"בתי הספר צריכים לעבור טלטלה"

הרב ד"ר משה הרשקוביץ מעולם לא היה מורה, אבל יש לו עמדות מאוד ברורות לגבי הכיוון שאליו צריכה ללכת מערכת החינוך: "בתי הספר צריכים לעבור טלטלה", הוא טוען, "הפרדיגמות צריכות להשתנות. לצערי נכנסתי לעולם החינוך הישר לניהול, אבל יש לי זיכרונות מהמורים שהיו לי בזמנו, ומה שהשתנה זה התלמידים. היום אתה לא יכול להגיד 'הכנתי שיעור של 45 דקות, בואו תיכנסו ואעביר לכם אותו'. הדבר הזה נגמר. כל התפיסה של הוראה פרונטלית, כל המחשבה שהידע נמצא אצל המורה שייכנס עכשיו לכיתה ויעביר את החומר שהכין – חייבים להשתחרר ממנה. היום כל מורה נדרש להפנות יותר שאלות מנטוריות ולא להאכיל בכפית. הוא נדרש להפנות את התלמידים לחקר ולחשיבה ולא להביא את התשובה איתו. בד בבד עם החינוך והתורה, הוא נדרש פעמים רבות להיות יותר מתכלל למידה מאשר מלמד".

הרשקוביץ, בן 45, נולד בפתח תקווה ומתגורר כיום במושב נחלים. הוא נשוי לתמר – עובדת סוציאלית, מנחת הורים וסופרת, ויש להם שבעה ילדים. לעולם החינוך הגיע אחרי עשור בעולם המשפט, וגם את הדוקטורט שלו עשה בתחום הזה. הוא ניהל את תיכון אורט לוד, בהמשך את התיכון החקלאי בפרדס חנה, ובשנה האחרונה משמש כמנהל מרחב חינוך ברשת מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא.

"התפקיד שלי הוא להיות מנטור למנהלים", מסביר הרשקוביץ.

איזה הבדל אתה מזהה בין המנהלים של פעם ושל היום?
"המנהלים היום הרבה יותר מגוונים. הם יכולים לבוא עם תארים שונים, לאו דווקא בתחום העיסוק שלהם. ממה שאני רואה, הם הרבה יותר קהילתיים והרבה יותר עובדים בחשיבה צוותית. הם נדרשים לתת תשובות הרבה יותר מהירות ויצירתיות, כי העולם של התלמידים עובד בקצב אחר. כשאני למדתי לפני שלושים שנה במדרשיה, ההורים שלי לא היו מעורבים. בכלל לא היו רלוונטיים. לא היו טלפונים ואינסטגרם, הם לא ידעו מה נעשה בכיתה. היום המקצבים אחרים, והדבר דורש מהמנהלים להיות בריבוי עולמות. אדם שמגיע היום לניהול עובר הכשרה גם בעולם הבינאישי, גם בעולם הרגשי והפסיכולוגי וגם בעולם הזהותי. הוא לא יכול להשאיר שום תחום שהוא לא נוגע בו".

עם ידע לא הולכים למכולת

למרות הפז"ם הקצר יחסית שצבר ברשת, הרשקוביץ הספיק לאסוף תובנות עומק על התהליכים החינוכיים של ימינו. "אני מרגיש שיש תפיסת עומק שהשתנתה", הוא מסביר, "המאה ה־21 חידדה את ההבנה שאי אפשר לפתח חוסן אצל תלמידים רק דרך בית הספר. בית ספר לא יכול להיות נפרד מהחיים החברתיים של בני הנוער ומה שהם עושים בשעות אחר הצהריים. אנחנו גדלנו במאה הקודמת על התפישה שיש חינוך פורמלי וחינוך בלתי פורמלי, אבל האמת היא שאין דבר כזה".

"השתלמויות בלמידה מרחוק עברנו כבר קודם, אבל שום דבר לא נתן את הקפיצה שהקורונה גרמה לנו בתחום זה"

כלומר?
"הקורונה גילתה לנו שאם אנחנו רוצים ילדים שיש להם חוסן ואמון, ילדים עם מנהיגות וחזון, אנחנו לא יכולים לעשות את זה רק בבית הספר. אנחנו חייבים להעשיר גם את המרחבים שמתקיימים אחר הצהריים, בערב, בהתנדבות בקהילה, באקטיביזם חברתי, בתנועות הנוער. כל הרכיבים האלה הם חלק מפיתוח האישיות של התלמיד. המאה ה־21 לימדה אותנו שעם ידע לא הולכים למכולת. שבסוף – יכולת הקשבה וענווה, כושר ההמצאה והיכולת הבינאישית יהיו המפתח שלנו בכל ראיון ובכל תחום עבודה שנרצה".

