שלום בת חן, ספרי לי על "מפרש".
"את מפרש הקמנו לפני שבע שנים מתוך הבנה שחייב להתרחש שינוי מאוד דרמטי במערכת החינוך ושניסיונות לשנות אותה מבחוץ נידונו לכישלון. גם מעשית וגם אידיאולוגית, הם לא נכונים ולא בריאים. לפי תפיסתנו, מי שצריך לשנות את המערכת ולעצב את החינוך מחדש הם אנשי השטח והמנהלים".
כלומר, הידע הכי חשוב נמצא בבית הספר עצמו.
"חד־משמעית. המערכת שׂבעה מקוסמים תורנים שמוכרים למערכת החינוך בסכומי עתק את הפתרון לשאלה איך צריכה להיות המערכת, ובסופו של דבר מגלים ששום דבר לא באמת השתנה. נכנס גוף כלשהו, עושה השתלמויות במערכת, ואחרי שהוא יוצא ממנה, מגלים שגם אם התרחש שינוי בתוך בית הספר הוא מינורי. אחד הדברים שאנחנו חוזרים ואומרים הוא שלמערכת יש כוח התנגדות מאוד גדול לכוחות של שינוי. שהיא מאומנת בשריר הזה שדורש ממנה להתכופף ימינה ושמאלה בהתאם למה שאומרים לה, אבל לא באמת משתנה.
"ומנגד, כשנותנים אופציה אמיתית לאנשי השטח להוביל את השינוי בעצמם, וכשהם מתחילים להאמין בעצמם ובמה שהם שעושים, מגלים כוחות מטורפים במערכת החינוך. גם כאלו שהיה נראה שספרו את השנים לפנסיה, פתאום מתגלים כבעלי מחויבות אדירה ויכולת הובלה".
אז מה עושה מפרש בשונה מתוכניות הקסמים למיניהן?
"אנחנו לא מציעים פתרון, אלא בעיקר הרבה שאלות. אנחנו עסוקים בלערער על הקיים יחד עם צוות בית הספר שאנחנו מלווים. אין לנו אמירה גנרית שעונה לשאלה איך משנים את המערכת, אלא כל בית ספר בוחר מה חשוב בעיניו, מה הבעיות, מה דורש תיקון. במקביל לחקירה של השטח, יש לנו מדען שאוסף מידע לשאלות שהם שואלים וכן מידע תיאורטי ומודלים שונים שיכולים לעזור להם. אנחנו לא באים עם ידע ופתרון מוקדם של מה צריך לעשות כדי לשנות את המערכת, וזה ההבדל הגדול. בהתחלה זה מלחיץ את המורים והמנהלים כי 'מי יגיד לנו מה לעשות?', ולאט־לאט מתחילים להתאהב ברעיון ולפתח בעצמם עולם שלם שלא ידעו על קיומו".
לאן בתי הספר לוקחים את זה? מהם התחומים שהכי מעסיקים את אנשי החינוך בשטח?
"אנחנו מלווים 200 בתי ספר. יש ביניהם כאלו שהולכים לכיוונים דומים, אבל בסופו של דבר, מכיוון שהם מטפלים באוכלוסיות שונות והצוות שונה ונקודת המבט שונה, קורים תהליכים שונים מאוד.
"יש משפחות של דברים, הבנאלי ביותר הוא ליבת ההוראה. לא מעט בתי ספר מתוסכלים מהתחום הפדגוגי: מחוסר העניין בחומר שלומדים התלמידים, מאופן ההוראה והלמידה שמתקיימים בכיתות, מהמעורבות של תלמידים, או מכמה מתוך הידע נשאר אצל תלמידים.
"יש בתי ספר שמתעסקים יותר בטיפוח שלם של הילד. כדי לגדל ילד אי אפשר לטפח רק את החלק האקדמי, אלא יש צורך לטפח גם את החלק הרגשי, החברתי והערכי, ולעבוד איתו בצורה אחרת לגמרי. לתת ביטוי וליצור מקומות שלילד יש הזדמנויות להביא את הייחוד והכוחות שלו.
