כאשר בתה של הדס רייס ביקשה לעבור מבית הספר היסודי לתיכון דתי לבנות, היא לא הבינה מאיפה צץ בראשה הרעיון. "הילדה הודיעה לנו שהיא הולכת ללמוד במדרשת אמי"ת קמה בירוחם, והלכה לשם עצמאית, בלי החברות שלה. מעבר לעובדה שזה הפתיע אותנו, כי אנחנו לא משפחה דתית, עניין אותי מה משך אותה בהחלטה".
האסימון נפל כאשר יום אחד הגיעה רייס למדרשה כדי להרצות בתחום עיסוקה – יזמות וחינוך פיננסי. "בדרך כלל כשדיברתי על נושאים כלכליים, הם נתפסו כנושאים גבריים כאלה, וכשהעברתי אותם בבתי ספר אחרים ראיתי שהבנות משועממות מהם או שהן אף פעם לא יצביעו ראשונות. במדרשת קמה הן התפרצו לי לדברים וניהלו איתי שיח מאוד ערני".
המפגש המפתיע עורר אצלה תהיות. "שאלתי את עצמי למה יש הבדל כזה משמעותי בין הבנות הדתיות לחילוניות. הרי אני לא חושבת שהן יותר ברמה, או שהשאלות שלהן מתוחכמות יותר. הן פשוט הרשו לעצמן להתפרץ, להתבטא, להתעניין בשיח יותר ממה שקורה בבתי הספר האחרים. גם במרחבים שמחוץ לכיתות הן הרגישו יותר משוחררות. לא הבנתי מה קורה פה. האם יש משהו מיוחד בבית ספר הדתי או שיש משהו מיוחד בהפרדה המגדרית?"
הסקרנות הוליכה אותה לביתה של לאה שקדיאל, תושבת ירוחם והאישה הראשונה בארץ שכיהנה בראש מועצה דתית לאחר מאבק גדול שאף התגלגל לבג"ץ. "יש לה ספרייה מגדרית בגודל חצי מהבית. התחלתי לחפש שם מחקרים שנעשו על יחס מגדרי שונה לבנים ולבנות במערכת החינוך. מתברר שבארץ כמעט לא נעשו מחקרים כאלו, ואלו שכן נעשו התייחסו לבתי ספר דתיים, אבל בעולם מצאתי לא מעט מחקרים רלוונטיים".
שישה חודשים היא ישבה על החומר, למדה את התחום וחקרה אותו. "משם עברתי לאינטרנט למחקרים יותר מעודכנים, קראתי מאמרים וכתבות, ואחרי חצי שנה פרסמתי מסמך שבו טענתי שבנים ובנות לא עוברים את אותה חוויה בבית הספר".
התהליך המעמיק שנכנסה אליו הוליד כעבור מספר שנים יוזמה פורצת דרך, שעומדת להתחיל ממש בשנת הלימודים הקרובה: בית ספר ממלכתי ראשון לבנות בלבד, שיוקם בירושלים, וייפתח בשנת הלימודים הקרובה. לבית הספר החדש יקראו "ענבר", והוא יפעל ברחוב אליעזר הגדול שבשכונת הקטמונים, תחילה כמסלול של בית ספר רעות הסמוך, כאשר בהמשך התכנון הוא שיהפוך לבית ספר צומח. נכון לעכשיו נרשמו אליו כעשרים תלמידות שעולות לכיתה ז', ולא היה קל לגייס אותן. "עשינו עבודת שיווק נקודתית. כיתתנו רגליים מערב הורים לערב הורים. אלו היו חוגי בית שהגיעו אליהם הורה או שניים, והיה קשה להסביר להם שזה לא דתי, ואיך תיראה הבוגרת בסוף התהליך הזה".
איך באמת הגיבו ההורים?
"הטענה הנפוצה ביותר הייתה שבסוף הבנות יצטרכו להתמודד עם עולם מעורב, ואם מגדלים אותן בחממה הן לא יגיעו מוכנות לעולם הזה. אז בארה"ב נערך מחקר מעניין על בתי ספר כאלו. בדקו שם את הבנות שהתקבלו לקולג' וראו שהן נטו פי שלושה יותר למקצועות כמו מדעים וטכנולוגיה, אבל אותי עניינו שני פרמטרים אחרים: האחד – התלמידות האלה היו הרבה יותר מעורבות פוליטית וחברתית מאשר אלו שלמדו במוסדות המעורבים, והשני הוא שהן הרגישו שהגיעו יותר מוכנות לחיים מאשר האחרות, והסבירו שבלימודים בבית הספר עמוד השדרה שלהן התחזק".
