תופסות ראש: הנשים שבחרו לעמוד בראש אולפנות

תמונות המחזור הישנות של רוב האולפנות בארץ מספרות את סיפורו של מגזר. ברובן תבחינו בשורות של תלמידות ומורות, ובמרכז, איכשהו, תמיד ניצב גבר.

אבל בשנים האחרונות אפשר גם להבחין בתמונות אחרות, עם פנים נשיות במרכז, ומתחתיהן הכיתוב "ראש האולפנה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כמויות אדירות של מזון נזרקות לפח, ומספר הרעבים עולה
– המשכורת הראשונה של מנכ"ל מוזיאוני חיפה
– המורה, איך התכוננת הבוקר לזום?

התמורות שהתרחשו בשני העשורים האחרונים בעולם החינוך הצמיחו מוסדות לימוד שלא הכרנו בעבר. ניתן בהם דגש רב על קשר אישי עם התלמידים, קירבה והכלה, לצד חינוך והצבת גבולות. אם בעבר התלוננו על פערי הדורות בין התלמידות למורים, היום עולם החינוך מתאמץ לגשר ולתרגם את השפה שהפכה מסובכת עוד יותר, מול דור מוצף בגירויים ואפשרויות.

האתגרים הללו, ועימם ההבנה שהקשר בין צוותי החינוך לתלמידים צריך להיות הרבה יותר אישי וקרוב, הביאו את האולפנות בחינוך הדתי לחשיבה מחודשת. ככל שמדברים על הצורך בקשר אישי ואינטימי ועל מודעות גדולה יותר לסכנות שאורבות, ברור לרבים שהיחס צריך להתהפך לטובת נשים, ושכדאי לעודד הצבה שלהן בראש מוסדות הלימוד. זאת במקביל לרצון להציב דמות ניהולית להזדהות עבור בנות שחפצות להגיע לתפקידים כאלו בעתיד.

"עולם החינוך היום הוא לא מה שהיה פעם. התלמידים פחות מחפשים אחרי מקור ידע בדמות ראש המוסד המיתולוגי שבקי בהכול, ויותר דמות שאפשר לייצר איתה אינטימיות", אומרת חני גולדמן (38), ראש האולפנית בתל אביב. "ראש אולפנה היום חייבת להיות דמות שתלמידה תרגיש שהיא מהווה עבורה דוגמה אישית".

גולדמן, תושבת לוד, המשמשת בתפקיד כבר שלוש שנים, עומדת בראש מוסד ותיק ומיתולוגי שהוקם לפני 45 שנים. היא נכנסה לתפקידי ניהול קודמים בגיל צעיר מאוד, ומאחוריה 17 שנים במערכת החינוך.

"השפה התחילה להיות יותר אישית בעולם החינוך, ובעצם אנחנו מדברים עם התלמידות על הכול: שאלות בנושאי משפחה, קריירה, זהות דתית, זהות אישית, דימוי גוף", היא מתארת. "לאישה יש יתרון ברור בנושאים כאלה. מנהל לא ידבר על עניינים כאלה בפתיחות הנחוצה, גם מטעמי צניעות וגם משום שהוא לא יכול לדבר מניסיון אישי. כך שבאופן טבעי הוא מרוחק יותר מהתלמידות".

"לראש מוסד יש הרבה מה לתת לבנות", מסכימה אביגיל גולדשטיין (38), שבשבע השנים האחרונות מנהלת את אולפנת שירת הים לאומנויות בנווה צוף. "חשוב שראש מוסד יכיר את השפה של הבנות, וידע לפני ולפנים מה הן עוברות כדי להצליח לעשות איתן תהליכים".

