הקורונה יצרה משבר עולמי – בריאותי, כלכלי וחינוכי. גם אם טרם הפנמנו את כל השלכותיו, אין אנו פטורים מלנסח תובנות שישרתו אותנו בהמשך. מכיוון שעולמי הוא חינוך והכשרת מורים, אנסה להעלות הרהורים בתחום זה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– התו הכושל: חוסר היערכות ממשלתית שוב פוגע קשות במשק
– הפקרות במוסדות החמ"ד: חוזרים ללימודים בניגוד להמלצת משרד הבריאות
– רכבי יוקרה ועסקי נדל"ן: בדובאי מתכוננים למבקר הישראלי
חוקר החינוך צבי לם ניסח בזמנו שלש עמדות אפשריות המניעות את המעשה החינוכי: היחיד, התרבות והחברה. הוא הראה את נקודות ההתנגדות בין שלוש האפשרויות הללו. לדעתי, אלה הם שלושה מרחבים שהחינוך חייב להתייחס אליהם יחד. במאמר זה ברצוני לשרטט מחדש את שלושת מרחבי הלמידה והחינוך, ולשאול לגבי כל אחד מהם מה נעשה בתחום ומה לימדה אותנו הקורונה. הבנה מחודשת של המעשה החינוכי אמורה להשליך על הדרך שבה אנו מכשירים את המורים.
במרכז כל מעשה חינוכי עומד האדם. חינוך הוא מפגש בין אדם מבוגר ואדם צעיר, שאמור להצמיח את שני הצדדים. המחנך פוגש אנשים צעירים, ומנסה לקדם אותם להיות אנשים בעלי יכולת לצלוח את מהמורות החיים. התלמיד מצידו רואה מולו מבוגר בעל ניסיון, המאמין בו ובכוחותיו ומבקש את טובתו. מנגד, המחנך פוגש את החיים בשיא תסיסתם, ועולמו מתרחב משאלותיהם ומחשבותיהם של הצעירים. הרוח הטובה של האדם הצעיר ושל האדם המבוגר היא התשתית שעליה ניתן לבנות את המעגלים הבאים.
נושאי הלימוד המצויים במעגל זה הם כישורי חיים העוסקים באדם ובמקומו בתוך החברה. מטרות החינוך בתחום האישי הן להצמיח אדם שלם שיש בו איזונים רבים; כזה שיודע לווסת בין עולמו הרגשי לשכלי, לנהל את הזמן והמשאבים העומדים לרשותו בצורה מושכלת, וכן לנהל מערכות יחסים מיטיבות עם עצמו, עם משפחתו ועם מעגלי חברים שונים.
בחינוך המיוחד מושקע זמן רב בלימוד כישורי חיים, אך בחינוך הרגיל מעגל זה מצומצם מאוד, ורוב ההתייחסות אליו היא דרך אגב. הקורונה והלימודים מרחוק מחייבות אותנו לשים דגש חזק יותר על תחום זה. בבית הספר קל יחסית להכניס ילדים לכיתות ולדמיין כי כל הכיתה לומדת עם המורה. אך בהוראה מרחוק תלמידים רבים מתנתקים, ועל המחנך למצוא את הדרכים לחבר אותם למסגרת החינוכית. המשבר הביא את המורים לברר קודם כול האם התלמיד ומשפחתו בריאים או חולים, והאם מטה לחמה של המשפחה קיים או נסדק. תשומת לב רבה ניתנה לאדם עצמו וליצירת התנאים שבהם יוכל ללמוד.
מאין באנו
המעגל השני הוא האדם כבן למורשת תרבותית. אדם נולד לא רק לאביו ולאימו אלא גם לתוך מורשת תרבותית שהוא חלק ממנה. המורשת התרבותית עוסקת בשאלות זהות – מי אני ומי החברה שאני משתייך אליה. אדם זקוק להבין מהיכן הוא בא כדי לענות לעצמו לאן הוא הולך. המורשת התרבותית כוללת את לימודי הלשון, ההיסטוריה, התנ"ך, התלמוד, הספרות וההגות.
הזהות האישית מבוססת על ערכים ועקרונות, שעל גביהם מעוניין הצעיר להשתית את חייו. אני מניח שקבוצות שונות יגדירו בדרכים שונות את אופי המורשת, וראוי שיהיה ויכוח בשאלה מהי המידה שבה יילמדו כל אחד מרכיביה. למשל, שאלת היחס בין תולדות עם ישראל ובין תולדות העמים ראויה לדיון בכובד ראש, ודיון זה יכול להיות חשוף לפני התלמידים. כך או כך, יש צורך להפוך את התלמיד לבן בית במורשתו התרבותית. המצב שבו התלמידים מצויים בבית בשעות הלימודים מחדד את מקומם התרבותי, והדיון במורשת התרבותית הופך להיות חשוב יותר וגלוי יותר כאשר ההוראה נעשית מבית לבית ולא באתר הסטרילי הנקרא בית ספר.
המעגל השלישי הוא מעגל הלימודים המכוונים לאופק התעסוקתי והכלכלי. המערכת החינוכית מכשירה את תלמידיה לקחת חלק בתחומי המקצוע והעשייה השונים כפי שהם היום וכפי שאנו מדמיינים אותם בעתיד. בתחום זה מצויים לימודי השפות הזרות, ובמיוחד האנגלית. מי שאינו שולט היטב בשפה זו סוגר לעצמו דלתות רבות של ידע, עבודה ומקורות פרנסה. לימודי המתמטיקה מהווים בסיס לעיסוקים הנדסיים ומדעיים שונים. כל התחומים הללו נדרשים לשם השתלבות במעגלי תעסוקה שונים, הדורשים את המיומנויות הללו.
