"בנושא החינוך, יותר משאנחנו מדברים על מחלוקת בין חרד"לים לבין ליברלים, השאלה היא האם יש לנו מדיניות מסודרת ואחראית, או האם אנו מתנהלים כמו שכונה", אומר שמואל שטח, מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה. בתנועה חיברו נייר עמדה מקיף המציג שלל סוגיות הקשורות לחינוך הדתי. בין השאר, מבקשת התנועה מכל המוסדות הדתיים "לקבל את החפצים בחינוך דתי", כך ש"לא יונהגו ראיונות קבלה, מבחני מיון, תקנונים מדירים וכדומה". עוד מציעים בנאמני תורה ועבודה התייעלות תקציבית, צמצום שכר הלימוד הגבוה ושמירה על תחרות הוגנת בין המוסדות.
מנהלים בהישרדות
שטח מציין דוגמה להתנהלות בעייתית: "ביישוב חרדי־לאומי ביו"ש הייתה אולפנה אחת, שבה בין שלוש לארבע כיתות בשכבה, מה שמאפשר למוסד להציע כמה מגמות לתלמידות ולתת מענה לבעלות צרכים שונים. אפילו בשיעורי קודש הם יכולים להציע כמה מגמות או אפשרויות. מי שהוריו התעקשו יכול היה לשלוח את בנותיו מחוץ ליישוב אל מוסד אחר. אלא שאז לחצו גורמים המזוהים עם זרם חרד"לי אחר להקים אולפנה נוספת בשלוחה של אותו יישוב. למרות שמשרד החינוך התנגד לכך, הוקמה האולפנה החדשה, וכעת יהיו באזור שתי אולפנות קטנות שנלחמות האחת בשנייה על גיוס תלמידות.
"כמובן שהמוסדות ייקלעו גם לבעיות תקציביות. פתאום יש כיתה או שתיים בשכבה, ואז אי אפשר להציע הרבה אפשרויות לתלמידות. כדי לפתוח עוד כיתות, הקבצות או מגמות, צריך עוד כסף – אז ההורים נאלצים לשלם, מה שבאופן אוטומטי יסנן חלק מהמשפחות. מי מפסיד בסוף? בנות אותו יישוב, שיש להן שני בתי ספר דלים עם מעט תקציב. בכוונה הבאתי דוגמה למאבק בין שני מוסדות חרדיים־לאומיים, כדי להדגיש שאין כאן מאבק אידיאולוגי, אלא מאבק על אחריות ומדיניות ציבורית אחראית".
הייתי חושב שכשיש פחות כיתות, אפשר לתת יחס אישי קרוב יותר לכל תלמיד.
"אני חולק עליך. בסופו של דבר, התלמידים מקבלים פחות. תחשוב שבאולפנה גדולה יש מורה להיסטוריה במשרה מלאה, שתהיה שם כל היום. אבל ברגע שאין תקנים למשרה מלאה, אותה מורה צריכה לנסוע בין בתי ספר רבים באזור, ופחות משקיעים באותו מוסד. בבתי הספר הקטנים, המנהלים נמצאים כל היום בהישרדות. כמות הזמן שבה עוסקים בגיוס כספים ותלמידים בחינוך הדתי היא כה גבוהה, והיא באה על חשבון נושאים חינוכיים. המנהל הופך להיות איש לוגיסטיקה, שעוסק גם בעובדי ניקיון – זה לא אמור להיות ככה.
"לגבי היחס האישי, ככל שבית הספר גדול יותר, יש רכז שכבה שאחראי על היחס לכל אחד מהתלמידים. לעומת זאת, באולפנה כל כך קטנה, אם לא התחברת למחנכת – אכלת אותה, ואין לך אופציה אחרת. במוסדות גדולים, עם 7־8 כיתות בשכבה, אתה יכול לשים מישהו שכל תפקידו הוא להסתובב בין התלמידים החזקים וללמוד איתם עוד פרק בגמרא. זה נפלא. ברוב מוסדות החמ"ד המצב לא כך, ושר החינוך שימונה צריך לעשות שם סדר".
