היי שחר. בוא ספר לי – מה זה בית ספר שכונתי? מה זה אומר?
"בית ספר שכונתי הוא, נכון לעכשיו, סך החלומות והפנטזיות שאספתי לעצמי כאיש חינוך והורה. התפיסה הבסיסית שלו אומרת שכל השכונה היא בית ספר. בית ספר זה לא מקום שנכנסים אליו מעבר לגדר, לתוך כיתה, ששם יש תלמידים ומורה ושולחנות וכיסאות. בית ספר הוא כל המרחב הגיאוגרפי שנקרא שכונה ובו ילדים חיים. ולכן הספרייה והגינה הציבורית והמכולת והגנים הבוטניים והמתנ"ס – כל אלו זה בית הספר. וככה גם כל האנשים שנמצאים במרחב הזה הם ההורים המגדלים של הילדים האלו. לא יכולתי יותר לשאת את הפער בין העובדה שאפשר ללמוד בכל מקום, שאין אמיתות ברורות, ושידע ומיומנויות לא רוכשים רק בין קירות בית ספר – לבין התפיסות השולטות של איך נראה בית ספר".
"אחד הדברים הכי מדויקים שנתקלתי בהם הוא ספרה של שהם סמיט 'מי בכלל המציא את בית ספר?'. אנחנו נוטים לשכוח שבית ספר זה המצאה. לא יציר א־לוהים, לא משהו שנחת מהשמיים, בסך הכול המצאה שהמציאו לפני כמה שנים כדי שנוכל לעבוד ולהתפנות להרוויח כסף מהחיים הקפיטליסטיים בזמן שאנחנו שולחים את הילדים לאנשהו. לולא היה בית ספר, כנראה הילדים היו עדיין מסתובבים אחרינו ומחקים אותנו ואת החברים שלנו. פתאום נקטעה הלמידה הטבעית, הזורמת, שמאפשרת להורים להיות גם אנשי חינוך. ומאחר שגם אנחנו למדנו ככה וגם ההורים למדו ככה – קשה לאנשי חינוך לפרק את המבנים האלו. המבנים האלו כל כך חזקים, כך שגם אם תיקחי את המורה הכי יצירתי בעולם, תכניסי אותו לתוך כיתה, תלמידים ישבו מולו והוא בלוח – היצירתיות שלו תיחנק".
אז איך מתמודדים לדעתך עם ה"מבנה" הזה שמשתלט על שדה החינוך?
"החלטתי להתמודד עם הרבה אזורי אי־נחת. הדבר הראשון הוא לשבור את המבנה ולערער על התפיסה בנוגע להגדרה מה זה בית ספר, והדבר השני המהותי שאני כופר בו הוא שהורים הם לא חלק מבית ספר. להורים צריך להיות מקום מרכזי בחינוך הילדים. הילדים שמגיעים אליי לבית הספר הם קודם כול של ההורים. הורים קוראים על חינוך, לומדים, לא רק מקטרים. כיום ההורים נמצאים בשורה הראשונה של החדשנות החינוכית בארץ ובעולם ויש להם מה לומר על הדרך שבה הם רואים את החינוך. לצערי זה בדרך כלל לא חודר לבתי ספר. לאורך השנים הייתי פעיל בוועדות הורים, וזו פלטפורמה צרה ולא מאפשרת. פה החלטתי שההורים יהיו חלק משמעותי מבית הספר. יש לנו במבנה חדר משפחות עם ספות נעימות והם מוזמנים להיות שם כל היום – אני מעודד אותם להשתתף בתוכניות חינוכיות ולייצר תכנים לימודיים בעצמם, להיות חלק מהסיפור. זה שלהם!"
מלחיץ קצת, לא? להכניס הורים ככה לבית ספר?
"קיים קושי גדול לשבור חומות שבנינו במשך כל כך הרבה שנים. הורים מסתכלים עליי כהזוי. 'אתה באמת רוצה שנבוא?' הם שואלים. אני מכריח אותם לבוא ולהיות חלק ממה שקורה. וכן, את צודקת, זה מייצר הרבה קונפליקטים, יש קשיים כי הכול פתוח ושקוף. פתאום ההורים שומעים את המורה צועקת ורואים את הילדים שלהם רבים, ושואלים 'רגע, התוכן שמועבר עכשיו זו למידה?'. ככל שהם באים יותר הם רוצים יותר להשפיע ושואלים שאלות על רב־תרבותיות ומגדר. הרבה דברים עוד לא עובדים לי, אין לי תשובות לכל השאלות. אני טועה הרבה, אבל אני מספיק מנוסה כדי להגיד שבסדר, ככה זה תהליכים חינוכיים, זה לא עובד בקווים ליניאריים. אני לא יודע הכול ולא צריך לדעת הכול. אני משקיע בהורים לפחות את אותו הזמן כמו שאני משקיע בילדים. זה חייב להיות ככה. אי אפשר לעשות חינוך איכותי וטוב בלי הורים. כל איש חינוך יודע שבסוף, במקומות שבהם מתרחשות הקפיצות הכי גדולות עם הילדים – שם ההורים מעורבים. וזה התפקיד שלנו לרתום אותם ולשבור את כל החומות".
