כשהרב נפתלי רייכנר נכנס למערכת החינוך, התלמידים עוד כתבו מכתבים בכתב יד, עמדו בתור לטלפון הציבורי בישיבה, וברי המזל שבהם היו בעלי מצלמת פוקט מקרטעת. כשהוא פרש, ארבעים שנה מאוחר יותר, לכל אחד מתלמידיו היה טלפון נייד משלו לניהול שיחות בעל פה ובכתב, וכמובן לתיעוד כל חוויה בכמה עשרות תמונות דיגיטליות. אם זה לא מספיק, כל אחד מהם מחובר למידע האינסופי שפורש בפניו האינטרנט, כך שהוא יכול לעקוב אחרי המורה, לתקן אותו או לאתגר אותו במידע צפוי פחות.
רייכנר מצדו לא נבהל מהעידן החדש, להפך. "דווקא בגלל העולם שחשוף לכל אחד בכף ידו, התלמידים צריכים מישהו שישמע את הספקות שלהם, את המחשבות שלהם", הוא אומר. "כשהייתי מחנך הקפדתי לבוא לישיבה בשעות מאוחרות, כדי להיפגש בפנימייה עם קבוצת תלמידים שהייתה מעוניינת בכך. יש ערך למפגש מחוץ לכיתה, באופן לא פורמלי. אתה מדבר עם הנערים, שומע ומרגיש מה שמציק להם. שם אתה גם יכול לתת להם את ההרגשה שכל מה שיגידו יהיה מקובל, ושאין שאלות שאסור לשאול".
רייכנר (68) התלבט בזמנו קשות בין השתתפות פעילה במפעל ההתיישבות ביש"ע, ובין בחירה במסלול חינוכי. אחרי שמונה שנים בישיבת הר עציון, בוגר המחזור הראשון נדרש למצוא את מקומו מחוץ לבית המדרש, כפי שציפו ראשי הישיבה מתלמידיהם. "הייתי בן 26, בוגר המחזור הראשון של המכון להכשרת מורים בגוש, נשוי עם בן בכור בן שנה. הכול אז היה חדש עדיין. למעשה, נכנסתי לכיתה כר"מ אחרי שהעברתי שיעור אחד בלבד לפני כן בפני תלמידים – שיעור המבחן שלי. לימדתי אז ב'נוחם', ישיבה שהיום נקראת 'אמי"ת נחשון'".
רייכנר שימש תחילה כר"מ (רב־מחנך) של כיתות ט'־י"א. מהמחזור הראשון שחינך יצאו הזמר שולי רנד, סמנכ"ל משרד החינוך מנחם כהן, ועוד רבים וטובים. "קיבלתי את הכיתה המאתגרת, וזו הייתה טבילת אש רצינית", הוא אומר. אחרי תשע שנים נוספות שבהן לימד בישיבת אור עציון והתגורר במרכז שפירא, חזרה משפחת רייכנר לגוש עציון וקבעה את מגוריה באפרת, אז יישוב צעיר. רייכנר החל ללמד בישיבה החדשה נווה־שמואל, היישר לכיתה י"א שהייתה אז המחזור הראשון של הישיבה. אחרי 35 שנה הוא פרש מעבודת החינוך, והסתפק בהוראת מחשבת ישראל למחזורים השונים במשך חמש שנים נוספות, עד שפרש לפנסיה. מזה שנים שהוא שב ללמוד בהר עציון, ומלמד בכולל המבוגרים של אלון־שבות. הוא גם שומר על קשר עם משרד החינוך, כחבר בוועדות פרס שונות.
ראית דורות של תלמידים שהסגנון שלהם משתנה לנגד עיניך. מהם ההבדלים הבולטים בין התלמידים שלך שכבר הפכו לסבים וסבתות, ובין הנוער של היום?
