האוניברסיטה של החיים

כבר שנתיים שאורלי גלר מחפשת משרה. היא בת 26, בוגרת תואר ראשון במזרח תיכון וקרימינולוגיה, אבל כמו צעירים רבים מתקשה למצוא את פתח המילוט מהתופעה שכבר קיבלה שם: "מלכוד העבודה הראשונה". הבעיה נפוצה ומוכרת: מעסיקים מסרבים לפתוח את הדלת לעובדים חסרי ניסיון, וכך בוגרי התארים האקדמיים, שרכשו מקצוע בעמל רב, מתקשים למצוא מקום עבודה שיהלום את השכלתם ושבו יוכלו לצבור את אותו ניסיון שנדרש. כאמור, פרדוקס.

"החלום שלי היה לעבוד במערכת הביטחון או במשרדי הממשלה", מספרת גלר. "כשבאתי ליום פתוח באוניברסיטה אמרו לי 'עם התארים האלה, ישר בתום הלימודים השב"כ או המוסד חוטפים אותך'. אבל זה ממש לא מה שקורה". היא שלחה קורות חיים עשרות פעמים, מעטים חזרו אליה. "כשכבר הצלחתי להגיע לשלב הריאיון, הם שאלו 'איך אנחנו יודעים שתהיי טובה אם בחיים לא התנסית בתחום?' – אבל אם אף ארגון לא ייתן לי הזדמנות לצבור ניסיון, כמובן שלא יהיה לי. אז את מתחילה בעבודה שאפילו לא קשורה לתואר ומרוויחה משכורת עוני, הכול כדי שתוכלי לצבור איזשהו ניסיון".

במהלך תקופת החיפושים החלה גלר בלימודי תואר שני במנהל עסקים, בתקווה שהמהלך ישפר את סיכוייה, ובינתיים מצאה משרת סטודנט במשרד הכלכלה. "זה מתסכל", היא משתפת. "עשיתי תואר בתחום שבחרתי ללמוד כדי לעסוק בו. רוב החברים שלי מהלימודים נמצאים באותו מצב. מכל הכיתה שלי אני יודעת רק על אחת שהתקבלה לעבוד בתחום. אז או שהם הולכים לתואר שני בנושא אחר לגמרי כדי שהוא יפתח להם עוד אופציות, או שחלקם מתפשרים ועוסקים בתחומים אחרים מהמקצוע שלמדו".
גם דביר זליקוביץ למד לתואר במזרח תיכון מתוך שאיפה לעסוק בתחום. שנה וחצי לאחר תום לימודיו הוא עדיין במעגל החיפושים אחר עבודה: "חיפשתי בתחום הביטחוני, הפוליטי, התקשורתי, אבל התואר לא מעניין אותם אם אין לי ניסיון ספציפי", הוא מספר. המסלול דומה: גם הוא כבר המשיך ללימודי תואר שני, במקביל למשרת סטודנט בארכיון המדינה. "זו חוויה נורא מתסכלת. אתה משלם שלוש שנים ללימודי תואר, יוצא ממנו אדם משכיל וחכם שהשקיע בלימודים שלו – אני אישית סיימתי בממוצע ציונים טוב מאוד – והוא לא שווה כלום בשוק".

שמונה חודשים של סיוט

אם חשבתם שהמלכוד המדובר הוא מנת חלקם של בוגרי התארים ההומניים בלבד, אתם צפויים להתבדות. גם תארים שנחשבים מבוקשים בשוק אינם מבטיחים כניסה קלה לעולם התעסוקה. עמית, 32, למד במשך חמש שנים תואר ראשון בהנדסאות ותואר נוסף במחשבים ותקשורת באוניברסיטה. במהלך הלימודים דווקא שפר עליו מזלו והוא השיג משרת סטודנט בחברה ידועה ונחשקת, אבל לאחר שסיים את התואר חלפו שמונה חודשים עד שמצא עבודה של ממש. "בעולם ההייטק והמחשבים מחפשים ניסיון ספציפי, ולא עניין אותם בכלל מה עשיתי", הוא מתאר. "הסברתי שאני בשר טרי מהאוניברסיטה, הראיתי להם תיק עבודות ופרויקטים – אבל זה לא עזר. הם חשבו שאני בוסרי מדי".