לתפיסתו של הרשקוביץ זוהי רק פרדיגמה אחת שמשתנה. "כל העולם צועד לכיוון אינטרדיסציפלינרי. אין היום אדם שלמד רק מקצוע אחד. כל האוניברסיטאות בעולם כבר מציגות תארים משלבים. אני זוכר שהייתי מתמחה אצל השופט טירקל בבית המשפט העליון. אחרי שקיבל אותי, הוא אמר שמי שלמד רק משפטים אין לו מה לעשות בבית המשפט העליון. שהוא מקבל רק אנשים שמומחים בעוד תחומי ידע".

כאן מגיע הרשקוביץ לשינוי השלישי שהוא מזהה: "לא מספיק שהלימוד יהיה רב תחומי, צריך להבין שאי אפשר ללמוד רק ברובד הקוגניטיבי. בסוף אני בא עם יזמות, בסוף אני מגיע עם חשיבה מחוץ לקופסה ועם מערכות יחסים. אם אנסה רק לשלב בין פיזיקה למתמטיקה ולא אכניס לשם את ההיבט של היצירתיות, כלומר את הרב ממדיות, עדיין אשאר במקום חסר כלפי העולם".

התפיסה הרב ממדית של הרשקוביץ מתכתבת עם טרנדים שקיימים גם בעולמות אחרים. היום כבר איש אינו מופתע ממורה לתנ"ך שהיא גם מעצבת מטפחות וגם מדריכת כלות, למשל.

השאלה היא האם החזרה לפורמט של אנשי אשכולות לא יוצרת איזו שטחיות בלמידה ואנשים שמתפרשים על יותר מדי תחומי ידע.
"לכן אנחנו חייבים לשלב זאת עם למידה בצוות. אתה לא יכול להישאר אחד ויחיד. אפשר להביא את הרב תחומיות והרב ממדיות לשיאים רק אם יושבים בצוות ויש סדנת ביקורת. בעבר היו הולכים רק לרופא אחד ולא הייתה חוות דעת שנייה, היום התפתחה תרבות שבמסגרתה רוצים לשמוע עוד רופא מתחום אחר. לפעמים החלטות לא יתקבלו רק בהסתמך על נוירולוג, כי הוא לא מסתכל על היבטים אחרים של בדידות וכאב. לכן היום גם רופאים עוברים השתלמויות רב־תחומיות ורב ממדיות.

"יותר מזה", הוא מוסיף, "כל ועדות האתיקה היום מורכבות מצוותים מגוונים: אנשי חינוך, אתיקנים, אנשי משפט, רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים. ברגע שהבנו שאנחנו הולכים להתעסק עם האדם ועם הדברים שנמצאים בליבת החיים שלו, אי אפשר להשאיר את זה ברמה החד־ממדית".

"בהרבה מוסדות שלנו עובדים בשיטה של נבחרות למידה. המורה לא רק מעביר את הידע, אלא נותן לתלמידים שאלה גדולה שהם עומדים מולה ומתחרים ביניהם כיצד לענות עליה"

אילו הבדלים אתה מזהה בין הנוער של היום לזה של פעם?
"הסקרנות והמוטיבציה. הרצון לחקור ולפרוץ ולהתקדם. הסקרנות לחטט באינטרנט ולמצוא תחומי דעת לבד. לפני עשרים שנה הכניסו אותנו לבית ספר ולמדנו את מה שלימדו אותנו, אפילו כשנכנסנו לספרייה תיווכו לנו את הספר. היום אתה מתחיל לזהות גל של ילדים שפשוט לומד בעצמו, ולכן אני חייב לגעת גם בנפש של הילד, בחלומות שלו. אני חייב לבוא מרובד אחר של האישיות שלו, לעסוק בשאלות אתיות שמעניינות אותו".