"היום יש יותר בלבול בקרב הנוער שלנו, הנוער הדתי. לפני ארבעים שנה היו פחות דעות קיצוניות נגד הדרך שלנו. אבל בסופו של דבר הגיל הזה נשאר אותו גיל, החינוך נשאר חינוך, ועקרונות החינוך הם אותם עקרונות שהיו אז, והם אפילו רלוונטיים יותר מאז. הנוער אחר, כמו שכולנו אחרים. הוא חשוף הרבה יותר לכל מה שמסביב – לתרבות החילונית על כל גווניה ולכל מה שהיא משדרת מכל מקום. זה כמובן מקשה על עמדת המחנך, לעומת תקופה שבה אנשים בדרך כלל באו ללמוד והזדהו יותר עם הדרך החינוכית שרצינו להעביר להם בישיבות.
"אבל העקרונות שאני מאמין בהם מאז שנכנסתי למערכת החינוך רק התחזקו: מחנך צריך קודם כל להתוות דרך. הוא לא בא כמתווך בין העולם החיצוני לעולם של התלמיד, אלא יש לו תפקיד חינוכי, כך שצריכה להיות לו דרך ברורה. ולמרבה ההפתעה, התלמידים רוצים לשמוע. תפקידו של המחנך לחשוף את תלמידיו לעולמות שבחוץ ולאתגר אותם במפגש הזה – כמו במפגשי 'גשר' עם תלמידים חילוניים, או מפגשים מסוג אחר עם העולם החרדי – אבל המחנך לא יכול להיות ניטרלי. החכמה היא לדבר עם התלמידים על הכול, אבל להציג דרך. התלמידים לא צריכים עוד חבר אלא מורה, גם לדרך חינוכית וגם לדרך התנהלות, כך שבעולם המבולבל שיש מולם כעת יהיה להם משהו קבוע".
העיקרון השני שמציג רייכנר נוגע לאופן שבו המסרים החינוכיים עוברים לתלמיד. "לא פחות חשוב מהדרך החינוכית חשוב להגיע לאדם, לדבר אליו בגובה העיניים, לשמוע אותו תוך הקשבה וחיבוק. זה מה שיבנה את הקשר וייצור את האמון, כך שהתלמידים שומרים איתך על קשר עוד שנים אחר כך. על שני עקרונות אלה החינוך עומד: התוויית דרך, והקשבה ואהבה. והיום הדבר נכון אף יותר מאשר בעבר".
תיאום ציפיות
תרצה שטרן (48) נכנסה למערכת החינוך לפני 24 שנה, וגם היא כבר הספיקה לראות דור משתנה לנגד עיניה. "למרבה ההפתעה, אני דווקא מעדיפה את המודל שיש היום", היא אומרת. "אני חושבת שסוג ההוראה שאנחנו גדלנו עליו וזה שנכנסתי אליו, היה הרבה יותר שבלוני. זה היה עולם יותר קטן, האתגרים היו קטנים יותר וגרמו לנו כמורים להתפתח פחות. אני מספרת לתלמידים שלי שסיימתי תואר שני בלי שהיה לי דואר אלקטרוני. את עבודות הגמר הגשנו עוד בכתב יד. היום הכול נראה אחרת. ולמרות שיש להם את כל המידע באינטרנט, גם היום התלמידים מתפעלים כשאני מלמדת אותם משהו חדש. הם מאוד מעריכים אצל המורים שלהם ידע רחב, והם יודעים לזהות מורה שיודע ומסתכלים עליו אחרת. מה גם שיש חומרים שהילדים פשוט לא יודעים לחפש ברשת האינטרנט, כי הם לא שמעו על הנושא. היום כולנו יותר סקרנים, יותר אקטיביים, יותר ממוקדים במטרות".
כששטרן סיימה כיתה י"ב היא הבהירה למורתה שבחיים לא תהיה מורה בעצמה. היא התכוונה להיות מדריכת טיולים. בצבא בחרה, מכל האפשרויות שעמדו בפניה, לשמש דווקא כמש"קית הוראה של נערי רפול. בהמשך למדה לימודי ארץ ישראל וגיאוגרפיה, מתוך מחשבה שאלה יסייעו לה בהדרכת טיולים. כמו כולן השלימה את תעודת ההוראה, ולפרנסתה עבדה באמי"ת גוש דן ובהמשך בחטיבת הביניים "נבון" בחולון, כשבכל שנה מחדש היא מבהירה לעצמה ולסביבתה שזו השנה האחרונה שלה במקצוע. "אבל מצאתי את עצמי מאוהבת", היא אומרת בחיוך. "בשנה השנייה כבר התחלתי לחנך, וכשנגמר מרתון הלידות הראשונות ועצרתי לחשוב, אמרתי לעצמי 'זה הייעוד שלי'".
