שלום יניב. הגיע לידיי מסמך מעניין שכתבת על הפתרון למשבר החינוכי במדינת ישראל, אבל לפני שנצלול לעומק, ספר קצת על עצמך.
"אני יזם חינוכי, אבא של אריאל ונועם האהובות ונשוי לנטע, אשת חיל. ישראלי גאה ומודאג כאחד. בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה, ולקראת סיום תעודת הוראה. כבר עשר שנים שאני פועל יחד עם הרבה שותפות ושותפים לדרך בתחום של החינוך לגיל הרך. הניסיון המגוון שלי בעולמות שונים הביא לידי כך שאני מצליח להבין במקביל גם את השטח וגם את המערכת".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יש פשעי שנאה שזוכים לסיקור נרחב ויש כאלה שלא
– ראשי יש"ע נפגשו עם נתניהו: "מצפים לריבונות בלי פגיעה"
– נס או טעות בחישוב: המספרים המוזרים של הדו"ח הסרולוגי
פתחתם "גן מוכר שאינו רשמי", שפעל כשלוש שנים, ועכשיו אתם מרימים ידיים וסוגרים אותו. מה בעצם קרה?
"כדי לענות לך על השאלה הזו אלך ברשותך אחורה. יש הרבה דיסאינפורמציה בכל הנוגע למוכר שאינו רשמי: החובות הן אותן חובות ואין תשלומי הורים. החינוך חינם, כלומר זה חינוך ציבורי ולא פרטי, שכר הצוות – בהתאם לפיקוח משרד החינוך, בריאות, בטיחות, תקנים – הכול בדיוק אותו הדבר כמו בבתי הספר הרשמיים. נתון חשוב נוסף: כשליש מבתי הספר בישראל הם מוכרים שאינם רשמיים. מדובר על 1,500 בתי ספר מוכרים לעומת 2,800 רשמיים. בגנים יש 6,700 מוכרים לעומת 13,000 רשמיים, ומדינת ישראל פשוט מתעמרת בהם. כי ההבדל היחידי נמצא בזכויות ולא בחובות: מבחינת התקצוב הממשלתי – תלמיד במוסד רשמי מקבל כ־3,000 שקל בחודש מהמדינה ותלמיד במוסד מוכר שאינו רשמי מקבל כ־550 שקל. זה הפרש של פי שישה. הפרש עצום! לכן, למעשה, המערכת חונקת את המקום הכי גדול ליצירתיות".
אז למה בעצם מוכרים שאינם רשמיים נצרבים בתודעה הציבורית כחינוך לעשירים?
"לדעתי מדובר בדה־לגיטימציה שמובלת על ידי משרד החינוך, שממתג את המוכר שאינו רשמי כמשהו לעשירים בלבד. ולא רק זה, צריך להוסיף ולומר שההבדל במתן הזכויות מנוגד לחקיקה ולזכות של הורים לבחור בחינוך לילדיהם. חוק הפיקוח אינו מפריד בין מוכר למוכר שאינו רשמי, בחוק על הפיקוח אפילו לא מוזכרות המילים האלו.
"המוכר שאינו רשמי הוא לא תופעה אזוטרית והוא כולל הרבה חרדים ופריפריה. חרדים זה נושא בפני עצמו. רוצים שהם יעשו צעדים לקראת החברה הישראלית אבל לא נותנים להם את ההזדמנות, ובסוף כדי לשרוד הם עושים הרבה טריקים תקציביים והמפלגות המגזריות שלהם מסייעות להם בזה, אבל הם עושים את זה כי הם לא מקבלים את מה שמגיע להם בזכות".
אני מרגישה שיש לי פה שטח מת ואני עדיין לא מצליחה להבין מהו. מה אני מפספסת בכל הנוגע לתקציבים? למה מדברים על כך שאם נעשה צעד כזה לכיוון "הפרטה" של מערכת החינוך, אוכלוסיות שגרות ברשויות חלשות עלולות להינזק?
"זו לא הפרטה. 100 אחוז תקצוב ציבורי. זה 100 אחוז פיקוח ציבורי. מעבר לשוני בתקציבים שציינתי קודם, יש הרבה דרכים לתקצב שאינן כלולות בתקציב הרשמי. יש תקצוב שעובר דרך הרשויות. הדוגמה הבולטת היא המבנים. המדינה מוציאה בשנה סדר גודל של כ־6 מיליון שקל על מבני חינוך, בעוד הרשויות המקומיות מוציאות כ־4 מיליארד שקל. כלומר רוב ההוצאות בנושא הזה עוברות דרך הרשויות, ויש תקציבים נוספים שהרשויות המקומיות נותנות למוסדות חינוך. רשויות חזקות יכולות לעזור לבתי ספר ולא בטוח שרשויות חלשות יוכלו להקצות מבנים ולהוסיף תקציב נוסף פר תלמיד, ופה מתחילה הדה־לגיטימציה".
אז מה הפתרון בעיניך? שתקצוב לא יעבור בכלל דרך הרשויות המקומיות?