להיות רלוונטי לתלמיד

גם ההורים, כך מספר הרשקוביץ', דורשים את השינוי: "כמנהל בית ספר לשעבר פגשתי שני סוגים של הורים – אלה שבית הספר הוא מבחינתם קודש הקודשים של ההוראה והם לא יתערבו בנעשה בו, ואלה שדפקו על הדלת ואמרו לנו שבאקדמיה כבר מזמן מלמדים אינטרדיסציפלינרי ושאלו למה אני לא פותח קורס לתואר ראשון. פעם, כמות ההורים שהם דוקטורנטים ובעלי התארים לא הייתה גדולה, היום אצל דור ההורים רמת האוריינות הרבה יותר גבוהה, וברגע שילד מגיע מבית כזה אתה לא יכול להשאיר אותו בעולם הבנאלי. ראשי מוסדות רבים ברשת צועדים בכיוון זה, חלקם חברו למכון לב, אחרים לאוניברסיטת אריאל או ללמידה מרחוק דרך אוניברסיטת תל אביב. כל אחד מצא נישה שדרכה הוא נותן תוכניות מצוינות".

ואיך זה בא לידי ביטוי אצלכם ברשת?
"בהרבה מוסדות שלנו עובדים בשיטה של נבחרות למידה. המורה כבר לא רק מעביר את הידע, אלא נותן לתלמידים שאלה גדולה שהם עומדים מולה ומתחרים ביניהם בקבוצות כיצד לענות עליה. אנחנו יכולים לראות את זה בתנ"ך, גמרא ולשון, וגם במתמטיקה ואנגלית. בכל תחום שיהיה, העיקר שמודל ההוראה ישתנה מהוראה בכיתה לנבחרת. לאט־לאט אנחנו מגלים שמורים רוצים לעשות שיתופי פעולה מתחומי דעת שונים. פתאום המורה לביולוגיה שמלמדת על התפתחות פיזיולוגית מרגישה צורך לבוא עם השאלות האמוניות שעולות בגיל הזה ומבקשת מהמחנך להיות שותף איתה ביחד".

"כשאני מנסה לחשוב איפה חוויתי חוויה עוצמתית של למידה אני תמיד חוזר לבית המדרש, שבו יש שיעור אחד בשבוע וכל השאר זה שיח של חברותות"

אלו אתגרים חינוכיים יש עם התלמידים?
"מה שמעסיק אותנו היום זה להיות משמעותיים עבורם. אם פעם כולם היו צריכים להתיישר ולא משנה אם המורה משמעותי להם או לא, היום – בלי לוותר על הגודל והחינוך – נקודת המוצא היא רלוונטיות. להיות בקצב שלהם ובשפה שלהם. אתה שומע היום המון תלמידים שאומרים 'זה משעמם אותי, תאתגר אותי'. אני חייב להביא להם תוכניות רחבות אופקים כי הם נושקים לכיוון האקדמיה. הם לא רוצים רק לסיים בגרויות, וחלקם גם עושים שנת שירות או של"פ. הם גם דור מאוד עצמאי. הסכנה בדור הזה היא שישנה הרבה בדידות וצריך ליצור להם מרחבים של שיח חברתי. הם גם דורשים מאיתנו המון פתיחות. על מה שפעם בעולם השמרני לא העזנו לדבר, היום אנחנו מעבירים הדרכות של שיח ריגשי, שיח מגדרי, שיח מיני. הם תובעים מאיתנו את זה. הם רוצים שנהיה איתם פתוחים במישור האמוני. הם רוצים שתספר להם על ההתמודדויות והקשיים שלך".

אתה מתאר כאן מצב מאוד אידילי, מה עם התלמידים שלא בראש שלהם ללמוד?
"יש גם כאלה, ושם האתגר הפוך. עבור אותם נערים נפתחו בתי ספר שמשלבים לצד לימוד תורה ברמה גבוהה גם לימודי סביבה או חקלאות. כל המקומות האלה קמו מתוך ניסיון לתת מענה לילדים שהמסגרת הקונבנציונלית וההוראה הקלאסית פחות מספקות את הנפש שלהם".

