ארנון בר-דוד: "בדיבורים אפשר להשיג את מה שאולי אפשר להשיג בשביתה"

עובדה 1: שמונה מתוך עשרה אנשים ששאלתי באופן אקראי לפני הריאיון עם ארנון בר־דוד, לא ידעו לנקוב בשמו של יו"ר ההסתדרות. חלקם זכרו את ישראל קיסר, כמה את חיים רמון ושניים את אבי ניסנקורן.

עובדה 2: עד כה, בשלוש שנותיו של ארנון בר־דוד בתפקיד יו"ר ההסתדרות, לא פרצה שביתה כללית במשק ולו של יום אחד.

האם העובדות הללו קשורות זו בזו? והאם העובדה שיו"ר ההסתדרות הוא אישיות כמעט אנונימית בציבור היא עבורו כישלון או הצלחה?

"יש לנו אסטרטגיה קבועה כבר שלוש שנים", עונה יו"ר ההסתדרות. "לא באתי לפה כדי לעשות לעצמי פרסום ולא כדי להיות כוכב ריאליטי. באתי לעבוד, ואני עובד. יש לי כמה משימות, ובהן שיפור תדמית ההסתדרות ושמירה עליה מחקיקות שונות, וזה מה שמעניין אותי. אני לא הולך לפוליטיקה ולא מכוון לשם, כל מה שמניע אותי ב־28 השנים האחרונות הוא דאגה לעובדים. אין לי מטרה שיכירו אותי בכל בית בישראל. חשוב לי שחברי הסתדרות יכירו אותי, שידעו שיש מי שמטפל בהם ועובד בשבילם".

מה בעיניך אתה עושה נכון לעומת ראשי הסתדרות קודמים?

"כל אחד פעל בתקופה שונה. העולם מתפתח, הכלכלות משתנות, וצריך להתאים את עצמנו למציאות. אני יכול להניף את הדגלים האדומים של לפני חמישים שנה או להרים דגלים חדשניים ומתקדמים כדי שאתאים את הארגון למציאות. אני יכול להשבית פה על כל דבר ולשרוף צמיגים, אבל אני מנסה לחפש את הדרך ממרום שנותיי להגיע למצב שבו אני משיג בדיבורים את מה שאולי אפשר להשיג בשביתה. אם לא נצליח לשנות את ה־DNA, נמצא את עצמנו נלחמים כל היום, וכל המשק יפסיד. יש לי מדינה בקצה, ואני דואג לה. בקורונה דרך החשיבה הזו קיבלה ביטוי משמעותי. לא יצאתי מהמשרד, עבדנו וחתמנו על הסכמים ועוד הסכמים כדי שעובדים לא ייפגעו, ולשמחתי המגזר הציבורי אכן לא נפגע. עכשיו נתנו למדינה להתנהל עם תקציב 2022 בלי שביתות. זו צריכה להיות שנה שקטה של יציאה מהקורונה, ואני מקווה שב־2023 כבר יהיו העלאות שכר. זה המהות של עסקת החבילה שחתמנו מול האוצר מעבר להעלאת שכר המינימום – הקפאת שכר ושקט תעשייתי. באוצר רצו הפחתות מטורפות מהפנסיות ומקרנות ההשתלמות, ואני שמח שהצלחתי לעצור את זה בצורה אחראית".

