"המורים של מקצועות הרוח נושאים את המערכת על גבם"

נטע, ספרי לנו מהו "המרכז ללימודי רוח".
"המרכז ללימודי הרוח שקם לפני שנתיים הוא פרי יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך, והמטרה שלו היא לחדש את לימודי הרוח בתוך המערכת. כשאני אומרת 'לימודי הרוח' ולא מדעי הרוח, המחשבה שלנו היא שמדובר בתלמידים שצריכים לקבל מטען תרבותי רחב, משמעות והקשר, ואת היופי והעושר שמקצועות הרוח מציעים – כלומר ספרות, היסטוריה, פילוסופיה, תנ"ך. זאת בעצם תשתית תרבותית שצריך להציע וליצור אצל כל תלמיד ותלמידה. המקצועות האלו אמורים להיות המקצועות הכי מעניינים במערכת, אבל איכשהו הם נדחקים לשוליים, לתחתית סולם החשיבות. המטרה שלנו היא להחזיר את החשיבות של האדם שיש לו תחומי עניין רחבים, ושעם כל הכבוד למתמטיקה ומדעים, יש לו עולם תרבותי עשיר. הוא יודע לקרוא ולכתוב – לא טכנית כמובן, אלא בצורה רחבה וביקורתית; יש לו תחומי עניין שונים, והוא יכול להגיב לדברים בצורה מושכלת ויודע לנהל דיון מעמיק – דברים קריטיים לחברה שלנו".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סיפור ירושלמי טוב
– יוצאים לדרך: מבול הצעות החוק כבר החל
– אילמות ואלימות:סיפור אמיתי שהוא גם תרגיל מחשבתי

מי קהל היעד של המרכז?
"מורים. וחשוב לציין שהמורים של תחומי הרוח הם המורים שמחזיקים את מערכת החינוך על גבם, הם מחנכי הכיתות, הם מלמדים כיתות מלאות ולא בהקבצות, הם אלו שעושים טקסים ומרכזים את הטיולים וחברי החברה: הם אנשים חשובים ביותר בעיצוב הזהות והדרך שבה כל תלמיד ובוגר מערכת מבין את עצמו ואת מקומו בארץ ואת השייכות שלו. כשרוצים להשפיע באופן רחב על המערכת, חייבים לעבוד דרכה, כלומר עם המורים. מדינת ישראל מרובה ביוזמות ובתוכניות מבורכות, אבל שינוי רחב רק המורים יכולים להוביל. הם החשובים ביותר במערכת".

כל מי שיקרא את המילים האלו ויעביר בראשו את מוסדות הלימוד שהוא או ילדיו למדו בהם, יגיד: וואלה, צודקת!
"נכון מאוד. המרכז הזה קם כדי להיות בית בשבילם, כדי לתת להם כלים וכוח. בן־גוריון אמר שהדבר הראשון שצריך לבנות פה זה את מדינת הרוח. ללא רוח, למדינת ישראל אין קיום. מדינת ישראל קודם כול הייתה רעיון ורק אחר כך הפכה להיות סטארטאפ ניישן'.

"תמיד שואלים אותי מה הרוח נותנת, ואני חושבת שהקשר ומשמעות. זה דבר חשוב מאוד לאנשים צעירים כדי לפענח את המקום שהם גדלים בו ואת העולם שהם חיים בו בצורה מושכלת. שיתוף פעולה עם הספרייה הוא טבעי. זה מקום של חיפוש של דעת. לכאן מגיעים אנשים שרוצים ללמוד דבר חדש, רוצים להכיר את המטען התרבותי של העולם באופן כללי ושל התרבות שלנו באופן מצומצם יותר. הספרייה היא מקום פתוח, היא אינה כופה את עצמה ואין בה דרישות קבלה – מי יכול ומי לא יכול – שלא כמו במוסדות אחרים.

"אחרי שהקמנו את המרכז התחלנו לחשוב מה עושים וכיצד. אחד הדברים שמעניינים אותי הוא השפעה בקנה מידה רחב. המרכז קם מתוך רצון להשפיע באופן נרחב על אוכלוסיות רחבות, על מורים ותלמידים רבים, בתוך המערכת ולא מחוצה לה, ולא על קבוצה מצומצמת מאוד. לכן התוכניות וכיווני הפעולה שבחרנו – גם אם כרגע הם קטנים כי אנחנו בתחילת הדרך – הם כיוונים שאנחנו חושבים שדי בקלות יכולים לפעול בהיקפים רחבים, ברגע שתהליכים יבשילו ותקציבים יגיעו. זה דבר ממש עקרוני מבחינתנו, כי זו דמותה של מדינת ישראל. אם אנשים יוכלו לנהל דיון מושכל ומעמיק, להקשיב למישהו אחר ולדעת שיש שורשים היסטוריים לדיון ויש סמלים תרבותיים למעשים – אז כל ההתנהלות במדינה הזו תהיה טובה ונכונה יותר".

