על פי דרכם

אחרי התיכון החליטה חפציבה ליפשיץ להתנדב לשירות לאומי בעיירה נתיבות. ביום הראשון הגיעה עם נערות נוספות שהיו אמורות לשרת איתה, כשכולן מצפות לשיבוץ. רגע לפני שירדה מהאוטובוס גילתה ששכחה בבאר שבע את השמיכה שהביאה, ונאלצה לסוב על עקבותיה. כשחזרה לנתיבות גילתה שכל הבנות כבר שובצו ברחבי העיירה, ולה נותר מקום שאף בת לא חפצה בו: מפעל עיסוק שיקומי לאנשים עם מוגבלויות. יום העבודה הראשון היה טראומטי: "התקרבתי למקום וראיתי אנשים עם פרצופים משונים, ממש פחדתי. אמרתי לעצמי 'אוי, מה עשיתי'".

אלא שמהר מאוד מצאה ליפשיץ את עצמה נקשרת לאנשים האלה יותר ויותר. מאז ועד היום – כשהיא כבר פרופסורית לחינוך באוניברסיטת בר־אילן – כל מעייניה מוקדשים לקידום אנשים עם מוגבלות, בדגש על מוגבלות שכלית. הבשורה שיוצאת בימים אלה ממשרדה הקטן בבניין בית הספר לחינוך בקמפוס האוניברסיטה היא לא פחות ממרעישה: לראשונה אי־פעם, סטודנטים עם מוגבלות שכלית לומדים כקבוצה לתואר ראשון באוניברסיטה. הדרך לשם אמנם עוד ארוכה, אבל הנתיב כבר סלול.

לפרופ' חפציבה ליפשיץ שלל כובעים מקצועיים: היא עומדת בראש ההתמחות לתואר שני במוגבלות שכלית בבית הספר לחינוך של בר־אילן – התמחות ראשונה מסוגה בישראל. בנוסף, היא עומדת בראש שתי קתדרות – מרכז בייקר לחקר וקידום תינוקות וילדים עם מוגבלות שכלית, והקתדרה לקידום וחקר כושר ההשתנות על שם מצ'אדו. אני מבקש ממנה לשרטט תחילה את גבולות הגזרה של האנשים שהיא מנסה לקדם באמצעות חינוך הסטודנטים "הרגילים" שלה.

"ישנה עקומת פעמון של אינטליגנציה", היא מסבירה. "רוב האוכלוסיה נעה בין 85 ל־115 אייקיו. אייקיו של 70־80 נחשב לגבולי, ומתחת לזה זו כבר מוגבלות שכלית. עקומת הפעמון מעניינת כי זה בעצם אומר שעל כל אדם חלש באוכלוסייה ישנו אחד חזק, ממש תמונת מראה. כאדם מאמין, בעיניי זו הוכחה שהקב"ה ברא את העולם מאוזן, ושלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בעולם הזה. יש להם תפקיד להוציא מאיתנו את הפוטנציאל שלנו, ולנו תפקיד להפיק את הפוטנציאל הגלום בהם.

"עד לפני כמה שנים, הדעה הרווחת הייתה שאין צורך בהתמחות במוגבלות שכלית. כלומר, שאין צורך להכשיר מורים במיוחד לאנשים עם מוגבלות שכלית עם קשיים הסתגלותיים בחיי היומיום. חשבו שזה משהו נלווה שיכול להילמד יחד עם חריגויות אחרות כמו אוטיזם למשל, או לקויי שמיעה. כמי שבאה מהשטח ועסקה כמעט כל חייה באנשים הללו, הבנתי שיש כאן מבט לא נכון שצריך לשנות".

בישול ארוך

צעד גדול וחשוב בכיוון עשתה ליפשיץ בעבודת הדוקטורט שלה, אותה סיימה ב־1998. "העבודה עסקה בשיפור הכושר הקוגניטיבי בקרב מבוגרים ומזדקנים עם מוגבלות שכלית", היא מתארת. "הפרכתי מיתוס שטען שיכולת הלמידה של אנשים עם מוגבלות שכלית מסתיימת בגיל 21, ומה שנשאר לאחר מכן הוא רק לשמר כישורים, לא לפתח נוספים. נשענתי על תורתו של פרופ' ראובן פוירשטיין, שטען כי היכולת של אדם להשתנות היא מעבר למגבלות כמו גיל וחומרת מוגבלותו. בעניין הגיל, אני הראשונה שהוכחתי זאת.

