שלום הרב אקשטיין. בוא נגדיר לפני הכול מה זאת התמכרות.
"התמכרות היא בעצם פתרון שגוי למצוקה רגשית. אנשים חושבים בטעות שברגע שאתה עושה משהו עוד ועוד אתה מתמכר אליו, אבל זה לא נכון. 60 אחוזים מכלל האוכלוסייה יכולים לעשות מה שהם עושים ונמצאים תחת הכותרת של פיתוי – 'אני רוצה, אני יכולה להשיג' – בא לי לשתות אלכוהול ואני יכול גם להחליט שלא לשתות. 30 אחוזים נכנסים לקטגוריה של ריצוי – אדם שחי דרך עיניים של מישהו אחר. כשהמחיר של הנתינה שלי הוא מעבר למחיר הגיוני שאדם אחר היה משלם עליה, נוצרת תלות במשהו חיצוני. כמו לתרום שתי כליות, לתת מעבר ליכולות שלי".
כלומר מישהו ש"משתמש" כבד באהבה, בפידבקים. זה הילד שהיה קונה חברים בסוכריות ושוקולדים.
"בדיוק, וכשהוא גדל הוא קונה בשרים הכי טובים בכסף שאין לו ומזמין את כל החבר'ה לעל־האש. היה אצלנו בחור שהיה באובר־דראפט של מיליון שקל. המשפחה שלו חשבה שהוא מהמר אבל התברר שהוא 'האבא של המְרצים': הוא נכנס לחנות שירות בתחנת דלק וראה את המוכרת עצובה, שאל אותה 'מה קרה?' וכשהיא השיבה 'המכירות על הפנים' הוא אמר לה 'תביאי עשרה קרטונים של פסק זמן'. הוא שילם עשרת־אלפים שקל, וכל מה שהוא היה צריך זה לראות את המבט בעיניים שלה כשהיא אמרה לו תודה. אחר כך הוא הגיע לרטורנו וחילק לכולם שוקולד, וכולם אומרים לו 'וואו, אתה מדהים'. זה 'השימוש שלו'. יש לו פתרון שגוי למצוקה שנבעה מכך שלא קיבל מספיק פידבקים, הכרה או אהבה בעבר, ועכשיו הוא קונה את זה בכסף שאין לו.
"אבל רק עשרה אחוזים, ולשמם התכנסנו פה, נכנסים לקטגוריה של פיצוי – בגלל סיבה כלשהי אני צריך לעשות משהו כדי שלא ארגיש משהו שאני לא רוצה להרגיש. יש לי מיגרנה אז אני צריך שיהיו לי בכיס כל הזמן כדורים נגד כאב ראש, כי אם יפרוץ לי הכאב ולא יהיה לי כדור, הדבר הזה לבד יכול להכניס אותי לתוך הכאב. כשאני לוקח את הכדור, אני לא עושה את זה כי אני אוהב את הטעם של הכדור אלא כי אני שונא את הכאב שלי. זו הבנה חשובה. אין הבדל בין אדם שמכור לסמים, כדורים פסיכו־אקטיביים או משככי כאבים, לאדם שיש לו התמכרות התנהגותית. אנחנו מבחינתנו מגדירים את אותה אישה מוכה שחוזרת לבעל המכה שלה גם תחת התמכרות. אולי היא תגיד שהיא פחדה מבעלה, וזה גם יכול להיות, אבל ייתכן מאוד שזה יושב על מקום שאנחנו קוראים לו בשפה טיפולית 'ביטחון סוטה בכאב מוכר'.