"קבוצה אחרת מובהקת היא בתי ספר שפועלים בתוך קהילות מורכבות שיש בהן קיטוב, אלימות וקושי. התפקיד שלנו הוא מצד אחד לתת לאותם ילדים את הפוטנציאל הכי חזק ושלם שאפשר לחיים הבוגרים שלהם, לצאת מתפיסה של עוני וחולשה ולהכין אותם לחיים אחרים, ומצד שני להשפיע על הסביבה שלהם. יש בתי ספר שאלימות חברתית מאוד מעסיקה אותם. שם נדבר על עולם שלם של רגשות, איך מביאים לידי ביטוי רגשות ויחסים. באזורים שבהם שבטיות היא דבר חזק שיוצר אירועי אלימות גדולים, אנחנו צריכים לקחת את בית הספר לכיוון של בניית גשרים בין שבטים.
"קבוצה נוספת של בתי ספר עוסקת בהכנה לחיים בוגרים. תפקידו של בית ספר הוא לא רק לתת בגרות. זה רק כלי אחד. זה יכול להיות בחינוך מיוחד או רגיל, שם נמצא משיכה לתחומים שיעסיקו ביומיום את החיים של הבוגרים".
אז איך מזיזים סלע כבד כמו מערכת החינוך?
"לא מזיזים. גורמים להם להזיז את עצמם. לא דוחפים ולא אומרים, אלא שואלים אותם אם טוב להם, אם טוב לתלמידים ואם מה שעושים הוא טוב מספיק. הם בדרך כלל עונים שלא. ברגע שנמצאים במצב הזה ורוצים לשנות ומתחיל תהליך של חקירה – מה בעצם לא טוב, ואיך אפשר לעשות יותר ואיפה עשו דברים דומים שאפשר ללמוד מהם – זה סטייט אוף מיינד אחר לגמרי. אנשים רוצים לזוז למקום טוב יותר. אנחנו מייצרים חשיפה למקום הזה".
תני לי דוגמה לשינוי משמעותי שהצלחתם לחולל בבית ספר.
"היה לנו בית ספר שהיה בית ספר אדום, כלומר מתחת לממוצע במדד. לא עשו שינוי בלימודים, כלומר לא השקיעו יותר באנגלית או מתמטיקה, אלא השקיעו זמן גדול יותר בשיעורים חברתיים ורגשיים. הציונים עלו ממצב של בית ספר אדום לאחוזון 90. חשוב לציין, אנחנו נותנים תקציב יישום לא גדול, כלומר עושים שינוי במערכת בלי שמישהו בא מבחוץ ושופך מיליונים. זו אותה מערכת עם אותם כלים ומשאבים ופיקוח ומיצב, ובתוך כל זה הופכים עולמות".
"יש בתי ספר שאלימות חברתית מאוד מעסיקה אותם. שם נדבר על עולם שלם של רגשות, איך מביאים לידי ביטוי רגשות ויחסים. באזורים שבהם שבטיות היא דבר חזק שיוצר אירועי אלימות גדולים, אנחנו צריכים לקחת את בית הספר לכיוון של בניית גשרים בין שבטים"
אז אולי נלך רגע אחורה ונדבר על מה זה חדשנות. איך מצליחים לחדש במקומות שדורכים במקום כבר שנים, וכפי שאת מציינת – בלי אמצעים?
"חדשנות בתשובה קצרה היא לעשות אחרת. לשנות את הדרך שבה פועלים ולפעמים גם לשנות את המטרה שלשמה אנחנו צועדים. חדשנות היא לא רק טכנולוגיה, לטכנולוגיה יש חלק ביישום תפיסות חדשניות, אבל היא לא חזות הכול. חדשנות יכולה להיווצר על ידי ניצול של משאבים של כוחות קיימים או ויתור והגדרה מחדש של מסגרות הפעולה. אפשר לשחק עם הדברים הכי פשוטים במערכת החינוך: איך מארגנים את בית הספר, איך בונים כיתות, איך נראה סדר היום, איזה סוג של למידה רוצים להשיג. היא יכולה להיווצר גם בצורה עמוקה יותר, בשינוי פרדיגמות – לוותר על מה שהיה לטובת הרגלים, שיטות, כלים והליכים אחרים".
עוד לפני שקראתי את המאמרים בספר שערכת "יזמות וחדשנות בחינוך", שאלתי את עצמי איך חינוך ויזמות נפגשים. על פניו זה נשמע כמו שני שדות שונים לחלוטין.
"כשהכנסנו את המושג יזמות לתוך מערכת החינוך, המטרה לא הייתה לדבר עליה בתפיסה הכללית של בואו נעשה כסף, אלא לאמץ את התפיסה שאומרת שהכוח לשנות, לייצר ולפעול ולתת מענים טובים יותר בשביל כסף הוא אותו כוח שאפשר להשתמש בו במערכת החינוך הציבורית, על ידי אנשי חינוך. כלומר אין פה שורת רווח כספי, אלא שורת רווח חברתי".
אפשר לתרגם את הכוח המניע של הכסף לעולם של ערכים?
"בהחלט. אנחנו לא בתחילת הדרך. הוכחנו את זה. הסיפור בעסקים הוא לא הכסף, כסף הוא רק מדד להצלחה. אנשים שואפים להצליח בכל תחום ולכן זה מתיישב כל כך טוב".
נשמע טוב מכדי להיות אמיתי.
"נשמע טוב מדי, אבל אומר לך מה המחיר. אנחנו מוציאים קול קורא למנהלים משנה שלישית עד שביעית במערכת החינוך, וכמובן לא כל המנהלים שעונים על הקריטריון הזה ניגשים. תשאלי למה".
למה?
"כי מנהלים מבינים שהתהליך מאוד תובעני. אלו שעובדים איתנו מעידים שהם בחיים לא חוו תהליך כזה קשה, אינטנסיבי ודורש, שמותח להם את כל הנשמה. לא משנה כמה מכינים אותם מראש. זו לא השתלמות. זו דרך קשה, אף פעם לא מבינים עד שלא חווים. ממש כמו לידה. לאורך הדרך יש המון משברים. הם שואלים: למה היינו צריכים את זה? היינו סך הכול בסדר, לא היו כל כך הרבה טענות של הורים כלפינו".
כמו בני ישראל במדבר, שכשמתחיל להיות קשה הם פתאום מתגעגעים לקישואים והאבטיחים של מצרים.
"התהליך שאנחנו מציעים יכול להיות קשה כמעט כמו ארבעים שנה במדבר. בסוף שנתיים כשאנחנו עוזבים את בית הספר בתהליך האינטנסיבי של הליווי, הם רק בתחילת הדרך. יש נקודות שבירה שאנחנו יודעים לצפות שיגיעו, ואם הם לא מגיעים לשם, אנחנו מביאים אותם באופן יזום אליהן. שם הם יצטרכו לבחור מחדש לעשות את המאמץ".
יש תנועת סחף? מנהל ששמע על בית ספר אחר שעשה שינוי גדול ופתאום רוצה גם?
"לגמרי. הגיעה אליי מישהי מרמלה שאמרה לי שהיא ראתה מה קרה בבית ספר מקביל: 'היה שוק בשבילי לראות איך פתאום מקום שהיה תקוע התחיל לרוץ, אבל ראיתי גם כמה זה קשה'. אמרתי לה 'נכון, דברים כאלו לא קורים לבד. צריך המון עבודה".
בחזון שלכם, תוך כמה שנים אין מפרש?
"זה לאו דווקא אנחנו. התהליכים שאנחנו עושים מועתקים על יד הרבה גורמים. גם משרד החינוך משותף ומעורב והתחיל לדבר בשפה הזו, גם גופים מתחרים לוקחים המון כלים וצורות עבודה ועושים דברים דומים וזה יופי. זה לא חייב להיות מפרש. אנחנו משאירים מקום לאחרים ושמחים בשינויים, גם אם לא אנחנו נמצאים שם.
"הרוח היזמית של מפרש שאומרת שהכוח אצלכם, שיש לכם המון משאבים ואחריות ענקית כדי להצמיח דור חדש שיביא דברים מיוחדים לעולם, שאומרת בואו נפסיק לעשות עוד מאותו דבר, זה לא עובד, זה לא טוב לאף אחד – היא באמת מידבקת. אנשים נסחפים לתוך זה, ומתמסרים לזה".