שנים אחרי שנכנסה למערכת הגשימה תרצה את חלומה ולמדה הדרכת טיולים בחו"ל, בבית הספר לתיירות הכפוף לאוניברסיטת חיפה, תוך שהיא משלימה קורס מנהלי בתי ספר בסמינר הקיבוצים. היום היא מעבירה קורסי מצוינות שפיתחה ונכנסו למערכת, שיעורי העשרה, אסטרטגיות למידה וקורסים לפרחי רפואה. במקביל היא ממשיכה ללמד בבן־שמן. בשנת השבתון הנוכחית שלה היא מעבירה יומיים בשבוע בבתי ספר שונים את 'תוכנית מרום' לשיפור נתוני מיצ"ב בבתי הספר.
מה השתנה אצל המחנכים בשנותייך במערכת החינוך?
"בקורס מחשוב שעברתי אמרו לנו שהתפקיד שלנו כמורים השתנה. אנחנו לא מקור הידע אלא רק צריכים לכוון את התלמידים, כי הם הרי יכולים להוציא הכול מהמחשב. אני לחלוטין לא מסכימה עם זה. מחנך הוא מורה בשילוב של הורה ומוביל דרך. מבחינתי הייתי אמא שנייה לתלמידים שלי. מחנך בכיתות העל־יסודי זה כבר לא תפקיד של תכנים לימודיים בלבד, אלא גם של תכנים ערכיים. הדגש הוא על התנהלות חברתית וערכית יותר מצד התלמידים. הפן הלימודי בא לידי ביטוי כשאני בכובע של מורה מקצועית, אבל כמחנכת, היחסים הבין־אישיים והערכים, המקום של התלמיד בכיתה – הם הנושאים המרכזיים שבטיפולי. לכן במפגש עם הורים, לדעתי המורה לא צריכה לחשוף ציונים. אני נהגתי לשלוח את הציונים מראש. במפגש מול ההורים דיברתי על התנהגות ומקום בחברה".
חלק מההתנהגות החברתית היום עוברת דרך מכשירי הפלאפון הזמינים לכל נער. "שעות אחר הצהריים נכנסות יותר לכיתה, כי דרך הפייסבוק וקבוצות הוואטסאפ החיים החברתיים נמשכים לאורך כל היום", מסבירה שטרן. "ה־24/7 נכנס לכל מקום. הדברים הקצינו לשני הכיוונים – יש צדדים חיוביים ויש שליליים. אנחנו רואים יותר התמודדות מול שיימינג, כי הרי המקלדת מאפשרת לכאורה לומר את מה שאסור לומר פנים מול פנים. אבל המציאות הזו מביאה אנשים להקצין את האישיות שהייתה להם ממילא, ומי שהיה קל לגייס אותו להתנדבויות לפרויקטים, עוד יותר קל לגייס אותו היום דרך הפלטפורמות שיש בטלפון; מי שהייתה לו נטייה להסתגר בתוך עצמו, מסתגר היום עוד יותר עם אוזניות ומבט לתוך המכשיר.
"כל הנושא הזה של סמארטפונים דורש המון תיאום ציפיות, לא רק מול התלמידים אלא גם מול ההורים שחלקם מצפים שתהיי זמינה כל הזמן. את יכולה למצוא את עצמך במצב שעוד לא גמרת את השיעור, וכבר ההורים על הקו. במהלך השיעור כעסת על תלמיד שבינתיים יצא לשירותים וכבר הספיק לכתוב להורים, וכשאת עוד עומדת מול הכיתה הם כבר על הקו, שואלים מה קרה עם הבן שלי, וזה אחרי שכבר הספיקו להרים טלפון למנהל. כך שהמורה נדרש להיות כל הזמן עם תשובות מוכנות. מי שלא מספיק בטוח בעצמו ובדרך שלו, לא מסתדר. אני שלמה עם עצמי, עובדת בשקיפות מלאה ולא חוששת".
