בית ספר בתוך מוסך – מה זה אומר בכלל?
"בית הספר הוקם על ידי כמה שותפים – חברת קטרפילר (החברה של הטרקטורים הצהובים – ב"ק), שאמרה שהיא רוצה לעשות משהו ערכי למען המדינה, והחליטה יחד עם רשת עתיד ומשרד העבודה להקים בית ספר אחר, בתוך מוסך. כלומר, זה בית ספר מקצועי, צמוד חברה. בשנה הראשונה המטרה הייתה לקחת אוכלוסייה מוחלשת, נוער בסיכון. למעשה מי שהגיע אלינו היה נוער ששוטט ברחובות וחווה חוויות לא קלות בלשון המעטה.
"לפני ארבע שנים היו לנו שלושה תלמידים, היום יש לנו כבר כשישים תלמידים. מהשנה הראשונה הם נמצאים בתוך הסדנאות של בית הספר והחל מכיתה י"א הם מקבלים הדרכה אישית של מנטורים – מהנדסים של החברה. בימי חניכה כאלו הם מקבלים שכר מלא: תלושים, פנסיה, ותק, הטבות, מתנות לחג ואף יועץ פנסיוני שיושב איתם. הם עובדי חברה לכל דבר ועניין. בכל שלב החברה מלווה את התלמידים שלנו, מהרגע שהם נכנסים עד שהם יוצאים, ולמעשה עד גיל 25. החיבור בין התלמידים לעובדים הוא משמעותי מאוד. סתם דוגמה קטנה: כשגילו את המנהרות בצפון בחנוכה בשנה שעברה, הרבה מהעובדים היו עסוקים עם צה"ל באחזקה של הכלים בגבולות, והתלמידים שלנו הגיעו בחופש לעזור להחזיק את המוסכים כאן. אנחנו מקפידים אחת לשבועיים להתקשר לבוגרים, שואלים לשלומם ובודקים אם יש משהו שאפשר לעשות למענם".
אין מה לומר, נשמע מקסים. מה בעצם המטרה שעומדת בבסיס בית הספר?
"לתת לנערים אופק תעסוקתי ואופק לחיים. יש לנו מגמה של אוטוטרוניקה – שבה לומדים על המנוע, מערכות חשמל, הידראוליקה, מחשוב של כלי הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) ועוד – במטרה שידעו לתקן כלים צבאיים ואזרחיים. יש לנו מגמה נוספת: עיצוב, מדיה וקריאיטיב – לימוד נושא הגרפיקה, תוכנות, צילום ועריכה, עיצוב אתרים – במטרה לתת מענה לחברה ולעסקים אחרים.
"המוטו הכי בסיסי של בית הספר הוא שאנחנו לא מכינים את עצמנו לחיים, אלא חיים אותם פה. הדבר הזה נותן לילדים תחושת משמעות, ביטחון ומסוגלות. על גבי זה יש לנו עיקרון נוסף: הלמידה חייבת לצאת החוצה לטובת הקהילה. יש לנו פה מספר פרויקטים שהאמירה שלהם היא כזו: 'כל מה שאני יודע, אני נותן לאחר' – שידם תהיה זאת שנותנת ולא רק מקבלת. לתת זה כוח. למשל בעיצוב גרפי ומדיה – העברנו קורס למפעל שמעסיק אנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות; חבַרנו ליונתן גל, אמן בינלאומי בעבודת תלת־ממד שעזר לנו לשרטט ציורים לטובת התושבים באזור, וממש עכשיו אנחנו פותחים מיזם עסקי שהמטרה שלו היא לתת שירותי גרפיקה לכל בעלי העסק מסביבנו במחירים זולים. אנחנו מרוויחים את היכולת להוציא את התלמידים החוצה, והם לומדים לדבר מול לקוח, לנהל מו"מ, להגדיל את תיק העבודות שלהם וכו'. שיצאו לחיים מוכנים".