קטן מדי זה לא טוב
ד"ר דפנה עציון, חברת הנהלת נאמני תורה ועבודה, היא מרצה וחוקרת במחלקה לחינוך באוניברסיטת בר אילן. בהמשך לדבריו של שטח מוסיפה עציון שמצב מוסדות החינוך הדתיים גורם להפסד שעות, למעט שעות רוחב, למעט תמיכה במתקשים ולהסתגרות חברתית. "יש להגדיל את המוסדות", אומרת עציון, "למנוע מהם לסנן, לבלום את המונח 'תורני', שבחלקו הגדול אינו אלא שם קוד להדרה חברתית. צריך למנוע מצבים של 'פגשתי את המפקח של החמ"ד בשיחת מסדרון וקיבלתי שעתיים נוספות'. הפרקטיקה הזאת מעודדת מנהלים לרמות את המערכת".
בתי ספר תורניים מתהדרים לא פעם בהפרדה מגדרית, אך עציון טוענת שלהפרדה הזו יש מחיר גבוה. "ההפרדה המגדרית גורמת לכך שגודל הכיתות אינו מאוזן והן קטנות או גדולות מדי, ואז יש בעיה של מימון. בעקבות כך, משרד החינוך לא יכול לממן את שתי הכיתות – אם מדובר במספר קטן של תלמידים – אלא רק כיתה אחת. נניח שיש אישור לקצת פחות מארבעים תלמידים בכיתה. אם יש שמונים תלמידים, יפתחו שתי כיתות. אבל אם בבית ספר ממ"ד יש 50 בנות ו־30 בנים – יפתחו שלוש כיתות, כאשר התקצוב הוא לשתי כיתות בלבד. זה משהו שאסור לעשות. בית הספר יקים שלוש כיתות, למרות שאין תקצוב, וזאת בשם ההפרדה המגדרית".
"הציבור הדתי־לאומי", מוסיפה עציון, "ובמיוחד החרדי־לאומי, לא רוצה לוותר על ההפרדה המגדרית, רק שחלקו הגדול אינו מודע לכך שאין לכך תקציב, והילדים מפסידים שעות". מגיעים למצב שצריך לשנורר שעות כדי לממן קיום של כיתה נוספת, ואז העזרה למתקשים יכולה להיפגע. המציאות בחמ"ד היא שיש המון כיתות לא תקניות, מה שגורם לכך שיש מחנכת שאין לה תקן של מחנכת. חייבים לטפל בנושא הזה בדחיפות.
"בתי ספר קטנים וגדולים נפתחים היום לכל תת־זרם ובכל מערכת חינוך. העניין הוא שטוענים שהמחקרים מוכיחים שבית ספר קטן הוא טוב יותר. מה שלא מבינים הוא שהמחקרים בעולם מדברים על בתי ספר קטנים שיש בהם 600 תלמידים, ובתי ספר גדולים ככאלה שלומדים בהם אלפי תלמידים. זה קנה מידה אחר. בבתי הספר הקטנים בארץ, התלמידים לא באמת יכולים להצליח. אין מספיק מגמות בתיכונים, אין גיוון של מורים ומקצועות. קטן מדי זה לא טוב – נקודה. יש נטייה בחמ"ד לחשוב שקטן זה טוב, אבל בפועל, זה פוגע במגוון הצוות החינוכי שהופך למצומצם יותר, ובסופו של דבר בתלמיד".
לא נכנס בנישה
שרה עברון, מנכ"לית מרכז יעקב הרצוג, שימשה כראש האגף הכללי במנהל חינוך ירושלים (מנח"י), ואף ניהלה את בית הספר העל־יסודי בקבוצת יבנה. "היום אני אמנם לא יושבת בחמ"ד", היא אומרת, "אבל שם צמחתי. הייתי מחנכת וניהלתי בתי ספר. יש המון מוסדות מעולים בחמ"ד, אבל החמ"ד צריך להיות פתוח לכולם".
גם עברון מסכימה שבתי ספר גדולים יותר מתגלים כיעילים יותר. בתקופתה במנח"י, היא מספרת, נערך מחקר על גודלם של בתי הספר ועל האפקטיביות שלהם מבחינה חינוכית. "אחד הדברים המדהימים שראינו הוא שלא נכון שמוסדות חינוכיים יהיו קטנים, אלא דווקא שיהיו גדולים, ועם הרבה אפשרויות", אומרת עברון, "אתה מנהל מערכת חינוך ורוצה לתת אפשרויות חינוך טובות? לחנך ללמידה כערך יהודי בסיסי? אתה חייב להציע אפשרויות מגוונות ורמות שונות לתלמידים, בלי למיין אותם לפני קבלתם. חייבים לקבל את כולם ולשמור אותם. אתה צריך להתגאות בכך שקיבלת ילדה בכיתה ז' שאולי לא מקבלת ציונים גבוהים, והיא נשארת בבית הספר שלך עד סוף י"ב.