דברייך הם מים חיים לנפש עייפה מהסיאוב הפוליטי.
"אולי אוסיף בנושא הזה של השקעה ברוח, שלנו כדוברי עברית הוא קריטי כיוון שיש לנו רק את עצמנו. הספרים שאנחנו קוראים גם גורמים לאנשים לכתוב ספרים. התרבות שאנחנו יוצרים, הידע והעניין שלנו בתרבות ולמידה שמתרחשת בשפה העברית – זה מניע את היצירה והעשייה והלמידה בשפה שלנו. אם הדור הצעיר לא יהיה חשוף לעושר שיש לתרבות להציע, ממילא היא נהיית ענייה ושטחית, ולכן הדברים שאנחנו עושים חשובים באופן מיידי למדינת ישראל".

אלו לא "מותרות".
"אכן, חד־משמעית. אי אפשר לומר 'לכשירווח נעשה'. זה דבר שחייבים לשמר, כי אובדן של נכסים תרבותיים קשה להשיב".

"קיימנו כנס שנתי למורים לתנ"ך שהיה מושקע מאוד, גם ברמה התוכנית וגם ברמה הפיזית, ומה שנגע לליבי היה שיחה ששמעתי בין שתי מורות: 'אפילו למורים למתמטיקה אין כזה!'. אנחנו בעצם אומרים למורים: אתם חשובים"

בגלל הקורונה יש שיח ער ברשתות החברתיות ביחס להשפעה על מערכת החינוך והאפשרות שיחולו בה שינויים. את טוענת שאי אפשר מבחוץ.
"אני לא רואה דרך אחרת. בתוכנית 'שאר רוח' אנחנו בעצם נותנים רוח גבית למורים. כל הקמה של כיתת שאר־רוח בבית ספר בידי מורה או צוות מורים, אומרת שיש תלמידים שמתעניינים ברוח ומעוניינים להקדיש עוד שלוש שעות שבועיות לנושאים האלו, ונבנית להם תוכנית ייחודית עם המורה. בתוכנית יש יסוד של בחירה והשקעה – זאת אומרת, תחומי הרוח הם לא ברירת מחדל של מי שלא יכול לעשות שום דבר אחר, אלא דבר שאפשר להצטיין ולהשקיע בו. אלו לימודים שיכולים להיות קשים וצריך ללמוד ולהעמיק ולחקור בנושאים האלו.

"מעבר למפגשים השבועיים, יש ימי שיא שבהם כל התלמידים בתוכנית מתראים ופתאום פוגשים את 'קבוצת השווים' שלהם. זה דבר שיש לו הרבה משמעות אצל אנשים צעירים. נוצרת תחושת שייכות – אנחנו תלמידים מצטיינים בלימודי הרוח, זה מה שמגדיר ומייחד אותנו; אותו דבר עם המורים – אנחנו מורים שמובילים התחדשות בלימודי הרוח".

אנחנו חוזרים שוב לנושא המעמד של לימודי הרוח. אתם מנסים לשבור את האקסיומה שלימודי רוח הם "קלים" או לא מיועדים למצטיינים.
"אנחנו מנסים לשבור את האקסיומה הזו בכמה דרכים. כשאנחנו עושים כנס או השתלמות זה יהיה ברמה הכי גבוהה. קיימנו כנס שנתי למורים לתנ"ך שהיה מושקע מאוד, גם ברמה התוכנית וגם ברמה הפיזית, ומה שנגע לליבי היה שיחה ששמעתי בין שתי מורות: 'אפילו למורים למתמטיקה אין כזה!'. אנחנו בעצם אומרים למורים: אתם חשובים ואתם עושים דברים שהם הכי חשובים שאפשר לעשות למען דמותה של החברה בארץ".

קשה מאוד לשבור את ההיררכיות האלה בין מדעים מדויקים – ואולי נכון יותר לומר, לימודים שיש בצידם אפשרויות כלכליות גבוהות – ובין מדעי הרוח, שלרוב שכרם המועט בכיסם.
"בדיוק, וצריך להבין שזה חלק מתופעה כללית שלא מיוחדת דווקא למדינת ישראל. תרבות שנהיית חומרנית יותר, ומודדת כל דבר בכסף. גם אם לא נצליח לעשות שינוי של 180 מעלות, יש פה אמירה תרבותית וחברתית חשובה מאוד. בניגוד למה שחושבים, מדינת ישראל משקיעה הרבה שעות חובה של לימודי רוח. כל התלמידים חייבים ללמוד שפה, היסטוריה, רוב התלמידים עושים בגרות בספרות ובתנ"ך. כלומר, המערכת כבר אומרת: 'זה חשוב והכרחי לנו', אפשר לסיים 12 שנות לימוד ולא ללמוד פיזיקה, ואי אפשר לא ללמוד תנ"ך. על גבי האמירה הזו השאלה היא איך נותנים לה כוח ותוקף כך שגם המורים וגם התלמידים ירגישו את זה. ופה אנחנו מגיעים לצורך בהתחדשות. אי אפשר להגיד 'מה שהיה הוא שיהיה, כמו שלמדנו בלי לשאול שאלות לפני חמישים או שבעים שנה, ככה נלמד היום'".