אין שוויון
אז מה גורם לאם חילונית בישראל לרצות להקים בית ספר במתכונת נפרדת, על כל המשמעויות הרגשיות הנלוות לכך? רייס מספרת שהיא הייתה כמעט בהלם כשגילתה שהיא הראשונה שיוזמת פורמט כזה.
זה באמת מוזר, הרי בבריטניה רבים מבתי הספר היוקרתיים פועלים בהפרדה מגדרית, למה בישראל זה עוד לא קרה?
"כי השיוך של הפרדה לרקע דתי הוא נורא מהותי בישראל. היום, כשמדברים על הפרדה בין בנים לבנות, זה אוטומטית נכנס לתוך המקום הדתי ויש רתיעה מזה כי הכול מתקשר למקום של צניעות, של פרימיטיביות, ומה חזרנו עכשיו לימי השטעטל, הרי יצאנו מזה, אנחנו כבר חלוצים. אבל במציאות – אנחנו יכולים לדבר על שוויון עד מחר אבל כמו שרואים – שוויון אין".
איפה זה בא לידי ביטוי?
"נתחיל מחומר הלימודים. רוב הטקסטים לא נכתבים בראייה מגדרית שוויונית, ואת תמצאי בהם הרבה יותר גברים מנשים. פעמים רבות היחס לנשים הוא כ'אשתו של' או 'הבת של'".
גם המחקרים בהן נתקלה הצביעו על הטיה בולטת במערכות חינוך מעורבות מגדרית. "יש יחס בלתי מודע של המורים והמורות. זה מעניין, בכל המחקרים שקראתי שאלו אותם אם יש הטיה מגדרית והם ענו שמה פתאום, ושהם מאוד מודעים לכך, אבל לא הייתה פעם אחת שלא מצאו איזושהי הטיה. זה יכול להיות בעובדה שהם זוכרים את השמות של הבנים יותר משל הבנות, או שפונים אליהם יותר, או שהמשובים של הבנים ענייניים ואפקטיביים ואצל בנות הם יותר רגשיים – 'את נורא מאכזבת אותי', וכיוצא בזה. המחקרים העלו גם שבנים נקראים יותר ללוח, בעיקר בתחום של ניסויים מדעיים. עוד דוגמה להטיה – אם המורה החליטה שבכיתה לא מדברים בלי הצבעה, היא תתנהג הרבה יותר בסלחנות כלפי בן שיתפרץ, וכשהבת תתפרץ פתאום היא תיזכר בחוק שקבעה".
אך מלבד ההטיות, רייס טוענת שהבנות נאלצות להתמודד גם עם שפה מחפיצה בתקופה הכי רגישה להתבגרות שלהן. "אנחנו חיים בתקופה שבה ילדים בגיל צעיר מאוד נחשפים לתכנים מורכבים מאוד. ברגע שילדה מתחילה להשתנות גופנית, פתאום כל הדברים האלה יכולים להיות מולבשים עליה. בכיתה ה' הגוף שלה מתחיל להשתנות והסביבה מתייחסת אליה כאישה, למרות שמבפנים היא עוד מרגישה לגמרי ילדה. הסביבה הזאת גורמת לה לתחושה מאוד לא נוחה עם הגוף שלה".
זה מעניין, כי גם בחינוך הדתי הנפרד יש טענות שההחפצה הזאת קיימת מהכיוון השני, בעיסוק המופרז בענייני הצניעות של התלמידות.
"נכון. ושניהם בעצם נובעים מאותו מקום. אנחנו רוצים להסתיר משהו שקורה אצלך באופן טבעי, וזה אומר שמה שמתפתח אצלך הוא לא בסדר, וזה גורם לילדות בלבול גדול, שאף מחריף במעבר מכיתה ו' ל־ז'. הבנות הופכות מהכי גדולות להכי קטנות, והבנים שלומדים איתן בכיתות הגבוהות כבר בוגרים והתפתחו, והן מבחינתם כבר נשים.