מאיפה הגיע הרעיון להקים בית ספר שקובע שכל השכונה היא בית הספר?
"הניסיון שלי כאיש חינוך מגיע מהתמודדות עם תלמידים בעלי לקויות למידה. ניהלתי את תיכון בית אקשטיין בגבעתיים ואז ניהלתי מנהלים מאשכול בתי ספר של לקויות למידה. מתוך הניסיון האישי עם ילדי חינוך מיוחד אני יודע כמה הסיפור הזה של גידול ילדים הוא מורכב. הוא לא רק מודד כמה הם יודעים לקרוא ולכתוב ומה הם משיגים בבגרויות. יש צרכים רגשיים וחברתיים והתנהגותיים, ומודדים גם אותם. אתה כל הזמן מודד את זה – כמה הילד יכול להתמודד עם תסכול, איך הוא יוצר קשר וכו', ובגלל שזו משימה מורכבת מאוד, חייבים להגיע להורים ולרתום את המשפחות לתת מענה לצרכים של הילדים. אי אפשר לעשות את זה לבד. בית ספר לא יכול לספק מענים לכל המשאבים והצרכים האינסופיים".
"קיים קושי גדול לשבור חומות שבנינו במשך כל כך הרבה שנים. הורים מסתכלים עליי כהזוי. 'אתה באמת רוצה שנבוא?' הם שואלים"
כלומר אתה בעצם לוקח את העקרונות של החינוך המיוחד – התל"י (תוכנית הלימודים האישית) שנבנית לכל תלמיד, ואת העיקרון ההוליסטי, ומיישם אותם בחינוך הרגיל.
"בדיוק, אבל מאחר שאני יודע שזה קשה גם בחינוך המיוחד שבו יש כיתות קטנות יותר, הבנתי שאין סיכוי לעשות את זה לבד, ובעצם גם לא צריך. בחיים שלי עסוק מאוד בלמידה על קהילות ועל יכולת פעילות קהילתית. התלבטתי הרבה עם הסיפור הזה של קהילות, אנחנו חברים במיליון קהילות – מקצועיות ווירטואליות, ואחרי מסע ארוך הבנתי שעם כל הכבוד לכל זה, יש משהו במרחב הגיאוגרפי שהוא חזק מאוד וצריך ללמוד לעבוד איתו".
טוב שכן קרוב מאח רחוק.
"לגמרי. וזה מה שעשיתי. הסתובבתי פה יום־יום, התחלתי לדפוק על דלתות בשכונה, אמרתי 'אנחנו הולכים לגדל ילדים בשכונה, איך אתם יכולים לעזור?' – ואנשים פותחים את הדלת. למדתי שאנשים רוצים לעזור לגדל ילדים, לא רק אלו שהורים בעצמם לילדים בבית הספר. ישבתי במרכז הקהילתי, עם הקשישות של השכונה, בגני הילדים, בגינות הציבוריות, ויצרתי מערכת צפופה של אנשים שרוצים לעזור לגדל ילדים. יצרנו התנסויות של מנטורינג בקהילה – יש הרבה קשרים משמעותיים, המון אנשים שמחפשים משמעות בחיים וחלק מזה יכול להיות עזרה לגדל ילדים. דרך רתימת האנשים האלו נוצרות הזדמנויות למידה אדירות, משהו שמייצר חוויה אחרת לגמרי מבית הספר שאנחנו רגילים אליו".
איך בעצם נראית מערכת השעות שלכם – אם אפשר לקרוא לזה ככה?
"אנחנו לומדים במשך השבוע במקומות שונים: בימי ראשון אנחנו מתארחים בבתים של שכנים, השכנוּת היא דבר מידבק. מתקשרים אליי ואומרים 'יש לי עץ קלמנטינות', 'יש לי ירקות על הגג', 'אני אמן בשכונה, יש לי סטודיו לצילום'. קורים דברים מקסימים. בימי שני אנחנו מסתובבים בגנים הבוטניים – זה משאב אדיר שקיים ולא משתמשים בו, ובימי רביעי אנחנו בספרייה. הספרייה ריקה בבקרים, למה לא לנצל אותה? כל אלו מייצרים תחושת שייכות אדירה לילדים ומייצרים בסיס של זהויות. אני מגדל את אזרחי השכונה, אחר כך את אזרחי העיר ואחר כך את אזרחי העולם. הם מכירים את התמרורים, את האנשים. השכונה מחבקת את הילדים, כולם שמחים לראות אותם. מתרחשת למידה רגשית וחברתית דרך אינספור מפגשים אנושיים שיש להם במהלך היום: עם מבוגרים של השכונה, אנשים שיושבים קבוע בחורשות והם מכירים את כולם בשמות. ברחוב מסילת ישרים אנחנו עוצרים קבוע אצל נעמי התופרת ושואלים אותה לשלומה. חיים חיים אמיתיים וחיים את השכונה בצורה שמבחינתי היא מתבקשת".