המתנה שקיבלנו מהקורונה

כך או כך, גם בלי התלמידים שזקוקים למענה ייחודי, נדרשה הרשת בשנה האחרונה לשנות את כל תפיסת הלמידה שלה, כאשר הקורונה פרצה ועשרות אלפי תלמידיה נותרו בבתים. "הקורונה הביאה לקפיצה מטאורית ביכולות התקשוב", מנתח הרשקוביץ, "עברנו השתלמויות בלמידה מרחוק כבר קודם, אבל שום דבר לא נתן את הזינוק כמו שהקורונה גרמה לנו. יש משפט שאומר שעל פני התהום קופצים בפעם אחת. אנחנו תמיד מדברים על תהליכים ועל הטמעה, אבל עובדתית – אף אחד מאיתנו לא היה בקיא בזום כמו שהוא בקיא היום. וזה קרה כי הקורונה לא נתנה לנו אופציה להתמהמה או לחשוב. מורים עברו ללמידה מתוקשבת בתוך 24 שעות. נדרשנו להסתגל לשינויים. העברנו סדנאות בהוראה מתוקשבת כדי להתאים את סגנון ההוראה למצב המקוון – איך לסדר משימות, איך להפנות את התלמידים לחדרי שיח".

הרשקוביץ סבור שהקורונה היא גם הזדמנות לבחון מחדש את כל התפיסות הפדגוגיות: "הייתי שמח שכל מנהל יוכל להגיד איזו מתנה הוא קיבל מהתקופה הזאת ומה בחשיבה הניהולית שלו השתנה. זה יכול להיות מנהל שאומר לי – 'שמע, אותי הקורונה לימדה שאני לא חייב לנצל את מכסת השעות המקסימלית, שהם יכולים ללמוד בפחות שעות ולפנות שעות לתחומים חשובים אחרים'. או – 'אני יכול היום לסמוך על התלמיד ולהטיל עליו אחריות'. רגע לפני שחוזרים ללמידה רגילה, אני מצפה מהמנהלים שישאלו את עצמם מה יקרה אצלם שלא קרה עד היום".

"אדם שמגיע היום לניהול עובר הכשרה גם בעולם הבינאישי, גם בעולם הרגשי והפסיכולוגי וגם בעולם הזהותי. הוא לא יכול להשאיר שום תחום שהוא לא נוגע בו"

וגם את עצמך אתה שואל?
"את עצמי אני שואל מהו מקור ההשראה שלי לשינויים שיקרו במאה ה־21, ואיכשהו אני תמיד חוזר לבית המדרש. עד גיל 28 הייתי אברך, וכשאני מנסה לחשוב איפה חוויתי חוויה עוצמתית של למידה אני תמיד חוזר להיכל הגדול עם 400 התלמידים, שבו יש שיעור אחד בשבוע וכל השאר זה שיח חברותות ומעגלי לומדים. הרב לא מעביר שיעור אלא זורק לך שאלה שמקפיצה אותך לשבוע של למידה. הדינמיקה היא סיעור מוחות, והזמן בידיים שלי, אני מנהל אותו. אם אני מנסה לחשוב על העולם שאנחנו עורגים אליו בעקבות המציאות המשתנה, זה עולם של אינטואיטיביות, של המצאה ויצירתיות, והדברים האלה קורים בבית המדרש ומתוכם נבנה עולם של תורה וערכים, בצד הצטיינות במגוון תחומי חיים".

דבר דור המחר

הלל יוסף, 19, טלמון. בוגרת אולפנת בני עקיבא נריה, משרתת במשרד הביטחון. הלל היא טיפוס ריאלי. בוגרת מתמטיקה ופיזיקה 5 יח"ל ומקווה להשתלב בעתיד בעולם המדע או התעשיות הביטחוניות.

"מספר הבנות לעומת הבנים אצלנו מאוד נמוך", היא מודה, "אבל לא אכפת לי כל כך. למדתי באולפנה ולכן אף פעם לא הרגשתי שאני לא יכולה לעשות דברים בגלל שאני בת. לפעמים אני מרגישה שלמגדר גם יש יתרונות, למשל בכיתה י"א הייתי בפרויקט 'מהנדסות העתיד' של התעשייה האווירית שמיועד רק לבנות, והמטרה שלו הייתה לחשוף אותנו לכל עולם התעשיות וההנדסה. אז הרבה פעמים אני מרגישה שדווקא בגלל שיש מיעוט נשים יותר תומכים בך ופותחים לך דלתות".