מה שמוביל אותנו לביקורת המסורתית על בתי הספר המקצועיים: האם גיל 16 הוא הגיל הנכון להתמקצע בעבודות של מבוגרים ולסגור אופק אקדמי? האם גיל 16 הוא לא הגיל לפתוח כמה שיותר אפשרויות ולא לצמצם את הנערים לנתיב אחד?
"אני לא מצמצמת את האפשרויות שלהם אלא לגמרי מרחיבה. תחשבי שכל נער שהגיע אליי זה נער שהמערכת הרגילה פלטה החוצה ושמה עליו תווית: 'לא ראוי'. מספיק להסתובב אצלנו חמש דקות ולהרגיש את הקסם שמתרחש פה. דרך המקצוע אני מעלה את תחושת המסוגלות של הנער, הוא לומד על היכולות העצמאיות שלו, באיזו דרך הוא יכול ללכת. הוא לומד רובוטיקה, חשמל, מכונאות רכב, הידראוליקה, להשתמש בכלים שונים כמו מדפסות תלת־ממד; הוא לומד לעבוד עם חומרים שונים כמו עץ, מתכת, זכוכית, פלסטיק – דברים שהוא לא ייחשף אליהם באף בית ספר אחר. אנחנו נותנים לו פה קרש קפיצה והזדמנות להחזיר את האמון בעולם המבוגרים ובעצמו. הילד שלי יוצא מהתיכון עם 12 שנות לימוד מבולבל. הוא לא יודע במה הוא טוב, לא יודע מה הכיוון שלו. הוא יהיה לוחם, ישתחרר, יטייל, יתחיל תואר ראשון, אולי יעזוב אחרי שנה אחת כמו סטודנטים רבים. פה הם פוגשים כל כך הרבה תחומים ומקצועות שונים. אני בגילם לא לחצתי יד למנכ"לים של חברות מצליחות ולא לימדו אותי לדבר עם ראש העיר. אנחנו פה כדי למצוא את הדרך שלהם".
אז בואי אולי נדבר על הסטיגמות השליליות שמהן סובל החינוך המקצועי בישראל.
"הסטיגמה קיימת עוד משנות החמישים כשהגיעו עולים ולקחו רק את עדות המזרח לבתי ספר מקצועיים כי הם 'לא היו מספיק אינטליגנטיים' ולכן הסטיגמה נשארה. בשנות השמונים סגרו את רוב בתי הספר המקצועיים והמגמות הטכנולוגיות, והחלו להיפתח כל מיני כיתות עם שמות כמו מב"ר, אומץ, אתגר, אופק – יוצאים עם 12 שנות לימוד אבל לא משמעותיות, ותעודת הבגרות שאיתה יוצאים לא מאפשרת אופק אקדמי. המטרה שלנו היא לשבור את זה. אפשר להגיע ללימודים אקדמיים ואפשר להצליח בחיים גם ללא תעודת בגרות, וגם אם התלמיד לא מצוין במיומנויות לימודיות".
תסבירי, איך אפשר?
"אולי יש להם יכולות טכניות מדהימות? הם מקבלים תעודת מקצוע שאומרת שהם יכולים לעבוד במקצוע שהם למדו, זו יכולה להיות נקודת פתיחה נהדרת לחיים. אולי הם יכולים לצאת ללימודי הנדסאי? אז הם לא לומדים חמש יחידות מתמטיקה, אלא צוברים נקודות בהתאם ליכולות שלהם. אני לא מחליפה את המקיפים, מי שרוצה להצליח ולהגיע לאקדמיה, שיישאר בתיכונים הרגילים. אנחנו מציעים חלופה. מי שנמצא בתיכון ללא תעודת בגרות משמעותית, עדיף לו להיות אצלנו כי הוא יקבל אופק לימודי ותעסוקתי, ותהיה לו אפשרות להעלות בריבוד החברתי. אנחנו עושים הרצאות השראה של מנכ"לים מהחברות הכי גדולות במשק, כולם אומרים 'התחלנו בלי בגרות', 'למדנו בבתי ספר מקצועיים והיום אנחנו מנהלים'. אחד מהם אמר להם: 'אז מה אם אני לא יודע אנגלית? בשביל זה יש לי מזכירה. אני יודע לנהל, אני יודע להמציא במקצוע שלי'.