"נושא הסמארטפונים הוא ערכי־חינוכי", סבור רייכנר. "אני אישית גם בעידן הסמארטפון לא הסתובבתי עם המכשיר בכל השעות ששהיתי בישיבה. אין סיבה שאהיה זמין בזמן העבודה. לצורך תקשורת עם ההורים הקדשתי את שעות הערב, לפחות שעתיים ביום. אני לא בעד לקחת את המכשירים לתלמידים כי הם מאוד מחוברים אליהם. אני בעד להעביר אליהם את האחריות. בכיתה לא נמצאים בקשר עין עם המכשיר. אני סומך עליכם. כשאני הייתי בכיתה זה עבד. לא יודע אם בשורה האחרונה מישהו הציץ למכשיר שלו, אבל זה הוכיח את עצמו ולא לפני הרבה זמן. זהו חלק מעבודה חינוכית שלא הייתה פעם, חלק מהחינוך לקבל אחריות על ההתנהגויות שלך. השיטה של להגביל, לקחת וללכת מול הרצון שלהם – לא ילך. רק אחריות אישית שלהם תעבוד בעניין הזה. צריך לזכור שגם אנחנו מרוויחים מהמכשירים האלה, בקבוצות וואטסאפ משותפות איתם או עם ההורים".
הסמכות נחלשת, הקשר מתחזק
כל ששת ילדיו של רייכנר וחלק מבני ובנות זוגם עוסקים בחינוך בדרך זו או אחרת. בכלל זה בנו הבכור, אלישיב, המשמש ככתב ותיק בעיתון זה. "אני מאוד מרוצה מכך", אומר האב. "הקו החינוכי שחגית אשתי ואני הלכנו בו זהה לזה שאני מאמין בו בהוראה – גם גבולות וגם לחבק בלי סוף. תודה לאל הצלחנו, אבל זה גם היה יכול להיות אחרת לגמרי. השתדלנו והשקענו, ולא תמיד זה מספיק. ברוך השם לנו העניין עבד".
הרב יואל רייכנר (35) הוא אחד מבניו של נפתלי שהלך בדרכו ונמצא במערכת זה שבע שנים, כשהוא כבר חווה את הדור החדש בלבד. "התחלתי ללמד בדיוק בשנה שבה אבא שלי יצא לפנסיה", הוא אומר, ומציין שלמרות הזמן שחלף גם הוא לא מרגיש שקיבל הכשרה מספקת לקראת טבילת האש בכיתה. "למדתי בישיבת אלון־מורה ובמכללת ליפשיץ לתעודת הוראה, וסיימתי ב'מורשת יעקב' ברחובות. מבחינה תוכנית ההכשרה הייתה מצוינת, אבל איך לנהל כיתה בפועל ואיך לנהל משמעת – לזה לא היה לי מספיק רקע. בשנה הראשונה ההרגשה הייתה שכל מה שלמדתי לפני כן לא הכשיר אותי מספיק להתמודדות הזו. מערך שיעור אתה יודע להכין, אבל ניהול כיתה אתה לומד בפועל רק בשנה הראשונה להוראה.
"כידוע, הסמכות ההורית וגם זו של המורים יורדת כל הזמן. המורה נכנס לכיתה ואין שקט מוחלט. ניהול כיתה זו התמודדות אחרת היום. יחד עם זה, יש לשינויים הללו יתרונות גדולים. כתלמיד לא היה לי כמעט קשר אישי עם הר"מים שלי. השיחה האישית היחידה הייתה בכיתה י"ב, כדי לשכנע אותי לאיזו ישיבה גבוהה כדאי לי ללכת בהמשך. היום, לצד הסמכות שירדה, נפתח עולם של חיבור מאוד גדול בין תלמידים למחנכים. יש בכך חסרונות, אבל גם יתרונות שעולים עליהם. אצלנו בישיבה החיבור בין הצוות לתלמידים מצוין, וזה יוצר המון שיחות שלא היו לי אף פעם עם המורים שלי. יש לי בוגרים שחינכתי לפני שבע שנים, כשעוד הייתי מורה טרי לכיתות ט' ואחר כך י'. תלמיד שביקש ממני ללמד אותו לחתונה שלו, כשהיה כבר אחרי צבא וישיבה גבוהה, והנה הוא חזר דווקא אליי. זה מרגש מאוד. אני הולך לחתונות של תלמידים, הם מבקרים אותי בחגים. זה חיבור משמעותי שממשיך עם השנים. מתקשרים, מתייעצים, וזה משהו מיוחד שמתעצם מול תלמידי י"ב שבאים לבקש עצות להמשך הדרך. תכלס, הסיפור של להיות מחנך זה הקשר והחיבור עם התלמידים".