"מחקרים אחרים שביצעתי כללו תוכניות התערבות למבוגרים ומתבגרים עם מוגבלות שכלית. גיליתי שלפני ההתערבות, הציונים היו שווים בין הקבוצות. אחריה – המבוגרים קיבלו ציונים גבוהים יותר באופן מובהק. בשלב מסוים שאלתי מה קורה לאינטליגנציה שלהם, האם גם היא עולה עם השנים? יחד עם פרופ' אלי וקיל ממדעי המוח, הפעלתי מחקרים בגילים שונים. במבחני אוצר מילים גילינו שבעלי המוגבלות השכלית משפרים את האינטליגנציה שלהם עם השנים, אבל במבחני חשיבה מופשטת גילינו דבר מפתיע עוד יותר – שבקרב אוכלוסיה רגילה היכולת יורדת עם השנים, בעוד שאצל אנשים עם מוגבלות שכלית היא עולה. איך מסבירים זאת? ניסיון החיים גורם לאנשים עם מוגבלות שכלית לרכוש מאוחר יותר מידע קוגנטיבי שלא רכשו בעבר. אפשר לכנות זאת 'בישול ארוך'".

על סמך מחקרים אלה פיתחה פרופ' ליפשיץ את תיאוריית "הגיל המפצה" באוכלוסייה בעלת מוגבלות שכלית. על פי התיאוריה, לעיכוב בהתפתחות בשנים הראשונות אצל בעלי מוגבלות שכלית וקוגניטיבית יש פיצוי בגיל המבוגר, והם יכולים להמשיך ולהתפתח עד לעשור החמישי והשישי בחייהם. התיאוריה אף טוענת כי מבוגרים עם מוגבלות שכלית הם בעלי יכולת למידה גבוהה, וקולטים חומר קוגניטיבי ביעילות רבה יותר מאשר מתבגרים עם מוגבלות שכלית.

זאת מהפכה של ממש. עד המחקרים שלך חשבו שיכולת הלמידה וההתפתחות של אנשים עם מוגבלות שכלית נעצרת בגיל 21.
"אכן. התפיסה הרווחת הייתה לחקור שני דברים – מתי ההתפתחות הקוגנטיבית מגיעה לשיא, ומתי מתחילה הירידה. איש לא חשב לבדוק את תקופת הביניים שבין השיא לתחילת הירידה. כשבדקנו אותה, הבנו שההנחה המקובלת פשוט לא נכונה".

את הראשונה בעולם שגילית את זה?
"אני יכולה להגיד בצניעות שכן. אני הראשונה שהפעילה מבחני קוגניציה שגילו כי השיא של אנשים עם מוגבלות שכלית לא נמצא בגיל שחשבו, אלא מאוחר יותר".

את הפרופסורה קיבלה חפציבה ליפשיץ לפני כשש שנים, ואז החל השלב הבא בעבודתה. אם עד כה עסקה בחינוך סטודנטים רגילים שיוכלו ללמד ולקדם בעלי מוגבלות שכלית, ליפשיץ החליטה כי אין סיבה שלא ללמד את האנשים בעלי המוגבלות השכלית בעצמם. בשיתוף עמותת עתי"ד – העמותה הישראלית לתסמונת דאון בהנהלת עדה עוז – נולד מיזם "עוצמות": שילוב אקדמי בן שלוש דרגות של בוגרים עם מוגבלות שכלית, כשהדרגה הגבוהה ביותר מיועדת להעניק תואר ראשון אוניברסיטאי – כאמור ראשון מסוגו בעולם – לסטודנטים עם מוגבלות שכלית.

"בעבר כבר הבאתי לכאן סטודנטים עם מוגבלות שכלית", אומרת ליפשיץ, "והסטודנטים הרגילים לימדו אותם לעשות דברים קטנים. אבל כשפתחתי את ההתמחות החדשה החלטתי לעשות פרקטיקום מלא".

השלב הראשון בפרויקט הוא העשרה אקדמית מותאמת, ולומדים בו כיום כ־05 סטודנטים בעלי מוגבלות שכלית. ד"ר שושנה ניסים, העובדת יחד עם פרופ' ליפשיץ בפרויקט, מסבירה: "אנחנו לוקחים כל שנה שני נושאים בתחום המבואות – מבוא לפסיכולוגיה חברתית, מבוא לפסיכולוגיה תעסוקתית, מבוא לסוציולוגיה וכו'. החומר מונגש, הם זקוקים ליותר המחשות וסרטונים ובאופן כללי תהליך הלמידה נעשה בקצב המתאים להם. האלמנט המרכזי הוא שיטת easy to read – שמגיעה מארה"ב ואנגליה וכוללת עשרה כללים. ביניהם: לא יותר משלוש־עשרה מילים במשפט, משפטים חיוביים בלבד, משפטים שיש בהם פעיל ולא נפעל, הזחות ברורות. הסטודנטים מגיעים פעמיים בשבוע לארבע שעות כל פעם, ולומדים מלבד הקורסים האקדמיים גם תחומים הנוגעים לחייהם".