יש בוגרים שעשו מעבר מהתיכון ללימודי הנדסאי?
"יש שני בוגרים כאלו שיצאו ללימודי הנדסאות בלי בגרות עם התניה שישלימו לימודי אנגלית. יש מוסדות לימוד מסוימים שפוטרים תלמידים שלנו מקורסים מסוימים. אנחנו לא חוסמים את החלק האקדמי, הם יכולים להגיע עד לדרגת מייסטר, שזה רב־אומן בחברה, מקביל לתואר שני בכל אירופה".
בארץ מכירים בזה?
"בצבא, כששואלים מה הסיווג המקצוע, אם בוגר יגיד 'מייסטר' יתייחסו אליו כאל מומחה – אבל מחוץ לצבא, בעולם האקדמי, זה לא נספר. ישראל לא מקדשת את עבודת המקצוע והידיים. בכל העולם, בעיקר באירופה, זה עובד אחרת. חזרתי עכשיו ממשלחת בגרמניה. איך מערכת החינוך שלהם עובדת? אם אין מקום עבודה שיקלוט אותך בכיתה ט', אתה לא יכול להירשם לתיכון מקצועי. זאת אומרת, הם עושים יריד ברמה הארצית ובאות החברות הגדולות ביותר בעולם – סימנס, גוגל, מרצדס, וולבו ועוד ועוד – הילד מגיע לדוכנים, חותם חוזה עם החברה, ומרגע זה החברה מכשירה אותו בפן המקצועי ובית הספר מכשיר אותו במקצועות הליבה – מתמטיקה, לשון וכו'. הוא נמצא יומיים בשבוע בבית הספר ובשאר הזמן במפעל".
המנטליות הישראלית באמת שונה מאוד בכל מה שקשור לעולם המקצועי, ולכן זה מחזיר אותי לשאלה האם גיל 16 הוא הזמן הנכון "להיבעט" אל העולם, במקום לשבת ללמוד וליהנות מהפריווילגיה להיות ילד? או שלהפך, יש לנו מה ללמוד ממדינות כמו גרמניה ופינלנד?
"אנחנו לא בועטים אותם לשום מקום ונותנים להם עוד להיות ילדים. הם גדלים עם ביטחון מדהים בעולם התעסוקה. אדם שמרגיש תחושה של משמעות ויצרנות הוא אדם שיהיה לו טוב עם עצמו ועם החברה. כשהסתובבתי בגרמניה ושאלתי איפה כל הילדים צורכי הסמים, המבולבלים שלא מוצאים את עצמם, גיליתי שיש מעט כאלה באירופה. במערכת החינוך מתחילים להכיר בחוזקות של הילד. זו לא בושה להגיד למישהו: 'תקשיב, יש לך ידי זהב או ראייה מרחבית מדהימה, תתמקד בזה'. הילד שלך טוב במיומנויות טכניות או אקדמיות? מצוין! הכול פתוח, לא סוגרים שום דלת, אבל רבים מהתלמידים בוחרים במקצוע.