"אני משתמש די הרבה בסיפור של משה רבנו כדי להסביר על מה אנחנו מדברים בכלל. משה רבנו ניסה להציל את עם ישראל ממצרים. שנה שלמה הוא משכנע אותם שיש ארץ זבת חלב ודבש, ורק תלכו אחריי והכול יהיה בסדר. כשהוא מסובב את הגב בתום השנה הזו הוא מגלה ש"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – כלומר רק אחד מכל חמישה אנשים. הוא קולט ש־80 אחוז נשארו שם. תארי לעצמך איזה תסכול זה למנהיג, מורה או רב שלא מצליח לשכנע באמת שלו. ולמה הם נשארו שם? אנחנו קוראים לזה בשפה המקצועית רצידיביזם (בעברית: מוּעָדוּת). זה אומר שהיום, סטטיסטית מעל 60 אחוז של אנשים שישבו בכלא יעשו הכול, ממש כל פרובוקציה בעולם, כדי לחזור לכלא. שם באופן פרדוקסלי הם מרגישים משוחררים, ובטוחים. כי ההתמכרות הכי גדולה שיש לכולנו היא התמכרות להרגלים".
וואו, זו אמירה חריפה, אמירה שהופכת את הקערה על פיה. פתאום אפשר לשאול, רגע, מיהם המכורים בכלל?
"תראי, כששאלו אותי באינספור שיחות זום שאני מנהל עכשיו עם אנשי מקצוע 'מה הכי קשה בקורונה', סיפרתי על אמא שלי. חודש אחרי פרוץ הקורונה, דיברתי עם אמי היקרה, שתהיה בריאה. היא חיה בבני־דרום עם אחותי וגיסי, והיא סיפרה לי כמה קשה לה. שאלתי אותה 'מה קשה לך?' והיא אמרה: 'נכון, אני עם המשפחה שלי ולא חסר לי כלום, אבל בכל זאת אני לבד, וקשה לי'. שאלתי אותה: את זוכרת שסיפרת לנו שהסתתרת בשואה חצי שנה במין בונקר שגודלו 40 מטר מרובע עם עוד עשרה אנשים בהיחבא, ורק בלילה יכולתם לצאת החוצה לנשום אוויר, לצאת לשירותים או לאכול מרק דלוח? אם הייתי מגיע למסתור הזה ואומר לך: 'תשמעי, אתן לך מקום עם שני אנשים ומקרר מלא בכל טוב, ואם יחסר לך משהו יניחו לך ליד הדלת, תוכלי לראות טלוויזיה מהבוקר עד הערב והדבר היחיד שיבקשו ממך זה לא לצאת מעבר לחצר של הבית' – כמה זמן היית יכולה לחיות ככה? היא אמרה: 'הייתי אומרת שלפחות עשר שנים'. אז מה קרה לנו בעצם? התשובה היא שההרגל עוזר לנו בצורה מדהימה לברוח מתחושות של חרדה ודיכאון, וברגע שמזיזים לנו את ההרגל, זה לא שהזיזו לנו את הגבינה, אנחנו זזנו הצידה. הגבינה זה ההרגל. אנחנו פתאום זזנו מהגבינה: מלקום בבוקר בשעה שבע, מלקלל את השעון המעורר שלא עשה שום דבר רע, מלכעוס על הבוס שלנו ועל המשימות הבלתי אפשריות שלנו, וכשהתקשרו אלינו מבית הספר שניקח את הילד כי יש לו חום לכעוס על בן הזוג שלא לוקח אחריות – אבל כל ההרגלים השבלוניים האלה יוצרים שגרה והיא נותנת לנו ביטחון, כי זו שגרה.
"חיכוכים בזוגיות וחיכוכים עם הילדים או ההורים, זה משהו שקורה אצל רבים, אבל זה גם משהו שיכול להיות עניין של חיים ומוות אצל אוכלוסיית הקצה"
"יש אנשים שהם מאחרים כפייתיים. אני אומר קדיש במניין, וזה מדהים, יש אנשים שהם יקים באיחור שלהם. מגיעים באיחור של שלוש דקות על השעון. מה יקרה אם הם יכוונו רבע שעה מוקדם יותר את השעון? הם יכולים לפתור את כל בעיות החיים שלהם עם האיחורים האלו! אבל אם הם יעשו את זה הם יקומו בגיל 60 עם ג'ט לג, כאילו קמו באמצע הלילה, וזה כוחו של ההרגל. כלומר, הבעיה הכי קשה עם הקורונה היא שלקחו מאיתנו את ההרגלים במכה אחת, בלי להכין אותנו לזה, וכשמשנים את ההרגלים הכול מציף אותנו".