"כדי ליצור שוויון הזדמנויות, לכולם ברור בצדק שתקצוב חינוך צריך להיות ציבורי ככל הניתן, ולכן לא יכול להיות שהמדינה תשאיר חלקים כל כך משמעותיים ובסיסיים לרשויות המקומיות. מאה אחוז מתוך תקן הבסיס צריך להיות בתקצוב ממשלתי. רוב המוכר שאינו רשמי אלו מוסדות חרדיים ובתי ספר ייחודיים; החרדים עושים גיוסי תרומות והרבה טריקים, והייחודיים קורסים. מדינת ישראל מצד אחד פותחת פתח לחינוך ייחודי – המוכר שאינו רשמי זו בעצם הזרוע היצירתית והעצמאית יותר של משרד החינוך – ומצד שני לא מאפשרת לו באמת לצמוח או אפילו להתקיים.
"אני סוגר בצער רב את המוסד המוכר שאינו רשמי שפתחתי יחד עם קבוצת הורים. זה היה גן ילדים בבית הכרם בירושלים עם אופי פתוח ודמוקרטי, אבל אנחנו לא מצליחים לעמוד בזה תקציבית. אסור לנו לגבות כסף ואנחנו מתחרים בחינוך החינמי, ולא מקבלים את אותן הזכויות. הניסיון המועט שלי גרם לי להיווכח בעדות נוספת לכך שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. יש מערכות ציבוריות ישראליות רבות שמתפקדות בצורה מצוינת ויש מערכות ציבוריות שלא מתפקדות, אבל הצורך בהן אינו מוטל בספק, כמו ביטוח לאומי. אבל מערכת החינוך היא תופעה חריגה. החשיבות שהציבור הישראלי והיהודי מייחס לחינוך, אין לה אח ורע – גם לא לחוסר שביעות הרצון מהמערכת".
ואי אפשר שלא להכניס לתמונה את הקורונה.
"תקופת הקורונה רק תלתה בראש חוצות את מה שכולם ידעו. מערכת החינוך הישראלית היא מערכת חולה, ריכוזית, מלאה באלימות ובניתוק מהמציאות. זה כל כך מבאס, כי באותה המידה היא מלאה בכמויות בלתי נתפסות של אנשי חינוך יוצאי דופן. הגננות, הגננים, המורות, המורים, המנהלות והמנהלים, הצוות המקצועי בבית הספר, המערך התומך במטה ובפיקוח, ברשויות המקומיות – כולם נותנים לילות כימים. דוושת הדלק לחוצה עד הסוף, אבל תיבת ההילוכים משולבת בניוטרל".
"עד שתפתור איך עושים 5,000 בתי ספר טובים,
אולי תיתן לכל אחד מאיתנו לעשות אחד מעולה?'"
ופה אנחנו מגיעים למה שנקרא "שיטת השוברים".
"אנחנו נמנים בין אמיצים בודדים שהחליטו לנסות לממש את הבטחת 'שיטת השוברים' בתוך מערכת החינוך. מי שלא יודע, השיטה קיימת וזמינה לכל דורש – המוכר שאינו רשמי – אבל רק לכאורה, בגין האפליה התקציבית. צריך לומר ששיטת השוברים זה מושג לעוס ומאוס שמשמש בפרקטיקה באינספור שיטות עבודה במגזר הממשלתי. לפני שתחשבו על ביקורת על כל אחד מהשירותים, נסו לחשוב מה היה קורה אם הממשלה הייתה אחראית גם על המימון וגם על הביצוע, כי זה מה שקורה במשרד החינוך.
"בתי החולים עובדים בשיטת שוברים מורכבת ומסועפת שבונה כמעט את כל התקציב שלהם. זו אחת הסיבה שצלחנו את המשבר. גם במערכת הרווחה ניתן לראות הקצאה של שוברים לשירותי רווחה מכל סוג שהוא. מערכת התחבורה עובדת גם כן בהקצאת אשכולות של קווי תחבורה ובתגי מחיר של כל נוסע בנסיעה. בכל מקום זה נקרא קצת אחרת, אבל השיטה זהה. לא כל הרופאים מועסקים על ידי המדינה, רוב מערך השירותים המקיף של עולם הרווחה לא מקבל תלוש ממדינת ישראל, ושירות המדינה גם לא מגייס את הנהגים של התחבורה הציבורית".
אתם מבקשים אותו דבר בחינוך, שהגוף המפקח לא יהיה הגוף שגם נותן את השירות.
"בדו"ח מבקר המדינה שעסק בנושא, המבקר התייחס להבדלים בין המוכר שאינו רשמי לרשמי. ההבדל הוא שבמוכר שאינו רשמי יש עמותה שמפעילה, וברשמי משרד החינוך מפעיל את בית הספר. ולמה נועד המוכר שאינו רשמי? בשביל לתת יותר אוטונומיה. האוטונומיה מוגבלת כמובן, יש ליבה וכללים של משרד החינוך שחלים על בית הספר, ויודעי דבר יעידו שאפילו מקפידים יותר עם המוכר שאינו רשמי, שהפיקוח יותר הדוק.