ממה שאת רואה, עדיין יש כבוד ללימודים אוניברסיטאיים?
"אני כן מבינה למה אומרים שפחות חשוב ללכת לאוניברסיטה. לי אין תואר ואני עושה תפקידים שמיועדים לאנשים עם תואר. את החומר אני לומדת באמצעות השלמות שונות והמון מהאינטרנט. אז אני לא אומרת שאפשר לעשות תואר שלם דרך הרשת, אבל כן אפשר להיחשף לתחומים כמו תכנות. אם פעם האוניברסיטה הייתה מקור הידע היחיד, היום האינטרנט הוא גם שחקן חשוב בהעברת הידע".

אלו מקצועות יהפכו לדעתך פופולריים בעתיד?
"אני שומעת שמדברים הרבה על הנדסת חשמל. אני רואה שינוי במבנה התעשייה. אם פעם המוקד היה במפעל עצמו, היום הוא עבר למכונה שמחליפה את האדם, ואז הפוקוס הוא סביב מי שמתכנן את המכונה ודואג שהיא תפעל כמו שצריך".

אלו הבדלים את מזהה בינך לבין דור ההורים שלך?
"הייתי אומרת שאנחנו יותר מחפשים את מה שמתאים לנו ושאפשר להתחבר אליו. לא נלך למקצוע כי ככה ההורים שלנו רצו או כי זה מה שהעולם מכתיב. השאלות הן יותר סביב איפה אמצא את עצמי, איפה אני יכולה לממש את הכישורים שלי, וברגע שמאתרים את הדבר הזה משקיעים בו הכל. נראה לי שהדור שלנו לא יעבוד במקצוע רק בגלל שהוא צריך להביא כסף הביתה".

*

הילה גבאי, 19, בוגרת אולפנת בני עקיבא חן במדבר, היא קומונרית בסניף בני עקיבא ביבנה. הילה תמיד הייתה מאלו שהתעקשו לשלב לימודים עם התנדבות ושאר רוח. בתקופת התיכון השתתפה בפרויקט "חונך לכל יתום", הייתה חברה במועצת התלמידות, הדריכה בתנועות בני עקיבא ואריאל, ובכיתה י"ב ניהלה גמ"ח של מוצרי מזון.

"אנחנו לא נמצאים בתיכון רק בשביל הלימודים", היא טוענת, "בסופו של דבר המקום החברתי והתרומה לקהילה הם אלה שמעצבים אותנו. אני מרגישה שהאולפנות היום יותר דוחפות לכיוונים האלה, ולא במקרה. הן הבינו שזה כלי חזק. שברגע שלתלמידה טוב מבחינה חברתית היא יותר מסופקת יותר ממה שהיא עושה וזה נותן לה תחושת הצלחה ודרייב להמשיך. כתוצאה מזה יש לה גם כוח יותר גדול בלימודים, מול החברות והמשפחה ובכל התחומים".

הרגשת את זה גם בקורונה?
"הקורונה עוד יותר העצימה את העניין, כי המקום של הלימודים מאוד מורכב בתקופה הזאת. קשה להרגיש את תחושת ההצלחה וקשה לקיים קשר חברתי, ובסופו של דבר הכל נופל בין הידיים בלי המקום החברתי. זה פוגע בעוצמה שלנו. אני באמת מרגישה שבהתנדבות לומדים טכניקות רגשיות שאחר כך ישרתו אותך בכל מסגרת שתהיי בה. את לומדת להכיר אנשים אחרים, להתמודד עם מצבים לא פשוטים. פעם חשבו שאם נכין את הילדים לחיים מבחינה לימודית הם יסתדרו. היום כבר יודעים שזה לא ככה, ושיש עוד כישורים שצריך לפתח בשביל להצליח בחיים, הרבה מהם נרכשים דרך המסגרות הבלתי פורמליות".

אלו הבדלים את מזהה בין הדור שלך לדור ההורים?
"יש היום רצון מאוד גדול לצאת מהבועה ולראות מעבר. היום, החשיפה לאוכלוסיות אחרות שצריכות מענה הרבה יותר גדולה מפעם. אנחנו חיים בעולם גלובלי ושומעים יותר על מה שקורה בחוץ. כתוצאה מכך סיגלנו לעצמנו נקודת הסתכלות החוצה, ואני מרגישה שהיא תורמת לנו מאוד".

נכתב בשיתוף מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא