ההוא לשמן ישראלי נבע כנראה בעיקר מזיופים. בסך הכול, שמן זית מיובא כבר תופס פה נתח של 26 אחוזים – אף שרובו אפילו לא זוכה להקלות במכס. בסך הכול מדובר בכ־6,000 טון, מתוך 23.5 אלף טון של שמן זית שנמכרים כאן בשנה.

בסופו של יום, עצי הזית הם אמנם חלק בלתי נפרד מנופי ארצנו, אבל כדאי לזכור שישראל היא מעצמת שמן זית קטנה מאוד. הכמות שמופקת פה אינה מהווה שום פקטור ברמה עולמית: התפוקה הישראלית תופסת היום נתח של כחצי אחוז בלבד – 18 אלף טון שמן – מתוך סך ההיצע העולמי, שעומד על 2.7 מיליון טון שמן זית.

שמן למדורה

אבל השחיקה בכוחו הכלכלי של השמן הלאומי היא בעיה שולית וזניחה יחסית. לא רבים יודעים שגם בשנת 2018, שמן הזית הוא מרכיב משמעותי במאבק הלאומי שלנו. בכל שנה נגרמים לנו נזקים אדירים מייצור שמן הזית על ידי שכנינו הפלסטינים.

כשאתם מתרשמים מעצי הזית הוותיקים והמרשימים באזור בנימין, יש מי שרואה ומריח דווקא את הרעלים ואת הנזקים שהם גורמים לקרקע. רק כדי לסבר את האוזן: בישראל ישנם בסביבות 130־140 בתי בד להפקת שמן זית, בעוד שבשטחי יהודה ושומרון המספר כמעט כפול – כ־240 בתי בד. ומה הבעיה עם זה? ובכן, יש בעיה. באוקטובר 2016 נסגר החוף היפהפה בבית־ינאי שליד נתניה למשך 37 יום, בגלל זיהום. מהר מאוד התברר שהסיבה היא ייצור שמן זית באזור נחל שכם, כמה עשרות קילומטרים משם.

מתברר כי בין החודשים ספטמבר ונובמבר בכל שנה, בעונת מסיק הזיתים, שופכים הפלסטינים המתגוררים ועובדים באזור נחל שכם – אזור המשמש בעיקר לגידול זיתים וייצור שמן בבתי בד – את השפכים הרעילים שנוצרו בבתי הבד לתוך נחל שכם, נחל שבדרכו מערבה הופך ליובל העיקרי של נחל אלכסנדר, הנשפך אל הים התיכון ממש ליד בית־ינאי.

השפכים הרעילים הללו נקראים בלשון מקצועית "עקר". העקר מכיל טאנין, חומר בעייתי במיוחד שמונע התפתחות חיידקים החיוניים לתהליכי פירוק השפכים בנחלים ובמכוני טיהור. התוצאה בשטח הרסנית. העקר נמהל בביוב הזורם אל הנחל, מונע את התפרקות החומר האורגני, ומסב נזקים כבדים מאוד למערכת הולכת השפכים ולמערכת הטיפול בשפכים, עד לסתימת מערכות ההולכה. בנוסף, הוא מחלחל בדרך ומזהם את האדמה ואת מי התהום, פוגע בעצים ומפיץ ריחות רעים למרחקים.

מבקר המדינה התריע על כך בדו"ח חמור שפורסם בשנת 2017. המבקר ציטט שם את הממונה על מניעת זיהום מקורות המים ברשות המים, שרואה בבעיית הזיהום מבתי הבד את "אחת הבעיות הקשות של זיהום מים בישראל". בעבר, ציין המבקר, נהגו בעלי בד מסורתיים לפזר את העקר שאספו בחזרה במטעי הזיתים, שם הוא התפרק והפך לדשן. בבתי הבד המודרניים, שמייצרים כמות עקר גדולה בהרבה, קצב העבודה מקשה על הטיפול בעקר ועל פיזורו. כך בוחרים הפלסטינים בפתרון הזמין ביותר, שעל הדרך הופך גם לכלי במאבק הלאומי – הזרמת העקר לנחל הקרוב, ומשם אלינו.

חשוב לציין שגם יצרני שמן פלסטינים שמנסים לשמור על הסביבה, ואולי גם על היחסים עם שכניהם היהודים, לא ממש יכולים לעשות זאת. יכולות השאיבה של מכוני הטיהור בצד הפלסטיני אינן עומדות בכמות השפכים המגיעה אליהם, והפסולת זורמת בפועל לכל אורך עונת המסיק לנחל אלכסנדר.

ולא מדובר רק בבתי הבד של שכם. לפי נתונים שהציג מבקר המדינה, העקר המוזרם מבתי בד שונים אחראי לזיהום אקוות הגליל המערבי באזור מעיינות זיו, בהיקף של 20־25 מיליון מטר מעוקב בשנה, מים שבעקבות הזיהום גם אינם מאושרים לשתייה; העקר אחראי לקריסת מתקן טיהור שפכים (מט"ש) בכרמיאל מדי שנה, ולהזרמת שפכים לא מטופלים ממנו אל נחל חילזון; והוא גם אחראי לקריסת מט"ש ינוח־ג'ת ולפגיעה במט"ש לבנים. רשות המים העריכה את הנזקים המצטברים בעשרות מיליוני שקלים.

פה ושם עולים פתרונות חדשים ומקוריים לבעיה, אולם אלה מחזיקים בדרך כלל תקופה קצובה בלבד, עד למסיק והמשבר הבא. לפני עשור, למשל, שילם ארגון גרמני לקבלן פלסטיני, שאסף את העקר הרעיל מבתי הבד שליד שכם והביא אותו במכלים למחסום ישראלי, שם אסף אותו קבלן ישראלי והביא את החומר לטיפול בישראל. בסופו של דבר התקציב נגמר, והבעיה חזרה.

במשרד מבקר המדינה המליצו בדו"ח בשנה שעברה "לבחון פתרונות בשיתוף הצד הפלסטיני, הבנק הגרמני וגורמים בינלאומיים נוספים, ואף לשקול הסתייעות בארגוני חברה אזרחית, עידוד יזמוּת פרטית ומעורבות גורמים מקומיים". פשוט וקל, לא?