איך נבחנת ההתקדמות שלהם?
"בכל שיעור יש דף מטלה ושאלות רלוונטיות שנשאלות בכיתה, וזה עובד. במחקר שכבר פורסם גילינו כי הלימודים בשלבים א' וב' של המיזם תרמו ליכולות האינטליגנציה המילולית והביצועית של הבוגרים עם המגבלה הקוגניטיבית".

שלב ב' מונה כיום 15 סטודנטים. פרופ' ליפשיץ: "אנחנו משלבים אותם בלימודים בהיקף של סמסטר אחד בשנה, כולל סמינריון. לימדנו אותם איך מפעילים שאלונים ואפילו איך לעשות ממוצע. כבר שנתיים שהקבוצה הזו נמצאת במחקר על סיפורי חיים, ולימדנו אותם מושגים כמו מחקר כמותי ואיכותני, נרטיב וכדומה. הם מקבלים בסיום תעודת השתתפות, אבל בדרך צריכים לעמוד במשימות, להכין פרזנטציות ולמלא דפי מטלות – לא רק לשבת ולהאזין לשיעורים".

השלב השלישי הוא היהלום שבכתר פרויקט "עוצמות". פרופ' ליפשיץ: "תוך כדי עבודה זיהינו שישה מתוך ה־15 שהם בעלי יכולות גבוהות במיוחד. יש כיום שלושה אנשים בלבד בעולם, במצבם ויכולותיהם שסיימו תואר ראשון, ואנחנו הולכים בכיוון הזה. אין שום מידע בנושא, ולכן בנינו בדרך שלנו קורס אחרי קורס. הם לומדים אצלנו זו השנה הרביעית, ועד סוף השנה יצברו 32 נקודות זכות אקדמיות מתוך 64 הנדרשות לתואר ראשון. ההישגים שלהם מפתיעים".

מחוננים עם מוגבלות

דיברנו על עקומת הפעמון. אני משער שהשישה הללו נמצאים בגבול העליון.
"יש הבדל מבחינת מנת המשכל, אבל גילינו שזה לא מספיק. דרושה גם בשלות רגשית. עשינו מכינה לפני הלימודים, וראינו שמישהי שחשבנו שתתאים לשלב ג' לא הכינה שיעורי בית ובשלב מסוים פרצה בבכי. אז הבנו שיש קריטריונים נוספים. מדובר בעומס בלתי רגיל שמוטל עליהם. אבל גם תוצאות האיי־קיו הפתיעו. חשבתי שאצל כל השישה נמצא איי־קיו גבוה יחסית, מעל 70 – וזה לא היה בהכרח נכון. חלק מהתוצאות היו נמוכות יותר. הייתי לכמה דקות בשוק, אבל מיד אמרתי לעצמי: 'הפוך, תראו מה אפשר לעשות עם אנשים באיי־קיו כזה'".

לאחרונה פרצה לפריים טיים להקת שלווה, שמורכבת מבעלי מוגבלויות שונות. כאשת אקדמיה שמתמקדת בשיפור חייהם של בעלי מוגבלות שכלית, איך ראית את התופעה התרבותית הזו?
״להקת שלוה עשתה שירות מצוין בתחום המוגבלות השכלית. היא מתקשרת לנושא ה'חם' שאני חוקרת בעזרת הסטודנטים שלי – ׳מחוננות באוכלוסייה עם מוגבלות שכלית׳. אני טוענת שתופעת המחוננות קיימת בתוך אוכלוסיית המוגבלות השכלית בתחומי המוזיקה, האמנות החזותית, הספורט וגם בתחום האינטלקטואלי. אנחנו חוקרים אילו תאוריות המסבירות מחוננות באוכלוסייה רגילה מסבירות מחוננות באוכלוסייה עם מוגבלות שכלית. יש כאן מסר חברתי ממדרגה ראשונה, משום שהמודעות למחוננות באוכלוסייה הזו פותחת אפשרויות להכשרה אקדמית ותעסוקתית שונה מזו שהורגלנו. פרויקט ׳עוצמות' מייצג מחוננות אינטלקטואלית בתוך אוכלוסיית המוגבלות. הפוטנציאל הלימודי שלהם נחשב לנמוך, אבל אנחנו הראינו שהיכולת האינטלקטואלית שלהם לא כל כך מוגבלת״.