גם גולדשטיין מדברת על חשיבות הקשר האישי עם הבנות: "אני לא מצליחה להיות עם כל אחת מ־170 התלמידות שלי מאה אחוז בקשר, אבל הן יודעות שאני שם בשבילן. באולפנה כמו שירת הים הפער אפילו בולט יותר, מכיוון שמדובר במקום שמתמקד במגמות שירה, ריקוד ותיאטרון. אלו מקצועות מאד נשיים, ולכן חשוב שאישה תוביל את המקום".

דור של נשמות גבוהות

אתגר מרכזי בתקופה הנוכחית הוא המסך שנמצא בכיסה של כל תלמידה, ויוצר זמינות וחשיפה שנכפית גם על אלו שלא מחפשות אותה. "זה דור של נשמות גבוהות שמחפש עומק", אומרת גולדשטייו. "המדיה משתלטת על חיינו, והמסרים שהתלמידות מקבלות משם הרבה פעמים מאוד מעוותים. בנות חשופות לסדרות וסרטים, ומה שהן רואות שם זו ממש לא אהבה ולא אינטימיות. הן רואות אולי תשוקה, אבל לא את האמת. צריך להתקיים איתן דיבור ישיר על הדברים האלה, וזה יכול להיעשות רק בהובלה של אישה".

חני גולדמן: "עולם החינוך הוא לא מה שהיה פעם. התלמידים פחות מחפשים אחרי מקור ידע בדמות ראש המוסד המיתולוגי שבקי בהכול, ויותר דמות שאפשר לייצר איתה אינטימיות"

מי שמרכז את איתור וגיוס ראשי המוסדות הוא הרב יונה גודמן, ראש מינהל החינוך של רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא. לדבריו, "במשך שנות דור הגברים עשו ועושים עבודה מדהימה ומסורה בהנהגת האולפנות. חלקם ממשיכים ביתר שאת ובונים עולם חינוכי, לצד מחנכות הכיתות שהן תמיד נשים. אך בשנים האחרונות המדיניות הרשמית שלנו היא שבכל מקום שגבר מסיים לעמוד בראש מוסד, אנו עושים מאמץ עצום למנות במקומו אישה. הרעיון הוא להציב מול הבנות אישה שנמצאת בעמדת ניהול בכירה, ולשים בראש המערכת מישהי שתדע להתאים את התכנים לצרכים של הבנות".

חשיבה נשית

רוחמה חזות (43) עומדת בראש אולפנת סגולה בקריית מוצקין. מוסד ותיק, וגם גדול בהרבה ביחס לשתי האולפנות האחרות. חזות מכירה בכך שאין הרבה נשים שמתמודדות לתפקידי ניהול אולפנות. "אני לא חושבת שצריך להעדיף מראש נשים", היא אומרת. "צריך קודם כול לבחור אנשים טובים ומקצועיים, ומתוכם לתת העדפה למנהלות נשים באולפנות".

גם היא מדגישה את הצורך בדוגמה אישית ובקשר קרוב עם הבנות. "אם הבסיס של חינוך הוא דוגמה אישית, צריך להביא לבנות את מה שהכי קרוב אליהן. חשיבה של נשים בכל דבר היא שונה מחשיבה של גבר. גם מבחינת צניעות זה עדיף, בטח בגיל הנעורים שבו מזדהים עם דמויות סמכותיות".

חלק מעניין הדוגמה האישית בהקשר הזה, הוא דמותה של אישה בעלת משפחה שמשלבת  גם קריירה מפוארת. "המקום של האישה בעולם היום הוא משמעותי יותר מבעבר. נשים היום משלבות קריירה עם משפחה, והבנות מחפשות את המודל שינחה אותן איך לעשות את זה", אומרת גולדשטיין.

"אם אני רואה לנגד עיניי אישה שהיא גם בתפקיד ניהולי והיא גם אימא וגם דתייה, זה מסר משמעותי", מצטרפת גולדמן. "אני מאפשרת להן לשאול שאלות בקול, ולהבין שיש מקום גם לטעויות.