בר־דוד הוא בן 64, נשוי ומתגורר בקריית־אונו. קורות חייו מציגים רקורד ארוך שנים של התעסקות במעמד העובדים. הוא החל זאת בעיריית תל־אביב בתפקידים שונים, שבשיאם היה יו"ר ארגון עובדי העירייה, תפקיד שמילא יותר מעשור. מ־2006 שימש יו"ר הסתדרות המעו"ף – האיגוד המקצועי הגדול בישראל שהוא גוף העובדים המשמעותי ביותר בהסתדרות ומאגד כרבע מיליון עובדים. ב־2019, עם פרישתו של אבי ניסנקורן לטובת הפוליטיקה, נבחר ארנון בר־דוד לממלא מקומו. בחודש מאי הקרוב יתמודד בר־דוד על כהונה נוספת של חמש שנים בבחירות הכלליות שתערוך ההסתדרות. בר־דוד, כמו כל קודמיו בתפקיד, היה חבר מפלגת העבודה, אך בחודש ינואר שעבר הוא עזב את המפלגה. במכתב למזכ"ל נימק את פרישתו בכך ש"ההסתדרות כבר אינה ארגון שהטון הדומיננטי בו מושפע ממפלגה אחת או מצד אחד של המפה הפוליטית". בריאיון שאנו עורכים איתו בלשכתו בקומה החמישית בבניין ההסתדרות המיתולוגי בתל־אביב הוא מוסיף סיבה אחרת: "העבודה הייתה בית עבורי הרבה שנים, אבל היום היא יותר מדי שמאל בשבילי, בעיקר מבחינה מדינית. אני לא שם. אני באמצע, איש אחדות העבודה, יצחק רבין ויגאל אלון. לא הייתי אף פעם בשמאל הקיצוני. אני מרגיש מצוין לעבוד עם הימין והשמאל, יש לי שיח נהדר גם עם החרדים והערבים. זה מכניס אותי לשלמות עם עצמי. הנה אספר לך משהו שקרה ממש עכשיו. ביום שישי האחרון הוזמנתי למועצה האזורית מטה בנימין. ראש המועצה ישראל גנץ אירח אותי אצלו עם ראש ועד העובדים. היינו שם יום שלם ואני מוכרח לומר שהתחברתי. בדקתי את עצמי, מאיפה באתי ולאן הגעתי היום, ואני מוכרח לומר שמפעל ההתיישבות הזה הוא מפעל מפואר. הרגשתי חיבור ושייכות".

ב–2006 אנשים הרוויחו 4,000 שקל, היום במערכות שלי אין עובדים במשרה מלאה עם פחות מ–6,500 שקל, ועשינו את זה בלי יום אחד של שביתה

זה לא מפתיע, מפא"י הקימה את ההתנחלויות הראשונות.

"אז אני שלם עם עצמי, משלים עם הציבוריות הישראלית באשר היא, מבין את כל המרכיבים והשבטים ורוצה לראות אותם מאוחדים. לצערי זה לא קורה, אבל הייתי שמח לחבר את כל שבטי ישראל. אני רואה את חוסר החיבור – שלא לומר את השנאה – בין הגושים, וזה מעציב אותי מאוד. צריך לנסות להוביל פה אחדות לאומית, כמו שאני מוביל כאן בהסתדרות.

"בסופו של דבר, החוכמה בעיניי היא למצוא איזון ראוי בין הדברים. אני רוצה להאמין שכל אדם יודע למצוא בעצמו את שביל הזהב שמאפשר לו לישון בשקט. בהקשר של השבת – ולא משנה אם מדברים עליה בצביון דתי, סוציאלי או קהילתי – לא מדובר בערך מנוגד או מתנגש להצטיינות בעבודה. אני מכיר לא מעט מנהלים ומנהלות בכירים במשק שהם שומרי מסורת ושותפים להצלחות עסקיות גדולות בארגונים שנותנים שירות בכל ימות השנה. מצד שני, אני מכיר גם חברות מובילות שמסתדרות מצוין גם בלי פעילות עסקית בשבת. לא תמיד קל למצוא את האמצע, אבל אנחנו מחויבים לחפש אותו גם כאנשי מקצוע וגם כבני אדם שמחוברים לערכים".

אתה לא נשמע כמו מישהו שלא מכוון לפוליטיקה.

"הפוליטיקה באמת לא מעניינת אותי. ההסתדרות כל כך חזקה ומשפיעה היום, שהתפקיד שלי משמעותי בהרבה מאשר להיות חבר כנסת. אני עוסק בדברים האמיתיים, בפרנסה של אנשים. תמיד אלך בדרך הזו, שלא נגמרת ביום אחד. עמיר פרץ בזמנו נלחם על אלף דולר כשכר מינימום, אנחנו מתקרבים היום לאלפיים דולר. ב־2006 אנשים הרוויחו 4,000 שקל, היום במערכות שלי אין עובדים במשרה מלאה עם פחות מ־6,500 שקל. זה משהו שצריך ללחוץ כדי שיקרה, ועשינו את זה בלי יום אחד של שביתה".

אם כבר דיברנו על ענייני ימין ושמאל, בימין עדיין יש כיסים של עוינות כלפי הארגון שלך וכל מה שהוא מייצג.