"שמונה חודשים של סיוט מתמשך", כך הוא מגדיר את תקופת החיפוש. "מעבר לביטחון העצמי שנפגע, מדובר בזמן יקר שבו קשה מאוד לעסוק במשהו אחר כי אתה עובד בלחפש עבודה. לא האמנתי שיהיה כל כך קשה למצוא. וזה לא שהצבתי מגבלות; חיפשתי גם במקומות רחוקים, אבל קשה מאוד לקבל אפילו הזדמנות לריאיון. רוב החברות לא טרחו בכלל להתקשר אליי. הן שולחות לך תרגילי תכנות לפתור, אתה משקיע בזה חצי יום, ואפילו לא מקבל תשובה. הגעתי לרמה שפשוט לא עניין אותי השכר או התנאים. הייתי מוכן גם למשכורת של 4,000 שקל ושייתנו לי את העבודה הכי שחורה שלהם".

גם עמית מעיד שמרבית חבריו לתואר נקלעו למצוקה דומה: "חבר'ה כל כך צמאים לרכוש ניסיון, שהם מוכנים לעבוד כמעט בכל מחיר, העיקר למצוא עבודה. רבים פשוט מתייאשים בדרך ומחליפים תחום. זה חבל, כי יש פה כוח עבודה איכותי לא מנוצל. מה שמפריע למעסיקים הוא שהם משקיעים בעובד ולא יודעים האם זה ישתלם להם. אבל פה יש אנשים שמוכנים לעבוד בזול ושיש להם מוטיבציה גבוהה".

כיום עמית עובד כבר שנתיים בחברת הייטק גדולה, והתקופה המורכבת הזו הרחק מאחוריו. ברגע שהוסיף את שם החברה הנוכחית לקורות חייו בפרופיל הלינקדאין, הוא מספר, ההצעות לא מפסיקות לזרום ומעמדו השתנה לחלוטין. "מדהים שכל העניין הוא סביב שורה אחת קטנה בקורות החיים. זה אפילו לא משנה כמה זמן עבדת בחברה ואם אתה עובד טוב וחרוץ; שורה אחת קטנה שתעיד על ניסיון, ומכאן והלאה כל הדלתות ייפתחו בפניך. משכורות ברמה אחרת לגמרי, תנאים גבוהים – הכול משתנה פתאום. האמת שבעיניי זה עצוב".

אף שכבר רכש ביטחון תעסוקתי, עמית מעיד שלתקופת ההמתנה יש גם השלכות: "בסוף הדברים האלה מתבטאים במקום העבודה. אתה מפחד משינויים קיצוניים, שמשהו יערער את מה שכבר הצלחת להשיג. עובד שלא לוקח סיכונים זה דבר בעייתי".

תנו צ'אנס

יואב מלמד ליווה מקרוב את החיפושים המסיביים של אשתו אחר עבודה, והם אף גרמו לו לנסות לחולל שינוי בתחום. "כשאשתי סיימה תואר ראשון במדעי המחשב, היינו בטוחים שזה עניין של זמן קצר עד שתקבל משרה", הוא מספר. "אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד. לא רק שהיא לא מצאה עבודה, היא אפילו לא הצליחה לקבל צ'אנס אחד ראוי לריאיון". לאחר ארבעה חודשים הם הבינו שמשהו בתהליך לא עובד כשורה. "זה היה בניגוד גמור לכל ההערכות שלנו, חתיכת מכה גם לביטחון העצמי וגם לכיס. בשלב הזה נכנסתי לתמונה ולקחתי את זה על עצמי כפרויקט".

אחרי שהקדיש את לילותיו לשיטוט באתרי דרושים, חברות השמה ורשתות חברתיות, הבין את עומק המלכוד: "הגעתי למבוי סתום, והבנתי שזה לא סביר בעליל. יש פה כשל שוק רציני שאף אחד לא מטפל בו, בטח לא ברמה הממשלתית". יואב החליט להקים קבוצת פייסבוק ייעודית בשם "משרות הייטק ושיווק ללא ניסיון". כיום, שבע שנים לאחר הקמתה, מונה הקבוצה כ־170 אלף חברים, ואלפי אנשים כבר מצאו בה את עבודתם הראשונה.

למרות המעשה האצילי והרומנטי, רעייתו של יואב דווקא הסתדרה לבסוף בכוחות עצמה, אבל דחפה אותו להמשיך לטפל בסוגיה. "היה ברור שזאת בעיה בהיקף מאוד גדול. הקדשתי לקבוצה שעתיים מדי יום, והיא צמחה וגדלה. קיבלתי אלפי הודעות פרטיות מאנשים שכותבים לי 'הקבוצה הזו שינתה לי את החיים'. לא מעטים מהם התקדמו ונמצאים היום בעמדות בכירות של סמנכ"לים ומנכ"לים. זה נותן לי את הדרייב להמשיך".