"אני לא יודעת אם בקהילה הדתית מסתכלים על ראש האולפנה בהערכה או שרואים בה מישהי שמקריבה את הבית שלה", היא מוסיפה ומסייגת. "נראה לי שעדיין רואים בזה מקצוע שמתאים יותר לגבר. הם אומרים לעצמם שאישה בעלת משפחה לא יכולה להיות ראש אולפנה, ובאמת אין הרבה שנענות לאתגר. יש נשים שאומרות שהן ייענו לו אחרי שיסיימו לגדל את הילדים, אבל אם את מסיימת לגדל אותם בגיל חמישים, זה לא תמיד הזמן שאת רוצה לפצוח בו בקריירה. ההתפתחות המקצועית שלך היא על פני השנים הצעירות יותר, כשאת מגדלת משפחה צעירה".

"אם יש מסר שאני רוצה להעביר לבנות שלי זה 'לכו על זה'", משלימה חזות. "לא בכל מחיר, אבל אם זה למען כלל ישראל, זה מחיר שהוא שווה".

הניהול שלך הוא למען כלל ישראל?
"החינוך הוא דבר גדול מאוד, שאפשר לעשות  למען כלל ישראל. הוא בסיס מאוד חשוב והכרחי להמון שינויים בחברה, ולכן אני חושבת שזו נקודת השפעה גדולה".

היתרונות באישה שמנהלת מוסד חינוכי לבנות ניכרים גם ברמה הצוותית. "אני יכולה למצוא את עצמי מתמודדת יחד עם מורה שמתחתנת, עוברת הפלה או שיש לה קשיים בזוגיות", מספרת גולדמן. "אני מהווה כתובת גם בעניינים כאלה ויש לזה יתרון ניהולי, כי זה גורם לצוות להיות מחויב יותר למערכת. אם רואים אותי, נשאר לי מקום לראות אחרים".

לצד היתרונות הן מציגות גם חסרונות שמגיעים בעיקר על חשבון המשפחה. "יש לזה מחירים", מודה גולדמן בכנות. "אני נמצאת הרבה פחות בבית, וגם הקשב מתחלק. מוקדם לי לדעת את כל ההשפעות והמחירים כי אני עדיין צעירה, אבל ברור לי שהם ישנם".

ממרום תשע שנות ניסיונה כמנהלת וכסגנית לפני כן, חזות מכירה גם היא במחיר השליחות: "להיות מנהלת של אולפנה, ודאי אם יש בה פנימייה, זו התמסרות למקום עבודה 24/7 כל השנה. יש לזה מחירים כבדים מבחינת המשפחה, ואני לא מאלו שמטייחים אותם. כשאני צריכה לנהל אולפנה בסדר גודל של יותר מ־600 תלמידות, אני חוזרת הביתה מינימום בשבע בערב, שלא לדבר על שבתות אולפנה שצריך לעשות בימים כתיקונם. המחיר הוא כבד, ולא רק בנוגע לזמן עם הילדים אלא גם מבחינת הפניות. כשחוזרים בשעות לא שעות אחרי התמודדויות מפה ועד להודעה חדשה, היכולת להתמודד עם הבית ומה שעובר עליו היא כמעט אפסית".

מדברות על הכול

שינוי נוסף שניכר בחינוך הדתי בשנים האחרונות הוא השיח הפתוח שמתקיים באולפנות בנושא הגופני. החשיפה הגדולה לתכנים, לצד הרצון להגיע לקשר אישי יותר עם התלמידות, יצרו צורך לדבר על נשיות בריאה, על הטרדות מיניות ועוד. שיעורי חינוך לחיי משפחה הפכו משעה מביכה עם המנהלת או המחנכת, לשעה משמעותית במערכת.

שלוש המנהלות שאני משוחחת איתן מעידות שהן מדברות עם הבנות על הכול. אם במסגרת שיעור, אם בשיחות אישיות פרונטליות ואם בשיחות מזדמנות בווטסאפ.