הפער הזה הוא פער נורא קשה. אותה תלמידה שואלת את עצמה 'רגע, אם ארים עכשיו את היד, ידעו שאני יודעת את התשובה ויחשבו שאני חכמה ולא יהיה לי אף חבר. מצד שני, אם לא ארים את היד יחשבו שאני טיפשה, וגם אז לא יהיה לי אף חבר'. כלומר, הן תמיד בלוז־לוז סיטואיישן. ואז התלמידה תאמר לעצמה 'אוקי, גם ככה יש לי הרבה מורכבויות בחיים, למה שאלך עכשיו למגמת פיזיקה שיש בה בעיקר בנים ואצטרך להתמודד עם זה על בסיס יומיומי?'"
לטענת רייס, לחוויות הנעורים האלו יש השפעה על כל התפיסה המגדרית שמתעצבת אצל התלמידות גם בהמשך החיים. "בסוף כל אחד חוזר לקודים המגדריים שלו. הרעיון של לפתח את שריר האומץ, הוא משהו שכמעט לא עובדים עליו עם בנות. מגיל צעיר אנחנו אומרים להן תיזהרו, אל תטפסו, או מלמדים אותן לוותר יותר מהר – 'קשה לך? אז תרדי לארבע יחידות. לא נורא'. ואת הבנים ידחפו לנסות עוד קצת ולקחת שיעור פרטי. כשהן יגיעו בהמשך להתמודדות הן יגידו לעצמן רגע, למה שאנסה את התפקיד החדש הזה אם לא בטוח שאצליח בו? ובכלל, אני צריכה להיות שקטה ומנומסת כי אחרת יגידו שאני ביץ' או פושרית".
"יש יחס בלתי מודע מהמורים. הם זוכרים את השמות של הבנים יותר משל הבנות, או שהם פונים אל הבנים יותר, או שהמשובים של הבנים ענייניים ואפקטיביים ואצל בנות הם יותר רגשיים. בנים גם נקראים יותר ללוח, בעיקר בתחום של ניסויים מדעיים"
בלי רעשי רקע
רייס לא הסתפקה רק במחקר, ויצאה לבחון בעצמה דגמים של מוסדות חינוך בהפרדה מגדרית בחו"ל, ואף השתתפה בלא מעט כנסים בנושא. אחד מהם היה כנס של בתי ספר לבנות בוושינגטון, בו נדהמה לשמוע עד כמה התפיסות המגדריות נבנות מגיל צעיר.
"שמענו הרצאה של גייל קלי, בנקאית בכירה באוסטרליה. היא סיפרה שהיא מראיינת אלפי נשים וגברים למשרות שונות, ולמי שלא מתאים למשרה היא שולחת מכתב דחייה, שבתחתיתו מצוין כי אם המועמד או המועמדת סבורים שהם כן מתאימים למשרה הם רשאים לשלוח שוב את קורות החיים שלהם. היא טוענת שהיו מקרים שגברים שלחו לה קורות חיים אחרי שעה מקבלת מכתב הדחייה, אבל במשך כל ימי חייה היא לא קיבלה אפילו פעם אחת קורות חיים של אישה.
"זה בדיוק המקום הזה – אומרים לנו לא – אז לא. יש איזה משהו שמובנה אצל בנות בגיל הנעורים, שאם אמרו לך לא, את תתיישרי לפי המערכת. בהמשך זה גם יכול להשפיע על כך שהיא לא תתנדב למשרות או לתפקידים ואפילו תחשוש לבקש העלאה בשכר. הדברים האלה בסוף מתגלגלים הלאה, ואת רואה בסוף פחות נשים בעמדות הנהגה ככל שהפירמידה נהיית צרה יותר".
הייתה זו כתבה ב"ניו־יורק טיימס" שעוררה את רייס למחשבות על בניית מודל חינוכי חדש. "נכתב שם שבעשור האחרון כמות בתי הספר הנפרדים שאינם פרטיים קפצה מכמה עשרות למעל 800. שאלתי את עצמי למה, הרי אין להם דת בתוך בתי הספר, למה שיעשו הפרדה מגדרית? התחלתי לחקור את זה ונסעתי לארה"ב לראות בתי ספר כאלה. באחד מהם, GALS, שהיתי שלושה ימים מבוקר עד ערב. מדובר ברשת שהקימה יהודייה בשם ליז וולפסון, ראשי תיבות של Girls Athletic Leadership School, והאתלטיקה יכולה להתייחס לספורט תחרותי אבל גם לתנועה. חזרתי משם נרגשת עד דמעות. הדברים שראיתי שם טלטלו אותי".