יש אמרה אפריקנית ידועה שאומרת ש"דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד אחד".
"זו כאילו קלישאה לומר שלא המצאנו כלום, אבל זה נכון, הכול קיים. ככה היו מגדלים ילדים בקיבוץ. תפיסות פרוגרסיביות בשדה החינוך הומצאו כבר לפני מאה שנה. ויחד עם זה, בית הספר קורא לעצמו בית ספר קהילתי. יש הבדל משמעותי בכוונה ובביצוע של זה".
ספר לי על אופי האוכלוסייה של בית הספר.
"זו השנה הראשונה שבית הספר קיים, זה בית ספר צומח, יש לנו כרגע רק כיתות א'. שכונת שפירא היא שכונה רב־תרבותית: דור שני ושלישי למקימיה הבוכרים והאפגנים, נישואי תערובת של מהגרי העבודה של שנות האלפיים (פיליפינים), ערבים, היפסטרים אמנים, מעמד בינוני, מבקשי מקלט. יש חילונים, מסורתיים ודתיים, יהודים, נוצרים ומוסלמים. המקום היחיד שבו הם נפגשים מדי יום הוא בית הספר. זה אתגר אדיר מבחינת שוויון הזדמנויות וצמצום פערים, והזדמנות יוצאת דופן לסובלנות ורב־תרבותיות כערך מרכזי של בית הספר".
ומתי בעצם לומדים "דברים רגילים" של בית ספר?
"מיומנויות היסוד – קריאה כתיבה וחשבון – נלמדות בזמן הנחיה, שזה זמן למידה גמיש ובו כל ילד בוחר כיצד הוא רוצה ללמוד באופן עצמאי לצד הקניית הלמידה בקבוצות. התרגול נעשה במרחבי הלמידה השונים בשכונה.
"אני חייב לציין שבית ספר חדשני ופורץ דרך כמו בית הספר השכונתי לעולם לא היה יכול לקום ללא שותפות רחבה ומחויבות של מנהל החינוך של העיר תל־אביב-יפו, כמו גם משרד החינוך שתמך מאוד, ותושבי השכונה. אני בוגר של תוכנית מנדל, שם למדתי לפתח חזון, ובוגר של 'מפרש', שם לימדו אותי איך לחלום. התאמנתי איך חולמים במשרה. שם התחלתי להשתעשע במחשבות. שאלתי את עצמי: מה יש בבית ספר? רשמתי שולחנות, מורים, צלצול, צחוק. המשכתי לשאול: מה באמת חייב להיות פה? האם צריך בכלל מורים? כיסאות? מבנה? זה משהו שאפשר לי לפרוץ הרבה גבולות. התמזל מזלי ואספתי צוות מנוסה וחולם ששותף לחלום הזה, על כל התפיסות שבו. אני באתי מרקע של תיכוניסטים, זה משהו אחר לגמרי, לא היה לי שמץ של מושג איך עובדים עם תלמידי יסודי, אבל אני נשען פה על מורות ותיקות ומנוסות. אני עובד קשה מאוד בשכונה; נשאר אחרי שעות הלימודים, נפגש יום־יום עם פעילי השכונה, נמצא בכל קבוצות הווטסאפ המקומיות ושותף לפסטיבל האביב של אנשי השכונה".
קצת כמו קומונרית.
"לגמרי. אני בכלל לא מבין איך עושים את זה אחרת, איך בית ספר יכול להיות מנותק, מין בועה סטרילית. זה לא רלוונטי בעיניי".
אני נזכרת שבאחד הראיונות הקודמים במדור עלתה הנקודה שאנשים לא מודעים לזכויות שלהם ושבעצם מבנה בית הספר שייך לקהילה ולא לבית הספר.
"התחלתי להסתובב ולהציע לאנשים בשכונה חינם אין־כסף חללים. אנשים היו המומים: 'חינם?! מה אתה רוצה?'. אני רוצה שתחיו ביחד! זה שלכם! אני עוקב באדיקות אחרי המתרחש בקבוצות הפייסבוק של השכונה, אם מישהו מבקש חלל, אני ישר קופץ ואומר: יש לי! זה לא שלי, זה שלהם".
זה ממש חריג. התחושה היא שהמשאב הזה של המבנה רק נועד לשמור עלינו, שלא ילכלכו ולא יגנבו ושפשוט לא ייכנסו.
"כי המציאות בישראל הפכה לקשה ומנותקת, ובכלל – הניכור והבדידות בעיר הלכו וגדלו. יש רצון לשמור על הילדים בתוך בועה. אני מבקש לשבור את הגדר הזו, היא מלאכותית ומייצרת קשיים לגדל ילדים במרחב בצורה בריאה".