רוחמה חזות: "להיות מנהלת של אולפנה, ודאי אם יש בה פנימייה, זו התמסרות למקום עבודה 24/7 כל השנה. יש לזה מחירים כבדים מבחינת המשפחה ואני לא מאלו שמטייחים אותם"

מתוך רצון לייצר שיח בריא וקרוב עם הבנות, בוחרות המנהלות להשקיע בלימוד ובקבלת כלים להדרכה לנשיות בריאה. גולדמן בחרה להביא אישה העוסקת בתחום שתעביר סדנה לצוות, וייסדה באולפנה תוכנית הרצאות בנושא נשיות. "אי אפשר לדבר על צניעות בלי לדבר קודם על דימוי גוף, על גבולות אישיים ופנימיים, על הכללים, על התקנון. עברנו תהליך יפה עם הדברים האלה".

חזות יצאה יחד עם נשות הצוות שלה להשתלמות, ובעקבותיה הן בנו יחד מערכים פנימיים ששובצו בתוכנית הלימודים. גם גולדשטיין מעבירה שיעורי "הכנה לחיים" כפי שהיא קוראת להם וגם היא הביאה לבנות מנחה שתדבר על נשיות ומיניות בריאה, אחרי שגם היא והצוות שלה עברו השתלמות מקצועית בנושא לאורך שנה שלמה. "היה חשוב לנו קודם כול ליצור היכרות עם השטח. לכן חשפנו קודם את הצוות לחומרים הללו, גם את המורות הכי דוסיות שלי. הטרדות מיניות או מושגי מיניות מעוותים מגיעים לבתים הכי טובים. הרגשתי צורך להתעמק בזה והלכתי ללמוד גם הדרכת כלות מקיפה, מתוך רצון להתמקצע בתחום ולדעת איך להדריך את הבנות. איך להתמודד עם חוליים ולהכיר אותם, וגם כל הזמן לשדר את ההתייחסות הנכונה ממקום בריא.

"כשהבנתי שזה נושא כל כך משמעותי ושהמספרים של נשים שעוברות הטרדה מינית הם עצומים, היה חשוב להכיר את זה ולקבל כלים כיצד להתמודד עם זה. יש בנות שנפגעו מינית, יש בנות שמתמודדות עם הזהות המינית שלהן, ולפעמים זה בא לידי קיצוניות. הבנות בקשר קרוב מאוד אחת עם השנייה, והגבולות יכולים להיטשטש. אנחנו כאנשי חינוך צריכים להיות שם, גם במקומות שפחות נעים לנו לדבר עליהם".

מבחינתכן מדובר בשינוי חיובי?
"מאוד תלוי איך זה נעשה. כמו כל דבר, צריך להיות במינון ובאיזון נכון. זה לא יכול להיות נושא שנתי או חודשי. זה נושא שמניחים אותו על השולחן ונותנים לבנות כתובת. לגיטימי לדבר על הנושאים האלה, הם לא שייכים רק לעולם החילוני. בזמננו זה היה כך, היום כבר לא. המיניות שאנו נחשפים אליה מכל כיוון, גם בעקבות הסמרטפונים שיש לכל אחת בכיס, מחייבת אותנו לתת מענה. גם המשברים שעברו על הציונות הדתית תרמו לעניין. זה משבר זהותי שאי אפשר לטאטא וליצור שקט תעשייתי".

"כמה אפשר להשתרך מאחורי העולם החילוני?" מוסיפה גולדמן, "כשהיינו ילדים גדלנו עם שני ערוצי טלוויזיה ולא היה לנו שמץ של מושג על מה שקורה מחוץ לעולם שלנו. היום הילדים הרבה יותר חשופים ומכירים, ואני חושבת שההורים ובתי הספר לא רוצים שהם יקבלו את זה במנות גדושות מבחוץ ובאופן מעוות. אני רוצה לתת לזה קונטרה בריאה".