באיזה אופן?
"נתחיל מכך שהתלמידות מרגישות חופשי עם עצמן. את רואה איך הן מסתובבות, מלאות ביטחון בהתנהלות היומיומית שלהן, בתוך השיעורים ומחוצה להם. התלבושת האחידה שם הייתה טייץ או מכנסי ספורט וחולצה ונעלי ספורט. בבית ספר אחר, במזרח הארלם, ראיתי בנות במגוון צבעים וממגוון רקעים, והן היו מאופרות ונשיות מאוד. הנשיות שלהן באה לידי ביטוי בלי שעין בוחנת תבוא ותגיד להן 'זה נשי וזה לא'".
רייס מספרת כי זיהתה שם לא מעט הנהגות חדשניות מבחינה חינוכית. "ב־GALS, בכל כיתה שנכנסתי אליה ניגשה אליי אחת הבנות, הציגה את עצמה וסיפרה מה מתרחש בכיתה. ממש שטחה בפניי הסבר מפורט של שתי דקות. ליז, המנהלת, הסבירה לי שאצלן כל ילדה מחויבת לדעת איך לדבר עם אנשים שמגיעים לכיתה. היא חייבת להשמיע את הקול שלה, להציג בצורה כזאת או אחרת, והן מקבלות על זה גם ניקוד".
ההפתעה התגברה כאשר ראיינה את הבנות. "הן התחילו לדבר איתי על מה הן רוצות לעשות בעתיד. אחת אמרה לי שהיא רוצה להיות רופאה, אבל ב'רופאים ללא גבולות'. השנייה דיברה על רצון להשתלב במערכת החינוך ולהוביל לאיזה שינוי. אמרתי להן מה, כולכן רוצות לשנות את העולם? והן ענו לי – כן! זו התפיסה שלהן. כמו שאמרה לי פעם חברה – זה להבין שאת לא יושבת על היציע, אלא יורדת ומשחקת במגרש. ויש לך אחריות לא רק לשחק בו, אלא גם להוביל את הכדור".
ומבחינה לימודית, המודל מצליח להוכיח את עצמו?
"זה מעניין, למרות שלא הציבו בעקרונות של בית הספר את הנושא של מצוינות לימודית, בתוך שלוש שנים הן הפכו להיות אחד מבתי הספר המובילים בדנוור. וכששאלתי אותן למה, הבנות טענו שיש להן פחות רעשי רקע. האינטראקציה המעורבת יצרה להן רעשי רקע פנימיים – להצביע או לא להצביע, לדבר או לא לדבר. הבנות עסוקות המון באיך הן נראות ושם זה פשוט משתחרר להן".
גאוות יחידה
רייס (46), יזמת במקצועה, מעולם לא הייתה אשת חינוך. היא גדלה ברעננה ומגיעה מרקע דתי, אך נטשה אותו לפני שנים רבות. נשואה לרדן, מנהל תפעול בטחנת קמח ומאמן ריצה, ואם לשלושה ילדים. את התואר הראשון שלה סיימה בכלכלה ולוגיסטיקה, ויש לה גם תואר שני בשיווק בינלאומי. במשך שנים רבות היא בכלל עבדה בתעשיית הטקסטיל, בהמשך בפרטנר כמנהלת תחום של תהליכי שיווק ולאחר מכן בתור יועצת למפעלים ועסקים. בשלב מסוים הציעו לה לנהל את עמותת "עתיד במדבר" בירוחם, והיא עברה לשם עם משפחתה. "מיכאל ביטון היה אז ראש המועצה, ותפיסתו הייתה שמנהלי העמותות הם חלק ממנהלי המועצה. שם נחשפתי לעולם החינוך".
אחרי שביקרה בבתי הספר הנפרדים בארה"ב, היא חזרה לארץ והחליטה שהיא רוצה להקים בית ספר בעצמה. "אבל לא היו לי הורים שישלחו את הילדים שלהם לשם, וגם לא רקע בחינוך", היא נזכרת. היא בנתה תוכנית עסקית וחברה לאגודה לקידום החינוך, שהציעו לה לעבוד אצלם וליזום הקמה משותפת. "זו הרשת שאחראית על בתי ספר כמו בויאר, דרור, תיכון כ.א.ן, עמליה ועוד. מה שאהבתי אצלם הוא את היכולת לתת מענה לתלמידים שלא מקבלים את מה שהם צריכים במערכת החינוך. מִנהלת חינוך ירושלים הציעו להקים אותה בירושלים, ומשם זה התגלגל".
את "ענבר" תנהל מרים ליבוביץ'־אשרף, מורה ואשת צוות בכירה בתיכון קשת ובוגרת תוכנית מנדל. "מרים הובילה את כל הפיתוח הפדגוגי והחזון של איך ייראה בית הספר ומה חשוב בו. למדנו המון מבתי ספר בחו"ל, אבל צריך לראות גם איך נותנים מענה לבעיות בישראל, ואם הבעיה היא החשש של ההורים מזה שנסגור את הבנות ולא נכין אותן לעולם האמיתי, אז איך אנחנו נותנות לכך מענה בתוך הפדגוגיה.
"בפועל ההורים מסתמכים רק על מה שאנחנו מספרות וזה דורש חתיכת אומץ. גם חשוב לנו מאוד שבית הספר לא יהיה אקסקלוסיבי. היה לנו חשש שבנות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך יתקשו לבוא, כי הרבה פעמים הן לא מגיעות לפרויקטים חדשים אלא רק אחרי שזה מבוסס. אבל אצלנו יש גם וגם ויש מגוון".
יש מבחני קבלה לבית הספר?
"לא, אבל יש שיחה, שהמטרה שלה היא שהתלמידה תכיר מה זה ענבר ותראה שזה בכלל מתאים לה. אין כאן בדיקת ציונים או מצב שבו אומרים 'לא קיבלת כך וכך במתמטיקה אז לא התקבלת'. אחד הדברים שבית הספר רואה לנגד עיניו הוא איך לא להפוך לאליטיסטי. אליטיזם היא לא מילה רעה, אבל יש לה היום קונוטציות קצת בעייתיות. המטרה היא ליצר אליטיזם שלא מבוסס על המקום שממנו באת, אלא על גאוות יחידה, על מסורות, אבל לא ברמה שאומרת – 'לבית הספר הזה יתקבלו רק הטובות שבטובות'. מצד שני, אין מספר בלתי מוגבל של בנות שיכולות להתקבל, וככל שבית ספר יותר מצליח מבחינה לימודית ככה יותר רוצים לבוא, ואז יש לעשות איזשהו סינון, אז איך זה יתבצע? אחד הדברים שראיתי ב־GALS זה האופציה של הגרלה במצבים של ביקוש גבוה, ובהגרלה לא מסתכלים על הרקע שלך".
ואם תבוא תלמידה דתייה לבית הספר, תקבלי אותה?
"בהחלט. החלום שאיתו התחלתי הוא שהמכנה המשותף המגדרי יהיה בסיס לכול. כלומר, אם ילדה חילונית או דתייה או ערבייה תרצה לבוא ללמוד אצלנו אז שיתאפשר לה. בירושלים זה מורכב, וייקח זמן להגיע למצב שילדה ערבייה תרגיש בנוח לבוא לבית ספר כזה. אבל ילדה דתייה זה ממש אפשרי. כל עוד היא יודעת ומבינה שזה חינוך ממלכתי, ומסתמכת על החינוך הדתי שמגיע מהבית, כיוון שאין כאן חינוך אקסטרה דתי. אבל אם היא רוצה – אהלן וסהלן".
את מרגישה שיש גם מה ללמוד מהמודל הדתי שפועל בהפרדה? בתי הספר האלו כיכבו לא אחת בראש רשימות המצטיינים.