"אם אתה מוסד חינוכי קטן, למרות שאולי אתה מדהים, האפשרות לתמרן בתוך המערכת מבחינת כוח אדם היא מצומצמת. גם לא תוכל להביא מחנכים ברמה גבוהה כמו שתרצה, ובטח שלא לפתוח את כל המגמות שתרצה בתיכון. מספר התלמידים בהקבצות לא יוכל להיות קטן, כיוון שאין מספיק תלמידים לכל כך הרבה מורים. גם תשלומי ההורים בעייתיים. אם אתה מסתכל היום על החינוך הממלכתי או על החמ"ד, כשיש בית ספר עם 700 תלמידים, אפשר להציע בו מגוון של דברים שבתי ספר נישתיים לא יכולים להציע, כי מה שלא בנישה, לא יכול להיכנס".
כדוגמה מציעה עברון את פועלו של הרב ד"ר אברהם ליפשיץ, שנקרא לנהל את המקיף הדתי בטבריה שבו למדו אז 180 תלמידים. כעבור שנה הפריד ליפשיץ את המוסד לאולפנית ולישיבה עירונית, וניהל אותה במשך 28 שנים. כשעזב ליפשיץ את תפקידו והחל לכהן כראש מינהל החמ"ד, למדו בשני המוסדות יחד 1,400 תלמידים מכל האזור. "1,400 תלמידים ותלמידות בבית ספר זה מדהים", אומרת עברון, "לא משנה להם במוסד הזה מאיזו משפחה אתה, מה היכולות של התלמיד או התלמידה, לא משנה סוג הקוגניציה והכישרונות ולאן נוטה לבך – המוסד ייתן לך מענה".
על פי נתוני משרד החינוך, בממ"ד (ז־י"ב) יש בממוצע 385 תלמידים בבית ספר, ובחינוך הממלכתי (ז'־י"ב) יש בממוצע 972 תלמידים. בחישוב גס ניתן לומר שבממ"ד יש בממוצע כשתי כיתות בשכבה, לעומת החינוך הממלכתי, שם יש כחמש־שש כיתות בשכבה.
"בתי הספר העל־יסודיים בחינוך הממלכתי יודעים לתת מענה מהסוג הזה ולהעמיד מוסד של אלף תלמידים", אומרת עברון, "המנהל והמנהלת מאצילים סמכויות, בונים מרחבים קבוצתיים או נישתיים בתוך המוסד הגדול. חשוב לי להדגיש שהתלמידים לא הולכים לאיבוד במוסד כזה. כשיש אלף תלמידים במוסד, אתה יכול להביא את האנשים הנכונים שיעבדו אצלך ויחנכו ברמה הטובה ביותר".
מניפה הולכת ומתרחבת
מבחינתה של עברון, גיוס כוח האדם במוסד גדול הוא נקודה מהותית שבדרך כלל אינה מדוברת. "אתה יכול כמנהל להביא מורה שיהיה במשרה מלאה אצלך במוסד, להוביל למידה בקבוצות ולחבר בין תחומי הוראה כדי להעשיר את התלמידים. אם את תלמידה במוסד קטן, יכולים להגיד לך שלימודי פיזיקה לא יתאימו בלו"ז עם לימודי מחשבת ישראל, אבל במוסד גדול, זה אפשרי. במוסדות קטנים לא תוכל להציע לתלמידים ללמוד מתמטיקה ברמה המתאימה להם, ובמוסד גדול, לעומת זאת, תוכל לפתוח מגמות שאין בבתי ספר קטנים.
"לצערי, רוב המוסדות בחמ"ד הם קטנים ולא יכולים להרשות זאת לעצמם. הם נישה, ולכן הם יקבלו רק את מי שבנישה. במוסד גדול, אתה יכול להציע מסלולי מצוינות שלא היית יכול להציע במוסד קטן. אם יש לך 150 תלמידים במוסד, אתה לא יכול לפתוח עוד מגמות. אם יש קבוצת תלמידות שרוצות ללמוד אמנות, לימודי ארץ ישראל, הנדסת תוכנה או תקשורת – היכולת שלך לפתוח מגמה כזו היא אפסית. בבית ספר גדול יש גמישות שאין בבית ספר קטן".