חזות מתארת את השינוי לכיוון שיח פתוח יותר גם בהקשרים דתיים. "כל השיח הזה היה מוקצה כי הוא נחשב לדבר פרוץ שלא מדברים עליו. להתעלם ולא לדבר זו פרקטיקה שנמצאת בבסיס התרבות הנוצרית והעולם המערבי, שמשפיעה על הגישות החינוכיות שלנו. בשנים האחרונות, בגלל שיש פרץ מיניות בכיוון מתירני, זה נתן סטירת לחי לעולם הדתי כי אף פעם לא דיברנו עם הילדים על זה".

לדבריה, התפתחו שתי אסכולות: "האחת אומרת שאם ממילא יש מתירנות אז נדבר בדיוק כמו שמדברים בחוץ. השנייה, והנכונה יותר בעיניי, היא לדבר מתוך תורה וקדושה ולהציג גישה שונה, להגיד שאם הדברים נעשים מתוך קדושה זה יכול להגיע למצב ההפוך בדיוק. זה שיח מאוד עדין שהציונות הדתית עוד לומדת אותו".

תגובות ההורים והתלמידות לתמורות הללו בשיח היו ברובן חיוביות. באולפנית בתל אביב ובסגולה למנהלות היה קל יותר, הודות למגוון הרחב של הרצף הדתי ממנו מגיעות התלמידות. באולפנת שירת הים היה נדמה שהדברים יתקבלו פחות בפתיחות, אך גולדשטיין מתארת מצב הפוך.

"יש לנו תמיכה מלאה מהתלמידות ומההורים" היא מעידה. "גם מבחינת הצוות, למרות שלא לכולן היה נוח עם ההשתלמויות שערכנו. זה בסדר, אבל זה גם לא שיח שכל הזמן נמצא. הוא מצוי בתוך נושא כולל יותר של נשיות. איך אני כאישה יכולה ליצור מתוך עולם תורני ונשי בתוך גבולות ההלכה. לפעמים אנחנו מחפשות לנצל את ההזדמנויות לדבר מעבר".

מסך עשן

הקורונה, שהכניסה לחיינו את הזום, מאלצת את צוותי החינוך לפעול באופן יצירתי ואינטנסיבי ובלוח זמנים שמשתנה כל רגע, על מנת לשמור עד כמה שניתן על שגרת לימודים.

"זה אתגר מאד לא פשוט", מודות כולן. מלבד השמירה על שגרת לימודים דרך הזום, הן מבקשות להיות קשובות לשטח, לתלמידות וגם למורים שעובדים קשה מאוד לשמור על קשר עם הבנות ולסייע היכן שצריך.

"בתחילת השנה למדנו בקפסולות, כשאת המגמות שהן לב הלימודים הפעלנו בימים מרוכזים", מתארת גולדשטיין. "כל שנה בחודש אדר יש לנו מופע שנתי, שבו גם בנות מגמת המוזיקה וגם בנות מגמת המחול עולות על הבמה בתיאטרון ירושלים. מכירת הכרטיסים ממלאת לנו שני אולמות. השנה ברור לנו שזה לא יקרה, אבל כדי לא לוותר, גם כאן אנחנו נאלצות להמציא את עצמנו מחדש. המורים שלנו יצרו סדנאות מוזיקליות מוצלחות דרך הזום. הם נותנים 200 אחוז מעצמם ומגיעים לקצה היכולת היצירתית שלהם".

גולדשטיין מתארת את העבודה כניסוי וטעייה, כאשר כל הזמן בוחנים מה חשוב לשמר ומה עדיף לזנוח. "יש לנו רכזת לכל מגמה, והן שוברות את הראש מול הצוותים איך אפשר בכל זאת לתת מענה גם מרחוק. כשחזרנו מהסגר הראשון הצבנו מצלמות באולפנה, כדי שבנות יוכלו לצלם את השיעור ולרקוד מהבית".