"פעם הייתי בדיון במכון המחקר ון־ליר. היה שם דיון נוקב על הבעיות במערכת החינוך הציבורית. הנציג שהיה בעד המערכת הממשלתית המורכבת גער בנציג של המוכר שאינו רשמי: 'חוכמה גדולה לעשות בית ספר אחד מעולה! בוא נראה אתכם עושים 5,000 שהם אפילו רק טובים!'. הוא ניסה לומר שהרבה יותר קשה לנהל מערכת ענקית שכזו. הוא צודק. אבל הוא הפיל את עצמו במלכודת. הנציג של המוכר שאינו רשמי הגיב בקלילות שעוררה צחוק גדול בקהל שבכלל לא היה בצד שלו: 'אין בעיה. עד שתפתור איך עושים 5,000 בתי ספר טובים, אולי תיתן לכל אחד מאיתנו לעשות אחד מעולה?'"
סיפור נהדר. אתה אומר, ובצדק בעיניי, "תורידו את הריכוזיות, תפשטו את המנגנונים ותנו לאנשים לעשות חינוך טוב".
"ממש ככה. המערכת חולה. למרות שכולם רוצים לעשות טוב. מטה משרד החינוך, הפיקוח, וכמובן המנהלות, המורות, הגננות, ההורים והילדים. המערכת חולה".
ערכתי לאחרונה שיחות רבות עם מנהלים. אני רואה שהם מעיזים יותר לדבר ולמתוח ביקורת על משרד החינוך. תקופת הקורונה, עבור רבים מהם, הייתה מין קש ששבר את גב הגמל.
"צריך לשנות את השפה. את מערכת ההפעלה. צריך להתחיל להאמין בעצמאות בחינוך. בואו נאמין במנהלות בתי הספר ובמנהלות הגנים הנקראות גננות. בואו ניתן להן לעבוד. בואו נצמצם את כמות האנשים שהן חייבות להיות איתם בקשר, ונגדיל את החופש שלהן. חופש ניהולי. חופש תקציבי. חופש פדגוגי. בואו נאמין בהורים שיצביעו ברגליים ויימנעו מחינוך לא מצוין. יצביעו ברגליים ויעזרו למנהלת שמגיעה עם תשוקה וחדווה, כי היא מקבלת את המקום שלה לבטא את היצירתיות שלה".
יש שר חינוך חדש, מה אתה אומר לו?
"אני מזהה הזדמנות מעניינת עם שר החינוך החדש, הוא נכנס לתפקיד וצריך להוכיח שחינוך מעניין אותו. אין דרך טובה יותר להוכיח את זה מאשר להשקיע במוכר שאינו רשמי – זו הזרוע של החידוש, של היזמות, זה הסטארט־אפ ניישן של עולם החינוך. ואפשר בקלות לעשות את זה. לא דרושות החלטות גדולות, לא שינוי תקציבי, הכסף קיים. מדובר במערכת של 60 מיליארד שקל בשנה. זה בערך פי 1.5 מכל תקציב ההוצאות של גוגל. אנחנו בסך הכול מבקשים שייתנו אותו דבר לילדים שלנו. אלו אותם ילדים, זה אותו הדבר!
"הילד החורג של משרד החינוך, שסובל מהתעמרות, דה־לגיטימציה והשמצות, זכאי ליותר מזה. מגיע לו יותר מאשר הפירורים. הפגיעה התדמיתית של חינוך פרטי היא שגויה ומטעה ומשמרת מונופול בעייתי. המוכר שאינו רשמי מתפרשׂ במרכז ובפריפריה הגיאוגרפית. הוא עובר בחתך של כל השכבות הסוציו־אקונומיות, ובכל המגזרים והדתות בחברה. הוא מאפשר מגוון עצום, חופש בחירה, יזמות ויצירתיות. במקומות רבים שהמדינה לא מצליחה בהם, הפתרונות מתגבשים בדמות המסגרות המוכרות.
"מי שרוצה להישאר במערכת הממלכתית הרגילה, יכול, בכיף. אבל בואו ניתן את האפשרות למי שרוצה לעשות דברים אחרת. ההחלטה להשוות את התנאים של המוסדות המוכרים שאינם רשמיים לתנאים של המוסדות הרשמיים היא אינטרס כלל־ישראלי: עצמאות ניהולית מלאה, מבחינה אידיאולוגית, מבחינת מטרות החינוך, דמות הבוגר/ת הרצוי/ה, מקומם של ההורים במסגרת, ליווי מקצועי של גוף על־שנתי בעל אג'נדה, העסקה והפסקת העסקה, ניהול תקציבי מלא (תוך שמירה על עקרון שוויון ההזדמנויות בצורה מלאה). בעיניי, מוסדות המוכש"ר יכולים לשמש מגדלור למדינה, ובעצם ישפיעו הלאה בכך שיכריחו את המערכת לאפשר גם למוסדות הרשמיים את החופש הנדרש כדי ליצור חינוך טוב יותר".