"היה בית ספר שאמר שבמקום ארבע שעות מתמטיקה הוא נותן רק שלוש, כי הוא חושב שאם המורה שמלמדת מתמטיקה תלמד אמנות באותה הכיתה זה יהיה נכון יותר. היו תוצאות מדהימות מהשטח, אבל אם יגיע פיקוח על שעות התקן, יכולים להעיף את המנהלת על זה"
השיחה איתך ממש מרגשת אותי.
"גם אני מתרגשת. יש משהו מאוד חזק בלראות את הכוח של האנשים מלמטה, לעזור להם להחזיק באחריות לפעולה שלהם, לעזור להם להאמין בעצמם. כל כך החלישו את המערכת לאורך השנים. זה נורא. כואב הלב לראות מנהלים ומורים חבוטים. אנחנו על סיפה של תהום של משבר ענק של מנהלים. לא הייתה כמות כזו של מנהלי בתי ספר שעוזבים".
למה? מה קורה במערכת?
"אני חושבת שהתפקיד של הניהול הוא העמסה מאוד גדולה על הפיגורות האלו. המון ציפיות. כמות הדוחות שמבקשים מהם זה משהו לא נורמלי. המון גורמים מנהלים אותם. גם הרשות וגם הפיקוח וגם ההורים. שלושה גורמים שלא פועלים בתיאום עם המון כוח כלפי המנהלים. הסיפור האופטימי זה שאנחנו מנסים להראות איפה יש מרחבי פעולה גדולים. עובדים על גבולות מדומים. ועדיין משרד החינוך והרשויות חונקים מאוד את המערכת. זה שיש במערכת – עם כל הלחץ שמופעל עליה – עוד מנהלים ואנשי צוות שמנסים ליצור משהו חדש, ראוי להערכה ענקית".
את אומרת בעצם שהמערכת לא סומכת באופן עמוק על המנהלים שלה?
"אפשר לומר בצורה מעודנת שיש כוחות סותרים. קיימת ציפייה גדולה מהמנהלים לפתח ולהתפתח, ומצד שני מחזיקים ומנהלים אותם בצורה לוחצת".
את מתארת מצב שיוצר קיבעון, שאין להם מספיק מרווח פעולה.
"כן. למשל קחי סיפור על משחק עם מערכת השעות. היה בית ספר שאמר שבמקום ארבע שעות מתמטיקה הוא נותן רק שלוש, כי הוא חושב שאם המורה שמלמדת מתמטיקה תלמד אמנות באותה הכיתה זה יהיה נכון יותר. היו תוצאות מדהימות מהשטח, אבל אם יגיע פיקוח על שעות התקן, יכולים להעיף את המנהלת על זה".
אז איך המנהלים מצליחים בכל זאת?
"המנהלים לומדים לעשות ג'אגלינג. זה מאתגר. לומדים להסתדר בתוך המסגרת של המערכת וליצור גמישות בתוכה כדי למצוא פתרונות חדשים".
ראיתי בפייסבוק שלא מזמן ערכתם כנס של מפרש, שבו הגיעו צוותים מכל רחבי העולם ללמוד מכם.
"יש לנו ענף גלובלי שעוסק ביצוא וביבוא של חומר. אפשר להגיד על החינוך כאן שהיה סגור בתוך קופסה במזרח התיכון. אין שום תחום מקביל שהוא סגור ככה, כמו החינוך. הגיע הזמן לשתף ידע בין הארצות השונות. המודל שאנחנו פיתחנו הוא חדשני מאוד ברמה הבינלאומית. יש פליאה על האפשרות הזו לדבר על חינוך מסביב לעולם. אני תמיד אומרת – תדמיינו לכם שבמטבח שלכם היה רק אוכל שמבוסס על משהו מקומי, בלי חומרים וצורות בישול שונות – רק מה שיש בארץ. כמה מטומטם זה נשמע לנו! אותו דבר על חינוך".