"הרשי לי לחלוק על זה. לקחת חבורת בנות ולסגור אותם במודל בית ספרי ולהגיד להן 'תצליחו' זה לא מספיק. אם נסתכל על המודלים המאוד מצליחים של בתי הספר הדתיים לבנות, אלו מודלים שמדברים גם על העצמה בתוך המסגרת הדתית. נכון, תחת ההגבלות הנדרשות, אבל הפמיניזם הדתי כן תופס תאוצה ויש בתי ספר בירושלים כמו הרטמן בנות, פלך או אוולינה דה רוטשילד ששמים דגש על התפתחות אישית תודעתית ויש לזה הרבה מאוד משמעות. יש גם משמעות לשאלה אם יש מנהלת ולא רב כמו שנהוג בהרבה מהאולפנות. אבל אני לא יכולה להגיד באופן חד־משמעי שבתי הספר הדתיים לבנות יותר חזקים, כי אני מכירה באופן אישי לא מעט בתי ספר שהם לא".
ובסוף, טוענת רייס, ההבדל העיקרי הוא במוטיבציה להפרדה. "כאן זה לא בגלל מניעים של צניעות או שמירה על הבנות, וגם לא ממניעים של שמירה על הבנים. הרעיון הוא היכולת של הבנות להתפתח בסביבה מאפשרת ולבחור את הדרך שלהן בלי להסתכל עליה דרך פריזמה מגדרית שקיימת בחברה היום. לנסות קצת להוריד את זה. אני גם מוכרחה לציין שהעובדה שבחרתי לפתוח בית ספר כזה לא אומרת שאני חושבת שכל מערכת החינוך צריכה להיות ככה, זה לא מתאים לכל אחת. אבל בהחלט יש תלמידות שמסתובבות עם תחושה שבתוך המערכת הקיימת הן לא מצליחות להביא את עצמן לידי ביטוי, וענבר יכול לתת להן את המענה הזה".
ולמה לא ליזום בית ספר כזה גם לבנים?
"כי זה פחות שייך לתחום העניין שלי וגם קשה לי להאמין שזה יעבוד בישראל. אני כן חושבת שצריך עבודה אינטנסיבית עם בתי ספר מעורבים, ולשאול איך מפתחים את התחום של שוויון מגדרי עם הבנים והבנות ביחד, אבל זה תהליך שייקח הרבה זמן. אגב, גם בנים מושפעים מהנושא המגדרי, בטח בישראל, שיש בה דרישות מאוד ספציפיות לגבי איך גבר צריך להתנהג ולהיות מאוד גברי וחזק וצבאי. זה פשוט לא תחום העיסוק שלי כרגע".
ריקוד מתמטי
בית הספר ייפתח כאמור בתחילת שנת הלימודים הקרובה, אבל היזמיות שלו הספיקו לגבש משנה די סדורה ומערכת עקרונות שיפעלו בו.
"העיקרון הראשון הוא להסתכל על כל דבר בפרספקטיבה מגדרית, גם על השיעורים הרגילים – היסטוריה, ספרות ואפילו מתמטיקה. בהיסטוריה למשל, הלימודים יהיו תחת ההגבלות של משרד החינוך אבל כן נעלה סימני שאלה וכן נכניס עוד דמויות שאולי לא קיימות בתוך המסגרת הרגילה. או בתחום האומנות, נשאל אם יש דבר כזה אומנות נשית או שיש אומנות ויש נשים שעושות אומנות בתוך המסגרת הרגילה. נייצר שיח סביב זה".
בית הספר גם מתכנן לשים דגש על נושא חשיפה למקצועות ריאליים (stem) – מדע, טכנולוגיה, הנדסה, מתמטיקה, ואליהם יצורפו גם לימודי אמנות. "לא כי בית הספר הולך להיות טכנולוגי, אבל היום התלמידות מגיעות מכיתה ו' עם איזשהו חסר בתחום הזה, הן לא חושבות שזה שלהן. בנוסף לזה, יום אחד בשבוע הבנות ילמדו מחוץ לבית הספר. יצרנו קשר עם משרד החוץ, עם אינטל וגוגל וחברות נוספות, והלמידה תהיה שם של יום שלם. פעם בשבועיים בחוץ ופעם בשבוע הם יגיעו אלינו וילמדו במגוון תחומים – מדעים, אמנות, יזמות ואקטיביזם".
יהיה קוד לבוש בבית הספר?