"השאלה היא מה זה ימין. הליכוד הוא כבר מזמן לא מה שהיה פעם, למדתי לעבוד עם כל השרים והח"כים, והחיבור בין הסיעות מצוין. הימין הפוליטי של ימינה, שמיוצג היום על ידי ח"כ אביר קרא, אנחנו נותנים לו פייט חזק. פורום קהלת הוא גם סוגיה שאנחנו מתמודדים איתה, ומצליחים מצוין. הם לא מצליחים להעביר כמעט כלום בכנסת, והקמתי את פורום ארלוזורוב כדי שישמש משקל־נגד לקהלת. הקמתי גם פורום עצמאים מבית ההסתדרות".

מה הבעיה עם פורום קהלת?

"הוא מאמין בערכים ומקדם אג'נדות שלא מתאימות למדינת ישראל. זו רפובליקניות קפיטליסטית חסרת חמלה לאדם העובד שבכלל לא מתאימה למדינה, ולדעתי זה יוקע החוצה. אנחנו בדרך לשם. יש לי שיח פוליטי עם כל הפוליטיקאים מכל המפלגות – מה שהם רוצים לא עובר ולא יעבור. הקואליציה שאני מוביל היא מקיר לקיר – חוץ מימינה – ואני דוגל בכך שאין הבדל בין עובד ימני לשמאלני".

הימין הכלכלי טוען שארגוני עובדים בעיקר תוקעים את הכלכלה ומונעים רפורמות.

"אני יכול להבין את האג'נדה ומאיפה היא באה. אבל העובדה היא שבעשור האחרון לא הייתה בישראל שביתה כללית במשק. היו שביתות של סקטורים מסוימים, אבל אנחנו יודעים איפה אנחנו חיים. אנחנו לא בצרפת, שעל כל אמירה של הממשלה האיגודים יוצאים לשביתות ענק. בעולם יש גלים של שמאל וימין כלכלי וצריך לדעת לתמרן ביניהם. עכשיו יש גל של שמאל כלכלי בארה"ב עם הנשיא ביידן שהוא איש העבודה המאורגנת, בגרמניה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית זכתה בשלטון. צריך למצוא את האיזון בין כלכלה חופשית לשמירה על זכויות עובדים וזה מה שאני עושה כל חיי. אני קודם כול מבקש מהעובדים שמקום העבודה ירוויח, כי רק ככה אפשר להתקדם. אני מתמחה בשינוי DNA מכאוס לעבודה נורמלית, עשיתי את זה במקורות, בחברת חשמל, בנמלים וברשויות המקומיות, ואנחנו עושים את זה עכשיו ברכבת. בוא לא נשכח שבקורונה העבודה בישראל כמעט התפרקה, ואנחנו היינו מגדלור של יציבות ונתנו לממשלה לנהל את המצב. יש לי פה כוחות ריאקציוניים שרוצים שנניף דגלים של פעם. המאבק מולם לא פשוט, הם רוצים לחזור אחורה. נחמד להם לשרוף צמיגים. אבל אני רוצה דרך חדשה. נלחמתי כל חיי, אני רוצה עכשיו שלום. העובד הישראלי לא בא לעבודה כדי להילחם ולשרוף צמיגים, הוא רוצה לעבוד ולפרנס, להגיע לעבודה ולהיות מאושר. מי שיחפש מלחמות – יקבל, אבל השיטה הזו הולכת ונעלמת".

ולמרות הדרך שאתה מוביל יש הרבה אנשי ימין, בעיקר מבוגרים, שימי הפנקס האדום צרובים בהם ושההסתדרות היא מילה גסה עבורם.

"אני מודע לכך, וזו אחת המשימות הכבדות ביותר שלקחתי על עצמי – שינוי תדמית ההסתדרות. בתוך עמי אני יושב, ואני מכיר את הדברים. הייתה אחיזה במציאות לתדמית הזו, ואנחנו עוסקים בשינוי שלה במעשים, באג'נדות ובכיוונים. לא עושים את זה ביום אחד. אני מניף דגלים של קדמה, של שינוי והסרת חסמים. תקרא את האותיות הקטנות של עסקת החבילה שנחתמה לא מזמן עם האוצר ותראה איך ההסתדרות מקדמת גמישות. אני מנסה להתמודד עם התדמית הזו במעשים, כולל פתיחת הגן הצמוד לבית ההסתדרות לציבור".

בהסתדרות מאוגדים כיום כ־800 אלף עובדים מתחומים שונים של המשק. תחום אחד כמעט ואינו מאוגד והוא ההייטק, שנחשב לקטר המרכזי של המשק. אני שואל את יו"ר ההסתדרות מדוע זה המצב, ומה הדבר אומר על הרלוונטיות של ההסתדרות בנוגע לעולם העבודה העתידי. "ככה זה בכל העולם", אומר בר־דוד, בהיי־טק צורת העבודה היא גלובלית ושונה מזו של עובד רגיל. הרבה פעמים שעות העבודה הן מהבוקר עד הערב, והחוזים הם אישיים. גם אם עובדי היי־טק יבואו אליי ויבקשו שאאגד אותם, זה לא יהיה פשוט. אני לא חושב שנראה בחמש השנים הקרובות גל התאגדות בהיי־טק בארץ או בעולם. אבל את זה חשוב לזכור: עיקר כוח העבודה לא נמצא בהיי־טק אלא במקומות שאנחנו נמצאים בהם: מפעלים, שירות ציבורי, תחבורה, נמלים, תעופה – אלה עולמות ענקיים שעובדים באופן הגיוני. כדי להתאגד צריך מניע, משהו שמציק לך. לעובדי ההיי־טק טוב מדי כרגע ולכן הם לא צריכים התאגדות. אני מעריך שתוך חמש־שש שנים אנשים ירגישו שההיי־טק הוא כלוב זהב ושיש חיים אחרים מסביב, ואז יבוא גל התאגדות בהיי־טק".

ההסתדרות רלוונטית גם לעובדים צעירים שאולי נושאים עיניים יותר לכיוון שבו פועל עולם ההיי־טק נטול ועדי העובדים?

"עובדים מתאגדים כי יש להם טריגר. כי הם רואים שבעל הבית מושך מיליונים והם מקבלים סלסילת פסטה לחג. בניגוד למגמה העולמית, ההסתדרות נמצאת במגמת צמיחה ואני צופה לה עתיד מצוין. העובד הישראלי הצעיר שחשבנו שלא מעניינים אותו דברים כמו זכויות עובדים, מתברר שהוא רוצה קביעות וביטחון תעסוקתי בעולם המודרני".

מהי האסטרטגיה שלך כשאתה מדבר עם ראש ועד עובדים שרוצה ממך פעולות קיצוניות יותר?

"אין משהו קבוע, כל מקרה לגופו. בגדול, אני רוצה לראות יחסי עבודה תקינים בישראל בלי מלחמות מיותרות, אבל אם צריך להילחם אז נלחמים. היה גל התאגדות של עובדי חברות הביטוח, הסלולר וחברות האשראי. למה אתה חושב שזה קרה? דיברתי עם מנכ"ל של חברת ביטוח שהתלונן על התאגדות של עובדיו. אמרתי לו, 'אתה עכשיו יושב למו"מ על הסכם קיבוצי כי לא אמרת לעובדים שלך בוקר טוב, כי אתה קפיטליסט חזירי, כי אתה מושך משכורת של עשרה מיליון בשנה כשהעובדים מרוויחים 6,000–10,000 שקל בחודש. אז עכשיו תתמודד עם הסכם קיבוצי'. יש גבול לכוח ויש איזון שעובד בסוף בין צורכי המעסיק לזכויות העובד. המבחן שלי היה אם נדע לעשות הסכם שלא קושר ידיים ורגליים למעסיק ומצד שני נותן לעובדים תנאים ראויים. כל חברות הביטוח מלבד אחת מאוגדות היום בהסתדרות ומרוויחות מצוין, זה המבחן ועמדנו בו. כל חברות האשראי מאוגדות בהסכמים מצוינים לעובדים ולחברה כאחד. גם למעסיקים הרבה פעמים נוח להיות מול גורם אחד שהוא ההסתדרות מאשר מול כל עובד בנפרד".

אנחנו יושבים כרגע בבית ההסתדרות המיתולוגי בצפון הישן של תל־אביב, שנמצא על אחת הקרקעות היקרות במדינה. אתם צריכים להישאר פה על הנדל"ן היקר הזה?

"זה כבר לא תלוי בנו. הבניין הזה מוגדר לשימור מחמיר, אי אפשר להזיז כאן בורג בלי אישור של מהנדסי העירייה. התקנו חלונות כפולים כי אי אפשר להחליף את הישנים. אי אפשר למכור, בטח לא להרוס, ואני מוכרח לומר שלכבוד הוא לנו ולחברה הישראלית להיות פה".