איך באמת גרמת לחברות להציע בקבוצה משרות? פתאום הן כן התעניינו בחסרי ניסיון?
"בתחילה צירפתי את כל המעסיקים שאני מכיר באופן אישי. במקביל פניתי לאחרים בפייסבוק והסברתי להם את החזון – לתת הזדמנות למועמדים חסרי ניסיון אבל חרוצים, מוכשרים ומלאי מוטיבציה. הדגשתי את היתרונות של השלב הזה, הרצון ללמוד וציפיות השכר הנמוכות, וככה זה התגלגל. משתי משרות ביום הגענו בתוך חודשיים ל־20 משרות שמתפרסמות בקבוצה בכל יום, ובשיא ל־60 משרות ביום".

מלמד, שבעקבות קבוצת הפייסבוק הפך לסמנכ"ל חברת השמה גדולה, עזב לפני שנתיים את התפקיד וכיום הוא יזם עצמאי ומתמקד במתן כלים וסיוע למחפשי עבודה. לצד ניהול קבוצת הפייסבוק הוא הקים לפני כשנה אתר דרושים ייעודי לחסרי ניסיון, הפונה לכלל המקצועות ולא רק להייטק: "יש בו כבר למעלה מעשרת אלפים משתמשים, ובשביל סגירת המעגל אציין שאשתי פיתחה אותו מאפס", הוא מתגאה. "אני באמת מאמין בחזון הזה: הכישורים והפוטנציאל חשובים יותר מהניסיון".

וי על התואר

כאשר מנסים לרדת לשורש התופעה, קשה להתעלם מהטענות הרווחות על כך שהתכנים הנלמדים באקדמיה תיאורטיים מדי, ואינם מקושרים באופן מעשי לשוק העבודה. סקר פנימי שערך מלמד בקרב 400 מחברי הקבוצה, העלה כי 70 אחוזים מהם סבורים שהאקדמיה לא הועילה להם בשוק התעסוקה, וכ־40 אחוזים טענו כי לא קיבלו בה שום הכוונה תעסוקתית.

"המון צעירים הולכים ללמוד בלי לחקור לפני כן מה תואר נותן היום ולאן זה לוקח אותם אחר כך", סבור מלמד. "הם מסיימים אותו ומשוכנעים שהם הולכים לכבוש את העולם, ואז מתחילים לחפש עבודה ומגלים מציאות כואבת: התואר שלהם לא מעניין את המעסיקים. יש כאלה שהולכים לתוכניות הסבה להייטק. אחרים רצים לתואר שני ומעמיקים את הטעות, כי לרוב הם עושים את זה מחוסר ברירה ולא מתוך בחירה מקצועית מושכלת.

"אנשים צריכים להבין שזה תהליך שלוקח זמן, ולבוא אליו עם סבלנות ואורך רוח. אותו בוגר טרי שמתחיל מיד תואר שני גם משלם הרבה כסף על הלימודים, וגם לא יכול לעבוד במשרה מלאה ורצינית. כשהוא מסיים כעבור שנתיים את התואר, הוא לפעמים במצב גרוע יותר משהיה קודם לכן – כי בני המחזור שלו כבר מצאו עבודה, והוא במצב כלכלי פחות טוב ובעמדת נחיתות גדולה יותר".

לדעת מלמד, הכשל מתחיל מלמעלה: "יש המון תארים שאין להם שום רלוונטיות לשוק התעסוקתי. המוסדות האקדמיים הם בסופו של דבר ארגונים עסקיים, שמנסים למשוך כמה שיותר סטודנטים ללמוד אצלם ולהרוויח מזה. יש פה הרבה כסף שמתגלגל. ישראל היא אחת המדינות המובילות בשיעור האקדמאים, אבל אין מספיק פיקוח האם התואר נדרש לשוק ומה התכנים הנלמדים בו".

ללמוד מהאמריקנים

עד שהמציאות הזו תשתנה, מנסים במיזם "הדבר הבא" להעניק לסטודנטים כלים להשתלבות עתידית בשוק התעסוקה הישראלי. באמצעות תוכנית התמחות בחברות הגדולות במשק, שואפים שם ליצור גשר בין ספסל הלימודים לחיים עצמם.