לרייכנר הבן ברור שהמסלול החינוכי שלו נובע מהחינוך שינק בבית הוריו, ומהדומיננטיות של הנושא בבית. "סבתא שלי, שהייתה ניצולת שואה, הייתה צוחקת שאני לא אהיה כמו כולם, והייתה מעודדת אותי ללכת לתחום המחשבים, להרוויח קצת כסף", אומר יואל, בוגר חמש יחידות מחשבים. "ובאמת לא חשבתי שאהיה מורה, כי זה מה שכולם סביבי עושים. אבל תמיד האמנתי וידעתי שמדובר בנושא ערכי וחשוב".
איך נראה מערך שיעור בעידן הטכנולוגי?
"ודאי שאי אפשר להתחרות עם המדיה ועם רצף הגירויים שהתלמידים נחשפים אליהם בסדרות וביוטיוב וכדומה. האתגר הוא לא להביא מצגת או סרטון לשיעור. ברור שמתודה נחמדה ומצגת יכולה להפוך את השיעור למעניין יותר, אבל זה לבדו לא מספיק. התלמידים היום הרבה יותר מעורים במגוון תחומים – פוליטיקה, סוציולוגיה, היסטוריה. הם הופכים משכילים בגיל צעיר. אז המחנך הוא כבר לא רק האיש שמקנה ידע, אבל יש בסיס ליצור שיעורים בצורה אחרת. מה שגורם לתלמידים להתעניין ולהשתתף בשיעורים הוא לחפש את השאלות או הדיונים שהם קומה מעל המידע שקיים ברשת. שיעור טוב ומעניין מצריך שאלה טובה, נושא משמעותי שיניע לדיון. אם אתה מצליח להביא את זה לנושאים שנוגעים אליהם, הם יפתחו דיון ער ומרתק. צריך לזכור שהתמודדויות ורגשות הם עניין פחות מדובר בעולם המדיה. הרגש והנפש הם אישיים ומתאימים לקשר בלתי אמצעי, משום שפחות נוגעים בהם בדור הזה".
יואל מעיד שהסגנון הישן דווקא מושך את התלמידים אליו חזרה בחלק מהמקרים. "אני מלמד גמרא ותנ"ך – תחומים שהילדים שלי בכיתה א'־ב' מכירים, והתלמידים לפעמים לא. או משום שהם באו מרקע אחר, או משום שהנושא הזה קיבל פחות דגש במערכות החינוך מהן באו. אני רואה ערך גדול לחבר תלמידים למקצועות הקודש ולעולם התורה. הרבה פעמים חבר'ה משכילים בהרבה מאוד תחומים, ודווקא במורשת ישראל הם לא בקיאים. הקושי הגדול יותר הוא כשהם פשוט לא אוהבים את המקצוע. האתגר הוא לחבר אותם לנושא כך שירצו ויאהבו ללמוד תנ"ך וגמרא, שזה יעניין אותם.