כלומר, המציאות כולה בג'ט לג היום.
"בדיוק, וקחי בחשבון שג'ט לג זו הרגשה אמיתית. זה מה שמדהים, שינוי בהרגל יוצר שינוי מוחי. אלו תחושות אמיתיות".
פה אנחנו חוזרים לחלוקה מתחילת השיחה ואל אלו שבשוליים, שלא יצליחו להתמודד עם ההצפה הזו.
"נכון. הרי 60 אחוז יסתדרו עם המצב, ל־30 אחוז יהיה קשה, אבל יש עשרה אחוזים שזה בלתי אפשרי בשבילם, שירגישו שבא להם למות. הלו, יש לך אוכל, אמנם יצאת לחל"ת, בסדר, לא תיסע לחו"ל שנה, אבל מה רע לך? לא רודפים אחריך הנאצים, אתה לא בסכנת חיים מקסאמים. אז תישאר בבית ותראה עוד שתי סדרות? מה קרה? אבל זה בלתי אפשרי. הוא חייב להשתחרר, לצאת החוצה. אותם אנשים פתאום יוצאים לעשות ג'וגינג כמו שלא עשו בעשר השנים האחרונות, כי הם מרגישים שמשהו לא בסדר. הם לא יודעים להגיד את המילה הר־ג־לים! הם רוצים לחזור להרגל. ולכן אמרתי שאין הבדל בין אדם שמכור לחומרים כלשהם או לדפוס התנהגות כלשהו".
אז מה עושים עם ילדים שלא מסוגלים להתמודד עם חוסר השגרה המתמשך? אמנם התחילו לחזור למוסדות החינוך, אבל עד שנגיע לשגרה מלאה יש עוד דרך ארוכה לפנינו.
"יש לי 22 נכדים, שיהיו בריאים, אני יכול להיות חוקר נכדים. אני יכול להגיד לך שיש לי נכדים שאיפה שתזרקי אותם, הם יסתדרו, יתחילו לצייר ולמצוא תעסוקה והכול יהיה בסדר. אבל יש לי גם נכדים שמרגישים רע. יש לי נכדה בכיתה א' שאומרת לי: 'סבא, אני חייבת לדבר איתך אבל בלי סבתא, בפרטי. תקשיב, אני לא יכולה ככה! אני רוצה שתביא לי כלב'. שאלתי אותה בשביל מה היא צריכה כלב. 'אני חייבת משהו רציני שאוכל להתעסק בו'. היא בכלל פוחדת מכלבים אבל היא רוצה להרגיש שהיא עושה משהו מרגש, חדש. יכול להיות שלא יקנו לה כלב בכלל, אבל עצם ההתעסקות 'אקנה לה – לא אקנה לה, למה כן למה לא', עצם הדיון, עזר להרגיע אותה.
"אם נחזור לאותם עשרה אחוזים שיושבים בבית ומשתגעים, נגלה שהם עלו שבעה קילו בלי להרגיש, הם רצו למקרר לא כי היו רעבים, אלא כי חיפשו משהו שישקיט את החרדות שלהם. החרדות שלהם לא הגיוניות. הן כאילו קיומיות, פילוסופיות, 'מה יהיה עם עבודה'. הרי אף אחד לא מת בארץ מרעב היום – אבל יש דברים שמציפים את כל אותם עניינים שבדרך כלל נמצאים בבוידעם. ולכן פתאום יש חיכוכים בזוגיות וחיכוכים עם הילדים או עם ההורים. זה משהו שקורה אצל רבים, אבל משהו שיכול להיות עניין של חיים ומוות אצל אוכלוסיית הקצה.