התמחות בתקופת הלימודים היא עניין שמקובל ברחבי העולם הרבה יותר מאשר בישראל, ומסיבות טובות שכאן טרם הפנימו. כך למשל, במחקר שערך ארגון NACE האמריקני בשנת 2016 נמצא ששיעור המתמחים שמקבלים הצעת עבודה הוא כ־72.7 אחוזים. למרות חשיבותה המוכחת של ההתמחות, על פי נתוני המל"ג רק רבע מהסטודנטים בישראל עוברים התמחות במהלך לימודיהם. מדובר בעיקר במקצועות כמו משפטים, רפואה, אדריכלות, עבודה סוציאלית ועוד. היתר, כ־45 אלף סטודנטים בשנה, נאלצים לקפוץ לים התעסוקתי ללא תקופת ביניים ומבלי שרכשו טכניקות נדרשות.

"אנחנו מנסים ליצור תוכנית דומה למה שכבר רווח בעולם", אומרת אורי ניר־וינטר, מנהלת "הדבר הבא". "כ־50 אחוז מהסטודנטים באירופה ו־60 אחוז בארה"ב עוברים התמחות במהלך הלימודים. אין סיבה שפה בארץ זה לא יקרה". התוכנית, שהוקמה ביוזמת קרן אדמונד דה־רוטשילד, פועלת זו השנה השביעית בהובלת ארגון אלומה ובשיתוף המשרד לשוויון חברתי, הג'וינט, קרן רודרמן והמוסד לביטוח לאומי. עד היום השתתפו בה למעלה מ־3,500 סטודנטים, ובשנה הנוכחית היא כוללת כ־1,200 סטודנטים מכלל המגזרים. במקביל לחמשת חודשי ההתמחות, שכוללים 120 שעות, נדרשים הסטודנטים לעבור קורס אקדמי המקנה להם כלים להשתלבות בשוק התעסוקה וגם נקודות זכות.

הצד השני והפחות מואר של מטבע ההתמחות הוא שלעיתים מדובר בעבודה שחורה וסיזיפית, כאשר חברות רבות מנצלות את המוטיבציה של הצעירים הרעבים. ב"הדבר הבא" ערים גם למציאות הזו, שמתמחים במשרדי עורכי דין, למשל, מכירים אותה היטב. "כדי להבטיח שלא יהיה ניצול ושהתפקיד אכן יהיה משמעותי, הסטודנטים נמצאים בקשר עם רכזת ועם מלווה אישי מטעמנו", אומרת ניר־וינטר. "מצד שני, גם הסטודנטים צריכים לפעמים להפנים את המציאות. הרבה פעמים הם מגיעים מתוך עמדה שהם רוצים תפקידים ניהוליים ומשמעותיים, ומה לעשות, זה לא קורה ישר. לְמה שאחרים יקראו אולי עבודות שחורות, אני קוראת עבודות של תחילת הדרך".

מה האינטרס של הארגונים להעסיק עובדים ללא ניסיון?
"כאחת שבעבר לקחה בעצמה מתמחה, אני יכולה להגיד שזה אכן לא פשוט ודורש לעיתים סבלנות והשקעה של זמן. בהתחלה הגענו לארגונים המעסיקים ממקום מתנצל ואמרנו להם 'תעשו את זה כפילנתרופיה למען החברה'. לפני שנה עשינו סקר בקרב הארגונים, והתשובות הדהימו אותנו: 85 אחוז אמרו שהם משיגים מכך תוצרים משמעותיים. הם מבינים שזאת הזדמנות לגייס מישהו לארגון באפס עלות, ויש להם אפשרות לבחון אותו לעומק במשך חמישה חודשים.

"היום אנחנו מבינים שזה ווין ווין סיטואיישן – גם הסטודנט מרוויח וגם הארגון. התוכנית אומנם ללא שכר, אבל הסיכוי למצוא תעסוקה שהולמת את ההשכלה שלהם גדל ב־30 אחוז. כך שגם אם הכסף לא מיידי, זה בהחלט תגמול כלכלי. יותר מזה, 10 אחוז מהסטודנטים שלנו נשארים לעבוד במקומות שבהם התמחו. מבחינתנו זה נתון מדהים, כי הרבה פעמים אנחנו צריכים לשלב אותם בארגונים שלא מעוניינים להעסיק עובד שאין לו מינימום שלוש שנות ניסיון, ופתאום אחרי ההתמחות הם נשארים לעבוד שם".

דור חכמים הוא אחד מאלה שנקלטו לעבודה במקום ההתמחות במסגרת המיזם. הוא החל לעבוד ב"אסם" כסטודנט לשיווק טכנולוגי, והתמחה שם בתפקיד תואם. "זה בדיוק מה שרציתי לעסוק בו בסיום התואר, והתמזל מזלי וקיבלתי את התפקיד עוד בהתמחות, כמו כפפה ליד", הוא אומר. כיום הוא עובד בחברה בתפקיד כלכלי, ומרגיש מסופק. "לא ציפיתי שזה יקרה, לא ראיתי כל־כך קדימה. אמרתי לעצמי שאבוא, אתן את השעות שצריך לתת, וארוויח שורה בקורות חיים שיכולה להיות יתרון משמעותי על פני מי שיוצא לשוק אחרי התואר. מפה לשם עשיתי עבודה טובה, אהבו אותי ורצו שאשאר שם. זה בונוס רציני".