"בישיבת אמי"ת עמיחי ברחובות, שבה אני מלמד, עשינו חשיבה מחודשת וחזרנו אחורה ללימוד בחברותות וללימוד עצמי שכבר כמעט לא קיים בישיבות ללא פנימייה. יש התמודדות אחרת עם הטקסט כשהתלמיד בעצמו עמל על מה שהוא קונה, ולא מאכילים אותו בכפית בשיעור פרונטלי. כשתלמיד מצליח להתמודד בעצמו עם החברותא שלו – כישורים מאוד חשובים בפני עצמם – היכולת הזו יוצרת חיבור למקצוע, הרבה יותר משיעור שבסופו אתה מדקלם את מה שהמורה הסביר. גם בלימודי תנ"ך הניסיון הוא להשתמש בהרבה תחומים ומחקרים סביב הנושא – ארכיאולוגיה ואפילו טכנולוגיה. לדעת לענות על שאלות של רלוונטיוּת, למה זה נוגע אליי. ליצור מתוך מרד אבשלום, נניח, משהו שרלוונטי לחיים שלי היום".
להשתמש בווטסאפ לטובתך
רייכנר הבן מסכים עם אביו בנוגע לבלבול הגדול שנוצר בדור הנוכחי בנוגע לענייני אמונה ודת. "אני מרגיש הרבה אתגר בסוגיה הזו", הוא אומר, "ואולי זה קשור לדור ה'אני במרכז' ו'אני יודע מה טוב לי'. יש הרבה אתגרים בתחום של סמכות חכמים, וזה כנראה חלק משחיקת הסמכות ההורית וסמכות המורים בדור הזה. יכול לבוא אליך תלמיד ולומר לך בכנות רבה: 'אני דתי, מאמין בתורה ובקב"ה, אבל מי אלה החכמים שיבואו ויגידו לי שבכלי שני אסור להכין תה? זה לא כתוב בתורה, מה הם באים וקובעים דברים שלא כתובים?' עולם התורה שבעל פה לא מובן מאליו היום. להסביר את ההשתלשלות שלה לאורך הדורות ואת הערך שלה, זה עניין שדורש מאמצים, השקעה והרבה זמן. זה גם חינוך לענווה. להבין שגם אם אתה מאוד חכם ומבין בהרבה תחומים, יש מישהו מעליך".
נפתלי רייכנר, שמסתובב בין בתי ספר שונים, שמח לראות שינוי גם בשיטות ההוראה. "אתה לא יכול לבוא עם אותם כלים שהשתמשת בהם לפני עשרים שנה", הוא אומר. "העולם התרחב, השתנה. גם שיטות ההוראה צריכות להיות מותאמות. שיעור פרונטלי חשוב, אבל היום בכל מיני מוסדות כבר יש לימודי קבוצות, או שמשתמשים בטכנולוגיה משוכללת ובונים תוכניות ועבודת חקר שמאתגרות את התלמיד. הרבה הדרכה בלימוד עצמי, בחיפוש מקורות. התלמיד אמור להרגיש שהמערכת לא קפאה על שמריה אלא זזה כל הזמן קדימה".
חלק מהשינויים שחלו בעשורים האחרונים נוגעים למעורבות הורים בהתנהלות בתי הספר. אם פעם הורה היה נפגש עם המורה פעמיים־שלוש בשנה באסיפת הורים, היום הוא נמצא איתו בקבוצת וואסטאפ ומקבל דו"ח שבועי מהמנהל; אם פעם ההורה היה מיישר קו עם המורה, היום הוא קודם כול מיישר קו עם הילד שלו, והגענו כבר למקרים של אלימות נגד מורים.
"אחד התפקידים של המורה הוא גם כלפי ההורים, להסביר להם את מקומם", אומר נפתלי, "אני רוצה לשמוע כל הערה ומקדיש לזה כמה שעות בערב בשבילכם; אבל אם הפקדתם את הילדים אצלנו, אתם חייבים גם לסמוך עלינו. חלק מהמפגש בתחילת שנה עוסק בבניית אמון מול ההורים ברוח זו. הדלת פתוחה לכל טענה ושאלה בלי שום מגבלה, אבל את האמון צריך לתת בנו. אנחנו פה לעזור בחינוך של הילד, בשביל זה שלחתם את הילדים אלינו. כשהם אצלנו הם אצלנו. אם אין ביטחון בדרך, המורה מסכן מול ההורים. לשמחתי, אף פעם לא היה עלי שום איום מאף הורה. גם כשזרקתי תלמיד מהכיתה, היה ברור להורים שזה הגיע אחרי הרבה מאוד אזהרות ובלי התנשאות. אבל שיהיה ברור, להורים הייתה דעה, זה לא חדש. הורים מזהים מורים חלשים, ומפעילים עליהם מניפולציות ולחצים. אם אתה מגמגם ולא בטוח במה שאתה עושה, אז כל שני וחמישי יהיה הורה שמתלונן ועושה לך את המוות".