הקורונה והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה אמורים לגרום לנו לשאול שאלות קשות על העתיד. האם עולם התעסוקה שראינו לנגד עינינו לפני הקורונה נכון גם אחריה? העולם הווירטואלי קיבל מקום מרכזי, והרעיון של עבודה מן הבית לא נשמע דמיוני. חשוב להתאים את מה שאנו מלמדים בבית הספר לעולם התעסוקה של העתיד.
החלוקה לשלושת המעגלים הללו עשויה לכוון אותנו ביתר דייקנות לכישורי המורה הנחוצים לכל מעגל. במעגל הפנימי, התלמיד הפרטי עומד במרכז תשומת הלב. המורה אמור לדאוג שתלמידיו יעמדו על רגליהם ויהיו מסוגלים לשאת את קשיי החיים על גבם. במעגל זה המורה מפעיל כישורים חינוכיים־טיפוליים. הוא מבין את תלמידיו, ומעודד אותם למצוא את דרכם האישית. האמפתיה היא אחד הכלים החשובים במעגל זה, ולכן חשוב לפתח אותה אצל כל המכשירים עצמם להוראה.
במעגל השני המורה הוא בן התרבות, הבא לשתף את תלמידיו במכמני המורשת התרבותית. הוא אוהב את התרבות שהוא מלמד, מרגיש בן בית בתוכה, ומזמין את תלמידיו לחיות בתוכה כמוהו. עיסוק בתרבות מעורר שאלות על האדם, על החברה ועל הקהילה שבהן חיים המחנך והתלמיד. צעירים רגילים לאתגר את המורשת התרבותית בשאלות של רלוונטיות, ולטעון לעיתים כי עבר זמנה. על המחנך לדון עימם בדרכים שבהן המורשת התרבותית יכולה להיות פורה ומתאימה גם בתקופה הזו. במעגל זה הכישורים הנדרשים מן המורה הם כישורי הדיון והחשיבה המשותפת. המורה מזמין את התלמיד אל תוך הדיון הבין־דורי שמזמנת לנו המורשת התרבותית.
במעגל השלישי נמצאת ההוראה כפי שאנו מכירים אותה – הוראה אקדמית המוכוונת מבחני בגרות. ללא ריבוי יחידות וציון גבוה בבגרות באנגלית ומתמטיקה, אי אפשר להתקבל ללימודים גבוהים במסלולים נחשקים. בתחומים אלו מורים טובים הם אלה המכירים את המקצוע על בוריו. הם בקיאים לא רק בדרכים השונות להוראתו, אלא גם בדרכים השונות לחשוב אותו. לעיתים לימודים אלו עשויים לתת לתלמידים תחושה טובה של הצלחה ועמידה באתגר גדול וקשה, אך לעיתים דווקא תחומים אלו הם הבסיס לתחושות של נחיתות ותסכול. דומה כי מעגל שלישי זה צבע את כל ההוראה בבית הספר בצבעיו שלו, ולעיתים היא נתפסת כהעברת ידע מן המורה אל תלמידיו.
אקדמיזציה מופרזת
בשלושים השנים האחרונות עברה מערכת הכשרת המורים תהליך של אקדמיזציה ושל מדידה והערכה. הצורך להעריך כל דבר לחץ את המערכת ללמד בדרכים שקל יותר לתת בהן ציון. קל לבחון על ידע, קשה הרבה יותר להעריך תהליך אישי. לצד זה, הדגש על הישגים אקדמיים מעמיד בצל את אישיותו של המורה ואת יכולתו ליצור קשר אישי עם תלמידיו. גם המורים המלמדים את מקצועות התרבות – לשון והיסטוריה, תנ"ך וספרות – הוכשרו בעיקר בתחום הידע ופחות ביכולת לנהל דיאלוג פורה ומצמיח על הידע.
תהליך האקדמיזציה שינה גם את אופי המורים בתחום הכשרת המורים. בעבר, השלד של צוות ההוראה היה מורים ותיקים שעשו בעצמם את כל הדרך מהוראה ביסודי ובתיכון. מורים אלו הנחילו באופן אינטואיטיבי את החוויה המיטיבה ביחסי המורה והתלמיד ואת החזון התרבותי. כיום מלמדים במוסדות להכשרת מורים אנשים שאת רוב זמנם העבירו בבניית קריירה אקדמית. מורים אלו עברו מתואר לתואר עד שהשלימו את עבודת הדוקטורט שלהם. במסלול כזה מתפתחת היכולת האקדמית, ולא בהכרח מצטרפים לכך יחסי אנוש. ההבנה של מורים אלו במרחבי המורשת התרבותית לא תמיד רחבה מאוד. הם ממוקדים בנושא הדוקטורט שלהם ובשוליו המצומצמים. כך נוצרת הטיה של כל המאמץ החינוכי מן הממד האישי ומן הממד התרבותי, אל הממד המקצועי־אקדמי.
לדעתי, המשבר האחרון מחייב אותנו לשוב אל הוראה מאוזנת יותר, הן בבתי הספר והן במערכת הכשרת המורים. המורים חייבים להיות בראש ובראשונה מטפלים. לראות כל אחד מתלמידיהם כאדם שלם בפני עצמו. הם אמורים להכיר ולאהוב את מורשתם התרבותית, ולהיות בעלי אתוס להנחיל אותה לדור הבא. המעגל האישי והמעגל התרבותי חייבים להתחזק, מבלי לזלזל באיכות הלמידה המקצועית והאקדמית.