ניר נגר, סטודנט לכלכלה בבר־־אילן, מתמחה גם הוא במסגרת התוכנית כאנליסט שיווק בחברת אסם. "התפקיד מכין אותי לעבוד בחברה גדולה", הוא אומר. "פתאום אתה לומד דינמיקה במקום העבודה, ואיך חברה מקבלת החלטות עסקיות על סמך נתונים פיננסיים. זה בהחלט עונה על השאיפות המקצועיות שלי".

ניסיון תוצרת בית

מעבר לחור בלב ובכיס האישי, כאשר בוגרי תואר ראשון מתקשים למצוא משרות שתואמות את כישוריהם – ההפסד הוא גם של המשק הישראלי כולו: ההשקעה הממשלתית בסבסוד לימודי הסטודנט יורדת לטמיון, ופריון העבודה מצטמצם. ב"הדבר הבא" מבינים שהשלב הבא הוא להסדיר את ההתמחות בחוק הישראלי: "אנחנו בתהליכי ייעוץ עם גורמים שמבינים בתחום, האם ללכת על תיקון בחקיקה או לחוקק חוק חדש. למתמחים אין סטטוס מדויק בחוק, וזו בעיה רצינית", אומרת ניר־וינטר.

שינוי משמעותי אחר כן נראה באופק הקרוב: החל משנת הלימודים הבאה, המל"ג תממן לראשונה את התוכנית שעד כה התבססה על כספים פילנתרופיים. ניר־וינטר מרוצה: "זה שינוי תפיסה מטורף. המל"ג קובעת פה אמירה שחשוב לה לפעול בתחום המעבר לעולם התעסוקה. מבחינתנו מדובר במהלך מאוד משמעותי. יהיה הרבה יותר קל להגיע לחקיקה אחרי שהממשלה תיקח אחריות על התוכנית הזו ותוביל אותה".

גם מלמד סבור שנחוצה התערבות ממשלתית כדי לעודד מעסיקים לשלב צעירים חסרי ניסיון: "כמו שהמדינה נותנת לתאגידים בינלאומיים הטבות מס על כך שהם מקימים סניפים בפריפריה – כך הייתי רוצה שהיא תעודד ותתגמל חברות על העסקת חסרי ניסיון באמצעות מענקים, סבסודים וכדומה. אין לי ספק שכך יותר מעסיקים ייכנסו להליך הזה. כיום אין שום תוכנית תמריצים או פתרונות יצירתיים של המדינה לנושא".

בינתיים הוא מציע לסטודנטים לצבור נקודות זכות אצל המעסיקים בדרכים עצמאיות: "זה נכון שכולם רוצים ניסיון, אבל מי אמר שהוא צריך להיות דווקא תעסוקתי? כדאי לעשות תיק עבודות שרלוונטי לתחום שהסטודנט רוצה להיכנס אליו. למשל, אם את רוצה לעבוד בפרסום – תביימי פרסומת במדיה החברתית. אתה רוצה להיות מתכנת? תיצור אפליקציה. את רוצה להיות יועצת אסטרטגית? קחי אג'נדה ותקדמי אותה. כל מעסיק יעריך יותר מועמד עם אפס ניסיון אבל עם תיק עבודות רציני שמעיד על יוזמה ויצירתיות, על פני אחד עם ניסיון תעסוקתי שיודע רק להיות בורג. מלבד תיק עבודות, יש היום כל מיני תוכנות ואתרים מקוונים שבעשרות דולרים ניתן ללמוד בהם קורסים באקסל, בתוכנה, לשפר את האנגלית. אלו כלים נחוצים שאפשר להשיג בקלות".

אף שפתרון כולל לסוגיה עודנו רחוק, ניר־וינטר אופטימית: "הקשר בין תעסוקה לאקדמיה התפתח מאוד בשנים האחרונות. כשאני למדתי באוניברסיטה לפני עשרים שנה, לא היו מרכזי קריירה. עצם העובדה שהאקדמיה מתחילה להכיר בכך שיש לה תפקיד גם בהכשרה לעולם התעסוקה, ולא רק בהקניית ידע או הסמכה של חוקרים – זה מהפך. וזה קורה".