ביקורי בית בחצרות

חזות מתארת כיצד האולפנה בראשותה לא ויתרה על מערכת שעות מלאה במהלך כל השבוע, למרות המורכבות בכך שמדובר באולפנה עם פנימייה. "כרגע אני מנהלת בעצם שני בתי ספר. אחד של הפנימייה, שבה יש לנו המון עולות חדשות שאין להן מחשבים להתחבר דרכם לזום. הבנות מגיעות לפנימייה לסגר של שלושה שבועות כדי שיוכלו ללמוד. ויש את בית הספר ללמידה מרחוק שאנחנו מפעילים".

אחרי חצי שנה ויותר של לימודים בזום, נראה כי הבנות התרגלו במידה רבה. "יש אחוז גבוה מאוד של בנות שנכנסות לכל הזומים", מספרת חזות. "אנחנו מנסות ליצור כמה שיותר פעילויות חברתיות וערכיות גם דרך המסכים, וזו מורכבות מאוד גדולה. אני מאמינה ששום דבר לא יכול להחליף את הפנים מול פנים, ולכן אנחנו במעקב מאוד צמוד עם הבנות. לא כולן מתמודדות עם המשבר הזה בקלות, בין אם מבחינה חברתית ובין אם מבחינה כלכלית בבית שאין בו יותר מדי אפשרויות. הקורונה רק העצימה את הקשיים האלה שממילא קיימים. יש למורים מעקב שבועי שאני מקבלת, כדי שאף בת לא תעבור לי מתחת לרדאר. אנחנו גם שולחים צוותים לביקורי בית בחצרות כדי לקיים שיחות אישיות. זה לא פשוט, כי כולם קצת מותשים בסבב הזה".

כשאני שואלת אותה כיצד היא מתמודדת עם הקורונה, גולדמן מחייכת בצחוק חצי מיואש, "האוכלוסייה שמגיעה לאולפנית מעריכה למידה. תעודת הבגרות שיוצאים איתה אצלנו היא איכותית והמספרים שלנו יפים. הצד שנפגע יותר הוא ההשקעה שלנו בבניית זהות והאווירה המאוד מיוחדת ומשפחתית שקיימת אצלנו. קשה להעביר את זה במסכים. החוויות הרוחניות והחברתיות, כל ההשקעה הזו שאנו משקיעים בכל שנה, נפגעים, ואנו עמלות כדי לתת את המירב בתחום הזה. להקיף את החומר הלימודי נצליח. מבחינת הנפש ובניית הזהות – אנחנו בבעיה גדולה".

ממה בעיקר את חוששת?
"מכל הנושא של בין אדם לחברו שהן לא מתאמנות עליו עכשיו. בבתים שהיה קושי ממילא, הוא החמיר. זה לקח כל משפחה לקצה. מלבד זאת, כל ילדה באולפנה למעשה מחמיצה שנה. בהקשר הזה אני חוששת בעיקר לבנות כיתה י"ב שהפסידו חווית חיים. זו שנה שהיא השיא החברתי שלהן עם עצמן ושל הקשר עם המורה. גם לכיתה ז' שהפסידה את ההתאקלמות שאנחנו משקיעים בה מאוד אני חוששת, וגם לכיתה י' שזו שנה שאנו ממקדים סביב מעורבות חברתית".

מה את עושה עם כל החששות האלה?
"אנחנו עוסקים הרבה במה שצפוי לנו וכיצד להתאים תוכניות חלופיות כדי שהבנות לא יפסידו את כל הדברים שתיארתי. כיתות י' חונכות בנות בזום, בנות י"ב מעבירות קבלות שבת מקוונות. כיתות ז' יהיו מבחינתי הראשונות להגיע כשתיפתח האפשרות. בינתיים המורות נמצאות בקשר אישי רציף עם התלמידות. כל מורה ממונה על קבוצת תלמידות, ואיפה שצריך אנחנו עוזרים. היו לי מורות שהתרימו כספים למשפחות, אנחנו נמצאים בקשר עם עמותות צדקה ואוכל, ובעזרת מרכז ישיבות בני עקיבא התרמנו מחשבים לבנות שאין ברשותן".