השאלה הבאה קצת רגישה. האם תואר שתקבל הקבוצה בעתיד לא עלול לפגוע ביוקרתם של תארים במדעי החברה בקרב סטודנטים רגילים?
"אנחנו יודעים שהסטודנטים בעלי המוגבלות השכלית לא יכולים להגיע לתואר מסוים כמו סטודנט רגיל, אלא תואר אקלקטי ורב־מקצועי. הם יכולים ללמוד את הקורסים הקלים, המבואות. ואכן יש חששות של המל"ג ואחרים במערכת. מי שרואה כמה הכנות יש לפני כל קורס, מבין שלא מדובר באותו תואר. עם זאת, אני משלבת אותם בסמינריונים לתואר ראשון, וזה עובד הרבה בזכות המרצים והמרצות הנהדרים בבית הספר לחינוך. בהתחלה לא הסכימו לשלב אותם במחלקה אחרת, התייעצתי ואמרו לי 'תתחילי אצלך בבית, בחינוך'. וזה באמת עבד".

מתי צפויים השישה לקבל את התואר הנכסף?
"ראשית, נזכיר שהתואר הזה לא מוכר על ידי המל"ג. אנחנו עובדים על זה. הם נמצאים בשנה הרביעית, כאמור הגיעו לחצי מהמטלות הדרושות, ועכשיו הגברנו את הקצב והוספנו עוד יום לימודים. המחזור הראשון הגיע לחצי תואר בארבע שנים".

יש כרגע קבוצה אחת בלבד שלומדת לתואר. מדוע אין קבוצות נוספות?
"בעיקר עניין תקציבי. ביטוח לאומי, למשל, מממן שכר לימוד לכל סוגי המוגבלות – חוץ ממוגבלות שכלית. הם חושבים שאנשים כאלה לא צריכים לימודים אוניברסיטאיים. האוניברסיטה משתתפת בחצי משכר הלימוד, אבל הפרויקט עולה הון תועפות, בעיקר שכר המנגישים. עיקר הכסף מגיע מתרומות. הסטודנטים גם משלמים חלק, אבל זה כמובן לא מכסה את העלות. לכן אין עדיין מחזור שני, כי הפעלה של מערך כזה למחזור נוסף פשוט בלתי אפשרית כיום. ידעתי זאת מלכתחילה ובכל זאת אמרתי שנזניק את המחזור הראשון, נקבל הכרה ואז נוכל לעשות זאת בצורה יותר המונית.

"כסף חשוב, אבל לא פחות מכך חשובה גם ההכרה. אנחנו רוצים שהמל"ג ושאר הרשויות יכירו בפוטנציאל שגלום באנשים עם מוגבלות שכלית, ואת האפשרויות שלהם להשתלב בתארים – גם אם לא בדרך הרגילה שאנחנו מכירים. כולנו מבינים שהם לא יכולים לקבל תואר רגיל, אבל אני חושבת שאנשים שיצברו 64 נקודות תואר אקדמי ויעשו את כל המבחנים בלי לוותר לעצמם, ראויים לתעודה של תואר ראשון מסוים".

מה בעצם יצא להם מהתואר הזה?
"בניגוד לתואר רגיל באוניברסיטה, כאן אנחנו במקביל עושים זיקה בין הלימודים לתעסוקה, דבר שתורם להם רבות. התחברנו לתכנית להב"ה שמעניקה לתלמידים קורס מחשבים חינם, ואחד הסטודנטים שלנו ישתלב שם כנראה כעוזר הוראה למדריך הראשי. בנינו גם קורס מעשי שיכשיר את חלקם להיות עוזרי ספרנים. אבל התרומה העיקרית היא מנטלית: העצמה, דימוי עצמי, שינוי היחס אליהם בחברה. יש אצלנו בחורה עם תסמונת דאון, שבדרך לכאן הייתה סובלת מלעג של נערים באוטובוס. יום אחד היא שלפה את תעודת הסטודנט שלה, והלעג פסק כמעט לחלוטין".

"אין לא יכול"

אנחנו יוצאים מהריאיון בחדרה של פרופ' ליפשיץ, ונכנסים לכיתה שבה לומדים ששת המופלאים. קשה שלא להישבות בקסמם. הם מדברים ישיר, בגובה העיניים, בלי פילטרים. ביקשתי מהם לספר לאיזה קורס במסגרת הלימודים הכי התחברו.