וכיום אי אפשר שלא לשים עוד קומה על הצורך בהתחדשות, בעקבות השפעת הקורונה.
"הקורונה ערערה הרבה הנחות יסוד וטרפה את השגרה, ובהקשר למצב הזה אנחנו שואלים: מה הלב של הדברים.מהבחינה זו, הספרייה הלאומית, כמוסד ותיק במיוחד שהסתגל להמון שינויים, הוא מגדלור שאומר כי הרוח היא נצחית והדרכים שבהן היא באה לידי ביטוי משתנות כל הזמן, וחשוב להיות קשובים לשינוי הזה.

"היום יש היצע רחב של ידע שמערער על ההנחה שידע מסוים הוא חיוני. בגלל שיש כל כך הרבה ידע והכול זמין נשאלת השאלה: למה בעצם צריכים ללמוד? או למה צריך ללמוד ידע שהוא לא שימושי – כמו כיצד תכיני סליים? למה חשוב ללמוד ומה זה נותן לתלמידים? אלו שאלות שצריך להתייחס אליהן בכבוד ולענות עליהן. חלק מהסיפור זה להגיד: 'זה מעניין, זה מפענח את העולם, זה יפה, זה מהנה'. אנחנו חושבים שהשגרירים האלו – מורים ותלמידים שיש להם עניין במקצועות הרוח – יכולים להיות סוכני שינוי. אותם אנשים שעבורם זה לא השיעור האחרון בסוף היום שאיכשהו צריך לצלוח אותו, אלא להפך, נקודת אור שבועית שמקרינה על כל החיים. מי שעוסק בתחומים האלו לא יכול לדמיין את החיים שלו בלי הספרות והשירה והמורשת ההיסטורית והתרבות. מי שחי את זה, זה ברור לו. השאלה איך מעבירים את החוויה הזו כחוויה חיובית לציבור".

עניין הבחירה הוא קריטי, לא?
"זה צריך להיות נווה מדבר. אני מתעניין, אני בוחר. גם המורים וגם התלמידים מספרים שהשיעורים האלו הם עוגן שבועי. מורים אומרים שהשיעורים מזכירים להם בשביל מה בעצם הם באו להיות מורים, ואילו תלמידים מדברים על עולמות חדשים שנפתחים בפניהם. ובניגוד למה שחושבים, תלמידים רבים מתעניינים מאוד בלימודי הרוח, ולא נעים להם להודות שהם מתעניינים, וצריך לפתוח להם את האופציה הזו".

כמה מילים לסיום, על הקורונה – תלמידי התיכון חזרו לבתי הספר. יש דברים טובים שמערכת החינוך תיקח מהניסוי הזה שנערך על גב התלמידים?
"קשה לדעת מה יישאר מהקורונה. אלו ימים שקשה לתת בהם תשובות ברורות. כל אחד מאיתנו כאדם עובד התמודד עם מציאות שהתהפכה ברגע אחד. אני לא חושבת שאפשר לתת תשובות, אבל אפשר לתת לאנשים את האמונה שהם יכולים להתמודד עם האתגרים. זו הלמידה המשמעותית האמיתית. באים שינויים ומלמדים את התלמידים ללמוד דרכם ולפעול במציאות משתנה. מה אני עושה? איך אני נשאר חיוני? איך אני יוצר בתוך המציאות הזו? אלה שאלות שמבוגרים רבים שאלו את עצמם. גם התלמידים יכולים ללמוד שיעור חשוב – איך לוקחים אחריות על הלמידה שלי? איך לא אשתעמם? מה עושים כשמשעמם? מה מעניין אותי? אם תלמידים ימצאו מה מעניין אותם, אז עשינו דבר גדול מאוד. בהפרת השגרה יש הזדמנות לשינויים עמוקים מאוד. כיוון שאני אדם אופטימי, אני יכולה לומר שיש אנשים טובים במערכת שזקוקים לאמון ולכלים, והם רוצים בשינוי ומחפשים דיאלוג אמיתי".