גם המורים מתמודדים

"אני חוששת מאוד לדור הזה", מצטרפת חזות. "הבדידות וההתכנסות לא עושה להן טוב. השעות הרבות מול המסך לא מיטיבות עם נפש האדם, שבנוי לקשר של פנים אל פנים. ואני חוששת גם מאוד לצד הערכי. אין בתי כנסת, אין את הציבוריות, וזה חוסך הרבה אפשרויות בעבודת ה'. בסגר הראשון כולם דיברו על מצב אופורי ועל היתרונות שיש בלבלות בחיק המשפחה, אבל זה הוביל להתמודדויות לא פשוטות. זה משהו שנגזר עלינו בכוח. גם לצוותי ההוראה זה קשה. הם אנשים כמו כולם. זה נכון שהם לא נפגעו כלכלית, ואני מוכרחה להגיד שארגוני המורים לא עשו לנו שירות כל כך טוב. המורים נעשו קצת שק אגרוף של כל החברה.

אביגיל גולדשטיין: "זה דור של נשמות גבוהות שמחפש עומק. המדיה משתלטת על חיינו, והמסרים שהתלמידות מקבלות הרבה פעמים מאוד מעוותים. מה שהבנות רואות שם זו לא אהבה ולא אינטימיות.. צריך להתקיים איתן דיבור ישיר על הדברים האלה, וזה יכול להיעשות רק בהובלה של אישה"

"המורים עובדים שעות מטורפות, נותנים שעות פרטניות בערב לבנות שלא מצליחות לעקוב. הייתה לי גם הדבקה בפנימייה שגרמה לכך שהבנות לא יכלו לנסוע הביתה ונאלצו לעשות שם את החגים. הצוות שלי התגייס כדי לעזור לבנות החולות ולאלו שבבידוד ושהה איתן בחגים בפנימייה. אני לא מתבכיינת, כי ברוך ה' יש לנו פרנסה. אבל גם המורים מתמודדים".

"היום אנחנו מורים מלמדים, כי קשה לחנך מספיק", מסכמת גולדשטיין בצער.

ובכל זאת, יש לכן גם הסתכלות אופטימית יותר על התקופה הזו?
"אני חושבת שזה חידד את העבודה על הנפש פנימה", עונה חזות. "לפני כן הכול היה לנו מאוד ברור. עכשיו מתברר לנו יותר מה חסר מבחינה אמונית וערכית. השאלות שהבנות מעלות בתקופה הזו, ממה שאני רואה החיפוש נמצא בשיאו. זה ייתן לנו פתח להרבה עבודה, כמובן במקביל למה שנצטרך להשקיע כדי לטפל גם בנזקים של התקופה הזו".

"מי שמכיר אותי יודע שאני אופטימית כרונית", מוסיפה גולדשטיין, "אני מאמינה שמה שקורה היה צריך לקרות. אין עוול בעולם. הקב"ה לא עושה טעויות, ולכן נדרש מאיתנו לעשות את ההשתדלות המקסימלית. לתת כמה שיותר מענה, אבל לא להילחם במה שלא בידיים שלנו ולהתמקד במה שכן בידיים שלנו. אני לא עסוקה בלדאוג ובלחשוש, ומשתדלת לנתב את האנרגיות לשאלה איך צומחים מפה".

"אנחנו בוודאות נצא מהתקופה הזו יותר טכנולוגיים ויותר יעילים", מסכמת גולדמן, "אבל מעבר להכול, נעריך את הביחד. נחזור עם יותר אהבה ויותר הבנה אחד של השני, ואני בטוחה שנראה שבסופו של דבר רק צמחנו".