"משרד החינוך התעורר והבין שהשיטה הישנה של להכניס תלמידים לחדר ולהרצות בפניהם היא לא לעניין. רוב בתי הספר מכניסים היום בחזרה סדנאות ומגמות טכנולוגיות, מקימים קונדיטוריות, מפעלים ונגריות"
"לנו, עם המנטליות הישראלית, ואולי גם עם המשקעים התרבותיים של הקיפוח העדתי, זה נראה ממש תמוה – למה הם בוחרים מקצוע? למה לא הולכים לאוניברסיטה? אבל הנער הזה שבחר מקצוע מרוויח הרבה יותר בזמן יותר קצר, הוא לא צריך לחכות שלוש־ארבע שנים עד שיסיים ללמוד ויקבל משכורת ראשונה, הוא יכול ללכת ללימודים תוך כדי העבודה או אחריה. כל ההתייחסות לבעלי המקצוע היא אחרת לחלוטין. יש שם כבוד לאנשי מקצוע, לאנשים שמרוויחים. בגרמניה זו לא בושה להיות איש מקצוע. מה שהציל אותנו בשנות התשעים הייתה העלייה מרוסיה. היום כולם בגיל פרישה, ולכן המדינה נכנסת לבועה לא טובה. מי שעובד פה היום אלה עובדים זרים. באזור התעשייה בקריית־ביאליק יש מעל 800 בתי עסק, בחלקם יש מכונות משוכללות עם רמה גבוהה של מחשוב ואין מי שיודע להפעיל אותן. עולם הרכב צועד לכיוון החשמלי, לדעתי היום זה היי־טק ולא לואו־טק. כמעט הכול ממחושב".
לחברה הישראלית אין מנטליות גרמנית.
"האוכלוסייה שלנו שונה מאוד. אני חושבת שאנחנו הרבה יותר טובים בדברים מסוימים, יש לנו יתרונות שלהם אין כמו מרפקים, אמביציה, אנחנו לא עובדים לפי הקווים, יש לנו מיומנויות חברתיות גבוהות. ככה שאני לא מנסה להעתיק את המודל הגרמני, אבל אני כן רוצה לבדוק מה נכון ויכול להתאים לאוכלוסייה שלנו. כשאדם מגיע למקום הנכון ועושה את מה שהוא אוהב, הוא יהיה הגרסה הכי טובה של עצמו".
את צופה התרחבות של לימודי המקצוע?
"בשנים האחרונות משרד החינוך התעורר והבין שהשיטה הישנה של להכניס תלמידים לחדר ולהרצות בפניהם היא לא לעניין, כמו שהוא מבין שנעשתה טעות חמורה בסגירת בתי הספר המקצועיים. רוב בתי הספר מכניסים היום סדנאות ומגמות טכנולוגיות חזרה לתוך בית הספר, מקימים קונדיטוריות, מפעלים או נגריות תחת משרד החינוך".
אבל איך באמת לוקחים את העולם הזה קדימה? אולי סגירת מסלולי הלימוד המקצועי היה תוצאה של פופוליזם בגלל טענות להסללה שבחלקן היו מוצדקות, ובחלקן אולי שפכנו את התינוק עם המים? אולי עולם הערכים שלפיו רק מי שמגיע לאקדמיה "נחשב" הוא מוטעה, ואנחנו צריכים לפתוח את הראש לאפשרות להיות מוצלח גם אם אתה "רק איש מקצוע"?
"במקביל לשינויים שאני רואה במשרד החינוך, אני מזהה גם במשרד העבודה שינוי מגמה ברמה הפדגוגית. הרמה עולה מאוד, ההסתכלות על התלמיד היא לא כאל פועל, שהתלמיד צריך להיות איש מקצוע ולעזוב את כל השאר. זה כבר לא יכול לעבוד היום – וזה אומר שצריך להכניס אנגלית, לחשוב יצירתי, לא רק על מיומנות טכנית נמוכה אלא איך עוזרים לתלמיד להיות זה שימציא את ההמצאה הבאה. חושבים איך להכשיר נער להיות אוטודידקט – כי היום מי שעומד במקום בעצם הולך אחורה. העולם הטכנולוגי זז עשרה צעדים בשנייה. במשרד העבודה מבינים את זה ולכן גם הם לא יכולים לעמוד במקום, ומתחדשים עם הטכנולוגיות והצרכים החדשים של שוק העבודה והתעשייה. זה יפה מאוד".