"גם אני לא מרגיש שיש לי התמודדות שלילית עם ההורים", אומר הבן יואל. "אני מרגיש גיבוי כל הזמן. ההורים היום מעורבים מאוד. הייתי בשוק כשכבר ביום הראשון צורפתי לקבוצת הורים של הכיתה. חשבתי שאם זה כלי טוב אז למה לא, והוא באמת שימש לטובתי. יש דיבור ויש שיח. בשנה האחרונה עשיתי בזכות הקשר הזה תהליכים משמעותיים עם התלמידים במקביל להורים – גם בכיתה וגם בבית".
חינוך עושים באהבה
"כשאנחנו היינו ילדים היה למורה מעמד והוא היה א־לוהים, גם עבור ההורים", אומרת שטרן. "יש לי חוויה מאוד חיובית של הורים מעורבים שגייסתי לשתף פעולה, וחלקם מעבירים אצלי הרצאות אורח בקורסי העשרה שבניתי. כשהייתי מחנכת ההורים עבדו אצלי קשה, לדוגמה בארגון פעילויות בכיתה ובפעילויות משותפות עם הילדים. הורה שמעביר פעילות לכיתה, הופך מיד למעריץ של המורה. פתאום הוא מבין מה אנחנו חווים מדי יום. ההורים מעריכים ונהיה קל לעבוד מולם, והתלמיד גאה בהורים שלו.
"עם זאת, אני מכירה גם את הצד השני, בדור הנוכחי שבו עבור ההורים מרגע שהילד נולד הוא נסיך. גם כשעוד לא עשה כלום, הוא מושלם ומהמם. ההורים משתפים פעולה עם הילדים ומנסים למצוא חן בעיניהם, תוך שהם באים להתלונן על המורה ומוציאים מחמאה מהילד שלהם. מה שאפשר לעשות במקרה הזה הוא לשקף להורים בשיחה פרטית מה קורה פה. קשה לך עם הילד? בסדר גמור, אבל לא על חשבוני. אל תפתור את זה על גבי. אנחנו שותפים לדרך, לא אויבים. יש לנו משימה משותפת, שלילד יהיה טוב בבוקר בבית הספר ובערב בבית. מי שמצליח להבין את זה גם לו קל יותר, כי הוא נעזר במורים ובמחנכים במה שהוא זקוק לסיוע. מי שיוצר מצג שווא שהילד מושלם ורק בבית הספר כולם נגדו, הולך לאיבוד גם בבית".
תמליצי לילדים שלך ללכת בעקבותייך לתחום החינוך?
"אני חושבת שזה צריך להתאים לבן־אדם, לא דרך המלצה. עם כל אהבתי למקצוע, חורה לי מאוד מעמד המורה כפי שהוא כעת, והרבה דברים במערכת אני לא אוהבת. כרגע אני לא רואה מי מילדיי שהעולם הזה מתאים לו, ומי שלא מתאים עדיף שלא יהיה במערכת. יאנוש קורצ'ק אמר שמי שלא יכול לסבול את לכלוך רגליהם של הילדים, מוטב לו שימצא מקצוע אחר. לחינוך והוראה צריך לבוא עם המון אהבה. אם אתה לא אוהב את זה – עשה טובה, אל תהיה שם".
"המקצוע מאתגר ולא הכי רווחי", מוסיף יואל, "אבל זהו הדבר הכי משמעותי שאפשר לעשות. הורה אחד, שכבר חינכתי שלושה ילדים שלו, שאל אותי איך יש לי כוח מחדש כל שנה. אמרתי לו: 'האמת, אני פשוט אוהב את המקצוע ואת התלמידים'. אם לא היה לי כיף, לא הייתי שורד".