טומי ברק, 30, מספר שהוא אוהב את כל הקורסים – "אבל הכי התחברתי לתנ"ך, למרות שאין לי כיפה על הראש. אני מתחזק ובאתי במקור מבית דתי. ישנם 929 פרקים בתנ"ך, ואנחנו לומדים חלק מהם במסגרת הפרויקט הזה".

ט', 36: "אני אוהבת את הקורס שעוסק בשיתוק מוחין, היינו בתל השומר וראינו את העזרים. עניין אותי לראות איך ילדים עם שיתוק מוחין מתמודדים עם המוגבלות שלהם, והקורס היה מאוד מעניין".

רותי בר־אור, 40: "הקורס שאהבתי הוא סידור ספרים בספרייה. אני מאוד אוהבת ספרים, ללמוד ולקרוא. אהבתי גם את הקורס במדרשה לבנות ואת החברותא שהייתה לי שם".

ליאור שמולביץ, בת 29: "אהבתי במיוחד את הקורס 'מבוא לאוטיזם'. הוא שיקף לי איך אפשר להתמודד חברתית עם שותפים בעלי אוטיזם, כמו אלה שאני גרה איתם".

הניה גרינגרטן, 37: "אהבתי את הקורס 'החברה בישראל'. הרבה פעמים בזכות גילי המבוגר יחסית בקורס, ידעתי על דברים היסטוריים שדיברו עליהם אצלנו בבית כשהייתי קטנה".

עודד נפתלי, בן 29: "הקורס שאהבתי היה לשון עברית. הוא עזר לי לשפר את ההגייה של המילים".

למה חשוב לכם ללמוד לתואר באוניברסיטה?
שמולביץ: "הייתי כל חיי בסביבה של אנשים עם צרכים מיוחדים, ביסודי ובתיכון, ויש לי התעניינות גדולה לדעת מה קורה מעבר. בסוף התואר יהיה לי בי־איי כללי שיעניק לי כוח והצלחה בהמשך הדרך. אני רוצה להיות מנהלת של תיאטרון, ופה זו רק תחילת הדרך בשבילי".

גרינגרטן: "חשוב לי ללמוד כאן כי אני מהווה דוגמה לחברים שלי במועדון שבו אני גרה. בהמשך אני רוצה לעזור להורים וילדים עם צרכים מיוחדים. אני רואה הורים שלא יודעים איך להסתדר עם ילדים כאלה, ונתקלת בהרבה ריבים, חיכוכים ואלימות. אני ארצה לקשר ביניהם, שהורים ימצאו את הדברים הטובים שיש בילד שלהם, שיבינו כמה קשה לו. עם התואר יהיו לי יותר כלים לעשות את זה".

איזה מסר אתם רוצים להעביר?
"כל אדם עם צרכים מיוחדים יכול ללמוד. אין לא יכול, יש לא רוצה. עובדה: אנחנו שישה שכל אחד מהם מצליח בדרכו וגם עובדים כצוות".

נפתלי: "לכל אחד יש מגבלה, גם לאנשים רגילים. אם אתם רוצים, אתם יכולים".

ליאור: "אנשים עם צרכים מיוחדים יכולים להיות חזקים מאוד ולהשפיע על העולם, ואנשים רגילים יכולים לעזור לנו להשפיע על העולם שלנו".

בר־אור: "בפרקי אבות אומרים – 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'. אל תסתכלו עלינו ותסיקו מסקנות, מידות ומעשים טובים הם אלה שמשפיעים על החיים שלנו. תאהבו גם את האחר".

ט': "תתייחסו לאנשים עם צרכים מיוחדים באופן רגיל, וכמובן לא לצחוק על מישהו עם שיתוק מוחין או אוטיזם".

ברק: "אין דבר העומד בפני הרצון. התחלנו בקטן ונגיע לגדולות".

אני נפרד לשלום מהכיתה, וביציאה מהאוניברסיטה מלווה אותי משפט אחד של פרופ' חפציבה ליפשיץ: "הקבוצה הזו מגלמת את המחוננות בתוך האוכלוסיה עם המוגבלות. זהו ראש חץ. חלון הראווה של החברה הזו". היא צודקת, כמובן. זהו חלון ראווה תמים, מלא בענווה, פשטות ונחישות להשיג כל מה שאפשר, עד קצה גבול היכולת ומעבר לו.