"נחזור רגע מהמיקרו של הקורונה למקרו. בואי אני אגיד לך מה הבעיה הכי קשה בטיפול בהתמכרויות. התמכרות כפי שהגדרנו, היא לא בעיה, היא בעצם פתרון, היא משהו שמשקיט את המערכת. כבוגר בית ספר לעבודה סוציאלית, אני יכול לומר לך שאף אחד לא לימד אותי לטפל בפתרונות. לימדו אותי לטפל בבעיות. עכשיו השאלה שנשאלת היא איך אני מצליח לטפל בבן אדם שכבר מטופל, בתפיסה שלו? זה גרוע יותר, כשאני מגיע לאדם שמשתמש בגראס, אבל הגראס עוזר לו עכשיו לשרוד, או לאכלן כפייתי – אם עכשיו אני מנסה להסביר לו שהבולימיה תעלה לו ביוקר, איך זה ייפול על אוזניים קשובות אם החרדה הכי גדולה שלו היא שאני אקח ממנו את מה שבינתיים עושה לו טוב?"
בוא נדבר על בני נוער שבסיכון להיות בעשרה האחוזים האלה.
"מבוגרים מגיעים אלינו אחרי 10־15 שנים של שימוש, אחרי שהם מגיעים למקומות קשים והם מתרסקים. הנוסחה שמביאה אדם לטיפול אומרת שכשסף הסבל (כתוצאה מהשימוש) עולה על ההנאה שאדם יכול להפיק מהשימוש שלו, אז הוא הולך לטיפול. אבל אצל בני נוער בני 14־15 ששותים ומשתמשים בגראס, ובחופש הגדול הולכים לחוף לבנוּן בכנרת – סף הסבל הוא רחוק, התחתית היא עמוקה מאוד עדיין. אז איך מגיעים אליהם? זה מאוד־מאוד קשה. אנחנו מנסים לאתר אותם ויש לנו השיטות שלנו, אבל זו סוגיה מורכבת ביותר".
בעצם אם הגעת לקורונה כשאתה "קצר במשאבים נפשיים" – שם זה יתפוצץ, לא?
"כן, בדיוק. יש לחץ בצינורות. הקורונה הכניסה המון קיטור לצנרת, והצנרת של כל אותם אלה שמלכתחילה הייתה לחוצה יותר מחשבת להתפוצץ. צריך להבין שהתמכרות זו אופרה שונה לחלוטין, אי אפשר להסתכל עליה כמו אל כשל חינוכי, זה משהו שמחייב ייעוץ עם איש מקצוע.
"אנחנו עכשיו באופוריה, יצאנו החוצה, פתחנו קניונים ואפשר לעשות ציפורניים, ממש נחמד, אבל אין ספק שהשיחה הזו שלנו היא קריאת כיוון חשובה – זה הזמן להתכונן למה שיגיע עוד חודש־חודשיים, אני לא חושב שאפשר יהיה לברוח מזה. יש פה שני דברים: גם גל שני של המגפה שצריך להתכונן אליו וגם להדף של הגל הראשון, כל אותם אנשים שחייבים טיפול".
מחקרים עדכניים מדברים על עלייה של עשרות אחוזים בהתמכרויות, והאוכלוסייה הפגיעה ביותר היא זו של מכורים שעברו הליך טיפולי והם נקיים, אבל הקורונה שוב טרפה להם את הקלפים של החיים.
"כשהקורונה פרצה לחיינו, פנינו לרווחה – פורום ענק שמאגד עשר קהילות טיפוליות – וביקשנו שייתנו לנו כבר לטפל בכל אותם מכורים שנמצאים בבית, מכורים נקיים שסיימו את הטיפול, כי אם לא ניתן להם עכשיו תמיכה הם יתפוצצו. לא הצלחנו, לא קיבלנו אוזן קשבת, כולם היו עסוקים בכיבוי שריפות. נכון, מתו פחות מ־300 איש, ברוך השם שלא יותר, אבל כמה נפצעו קשה? כמה ימותו בהמשך מהתאבדויות? כמה ימותו בהמשך מסמים ואלכוהול? כמה נצטרך לשלם כחברה על אלו שלא הבנו שהצרכים שלהם שונים? כשאתה הולך לעזור למישהו, תעזור לו לפי הצרכים שלו ולא לפי התחושות שלך, כי הן לא מספיקות".