"בפגישות של התלמידות עלתה השאלה הזאת. מרים מתכוונת לתת הגדרות כלליות ולשתף את הבנות ולשמוע את הדעות שלהן. אני יכולה לומר לך שבשיח עלו דברים של תלמידות שמרגישות כבר עכשיו חלק מקבוצה. מישהי אמרה – 'אבל כשאנחנו יוצאות החוצה מבית הספר אני רוצה שכולם ידעו שאני שייכת לענבר, אז חשוב לי שתהיה תלבושת אחידה'. זה מקסים בעיניי, כי זה לא מגיע ממקום של בואו נהיה אותו דבר, אלא מתוך איזושהי גאוות יחידה".
"זה לא בגלל מניעים של צניעות או שמירה על הבנות, וגם לא ממניעים של שמירה על הבנים. הרעיון הוא היכולת של הבנות להתפתח בסביבה מאפשרת ולבחור את הדרך שלהן, בלי להסתכל עליה דרך פריזמה מגדרית שקיימת בחברה היום"
בנוסף, מצהירה רייס כי "כל יום בענבר ייפתח בעשרים דקות תנועה. חשוב לנו לשים דגש על זה, כי התנועה באה לידי ביטוי בהיבט המגדרי בכמה מובנים. קודם כול בתחושה שנוח לתלמידה עם הגוף שלה. למשל נשים שמרצות בפני קהל, הרבה פעמים הן עסוקות באיך שהן נראות, זזות עם הידיים והרגליים, משחקות בשיער, והרעיון הוא לשחרר את זה. אבל גם בתוך השיעורים – איך אני מכניסה תנועה בשיעור מתמטיקה, או לומדת שברים דרך ריקוד. במחקרי מוח רואים שהלמידה אפקטיבית יותר ככה".
הכיתה הראשונה כבר עומדת להיפתח, וההרשמה עדיין נמשכת. קשה לשער כיצד יתפתח המודל והאם בתי ספר אחרים יושפעו ממנו. כאשר אני תוהה בפני רייס האם היא לא מוטרדת מהתדמית הפמיניסטית שעשויה לדבוק במקום, ואולי תרתיע הורים שיזהו אותו בטעות כמוסד עם אג'נדה פמיניסטית רדיקלית, היא עונה בכנות: "אנחנו ממש לא משתמשות במילה פמיניזם בבית הספר, ולא אומרות את זה כחלק מהעקרונות, כי היום, כשאת אומרת פמיניזם, אנשים מבינים את זה בצורות שונות. אנחנו מדברות קודם כול על שוויון הזדמנויות. אני לא אומרת, אגב, שהילד והילדה שווים. פיזית הם לא שווים, אבל את ההזדמנויות הם צריכים לקבל וההתייחסות אליהם חייבת להיות שוויונית. אני לא יכולה להשתמש במילה פמיניזם מכיוון שלצערי הרב הרבה אנשים רואים בזה דברים אחרים.
"יהיו אצלנו שיעורי ענבר, שיעסקו בפיתוח זהות אישית וקולקטיבית ורב תרבותית. הרעיון הוא שהזהות מהבית לא תלך לאיבוד, אבל כן נפתח את עמוד השדרה של התלמידה. למשל בנושא של סיסטרהוד – אחוות נשים – נייצר סוג של סולידריות מעצם זה שאנחנו נשים. לגברים בזמן השירות הצבאי יש אחוות גברים מאוד חזקה, שבאה אחר כך לידי ביטוי בעולם העסקי – אני אביא את החבר שהיה איתי בסיירת להיות הסמנכ"ל לצדי. אצל נשים זה לא עובד ככה, ואני רוצה שתהיה לנו רשת של נשים שדואגות זו לזו".
ומבחינת השאיפה, איך את רואה את הבוגרות שלכן אחרי שש שנות לימוד?
"אני מקווה שהבנות יצאו משם עם קצת יותר ביטחון ומסוגלות אישית ממה שאנחנו הרגשנו. אני יודעת שהעולם לא ישתנה, אולי בקצת, עד שיסיימו. אני לא מצפה מהן להיות ראשי ממשלה, אבל זה בסדר גמור אם הן יהיו, והן גם יכולות להיות עקרות בית וזה גם בסדר, כל עוד הן משמשות דוגמה ומודל לבנות ולבנים שלהן, לשכנים ולקהילה שלהן. ברגע שהן מבינות שיש להן היכולת הזאת, האדוות שהן ייצרו יובילו לשינוי גם בתחומים נוספים".