מה לגבי הרמה הדתית? אולי בבית ספר קטן אפשר לבנות קבוצה איכותית יותר מבחינה תורנית?
"בבית ספר גדול שמקבל את כולם, לא צריך להיבהל מכך ששלושה תלמידים יתנהגו בצורה מסוימת שנוגדת את ערכי המוסד. הם מיעוט. מאידך, אם שלושה תלמידים מתנהגים כך במוסד קטן, זה משפיע הרבה יותר על שאר התלמידים ועל המוסד כולו. המניפה הדתית הולכת ומתרחבת בציבור הדתי, ולכן התפיסה של קבלת סוגים שונים של תלמידים תתכתב עם המציאות הזו. בית ספר גדול צריך ויכול לתת מענה לזה".
בתי הספר הממלכתיים מצליחים לתת מענה לחסרונות האלה שאת מוצאת בחמ"ד?
"חד משמעית כן, ובצורה טובה. בסופו של דבר, החינוך בנוי על אנשים. ברגע שאין ניהול והובלה של מוסד, לא תמיד קל. אבל בחמ"ד יש אנשים מצוינים, ואין סיבה שלא יהיו להם כלים טובים יותר. ובעיקר, לא לפחד ממוסד גדול. ראיתי את האפשרויות העומדות בפני מוסדות כאלה, בעיקר במגזר הממלכתי ובעולם, וזה דבר נפלא. במוסד גדול יכולה להיות יצירתיות אינסופית, עם מנהלים מהשורה הראשונה. אסור לפחד מלהיות גדולים. גם בירושלים יש בתי ספר גדולים שמצליחים לעשות עבודה. ציבור החמ"ד גדל, וזו הזדמנות להסתכל קדימה. למה לפתוח עשרה מוסדות קטנים אם אפשר להרחיב את המוסדות הקיימים?".
לחגוג את המגוון
אשת החינוך תמי ביטון מירוחם, חברת מועצת החמ"ד, הקימה יחד עם שולה לוי את מדרשיית אמי"ת קמה, תיכון לבנות דתיות בירוחם. כיום היא עומדת בראש מדרשת אמי"ת באר בעיר. ביטון מציעה להתבונן על שאלת החינוך הדתי גם מעיניים תרבותיות וסוציולוגיות.
"אף אחד לא מדבר על העניין התרבותי", היא אומרת, "במערכת ההומוגנית של הציונות הדתית, גם אם לא עושים מיון של התלמידים, ישנו מיון סמוי, הדרה של אוכלוסיות שלמות, שהן לרוב מסורתיות. לרוב, גם צוות המורים חושב ומצביע אותו הדבר, ואז תלמידים נמצאים בקונפליקט בין הבית שלהם לבין בית הספר שבו הם לומדים. זה קונפליקט תמידי, ואני לא חושבת שילדים בגילאים צעירים צריכים לעמוד בו. כשהקמנו את התיכון לבנות בירוחם, ניסינו להקפיד שצוות המורים יהיה מקביל לאוכלוסייה של התלמידים, דבר שבא לידי ביטוי בשפה, בנוסח התפילה ובתוכניות הלימודים. בנוסף, היה חשוב לנו ליצור מערכת שלא רק מקבלת תלמידים מכל מיני סוגים, אלא רואה את האוצרות שיש בהם".
אולי קל יותר להקים בית ספר כזה בירוחם, כי האוכלוסייה אכן מגוונת.
"ייתכן. הרי כל ילדי ירוחם מתקבלים לבית הספר באופן אוטומטי. אבל אם כל המורים יהיו דוברים שפה אחידה, לא עשינו כלום. ככל שהשפה הדתית של המוסד תהיה מגוונת יותר, היא תוכל להכיל יותר תלמידים.
"ברמה האידיאולוגית, המגוון לא צריך להפחיד אותנו, אלא להעצים אותנו. הרבה פעמים, בחמ"ד אומרים: 'אני לא רוצה שהילדים שלנו ייפגשו עם ילדים כאלה, כדי שלא יתקלקלו'. הם רוצים שהתלמידים שלהם ייפגשו רק עם ילדים שדומים להם. בעיניי, זה סממן מדהים של חוסר ביטחון עצמי. צריך לחגוג את המגוון. האתגר הוא שצוות הישקף את התלמידים מכל הרמות עד כמה שאפשר". 
