הניסוי שערך בהודו ולאחר מכן במדינות אחרות בעולם – הרעיד את עולם החינוך והאקדמיה: האם ילדים בכלל צריכים מורים בעידן שבו כל המידע נמצא באינטרנט? הניסוי נקרא "החור שבקיר" והוא בוצע על־ידי סוגטה מיטרה, פרופסור לטכנולוגיה חינוכית מכלכותה שבהודו, שחי ועובד כיום בבריטניה.
בשנת 1999 החליט מיטרה להציב מחשבים אישיים בתוך קיר בשכונת עוני בניו דלהי. מטרתו הייתה לאפשר לילדים בכל פעם לשחק או ליצור עם המחשבים בעצמם, מבלי שקיבלו כל הדרכה לכך. בכל פעם מחדש נדהם מיטרה מכך שהילדים הצליחו ללמוד או לרכוש ידע בצורה יוצאת דופן, מבלי שאף אחד הדריך אותם.
"הילדים לא ידעו אנגלית, למעשה לא ראו מימיהם מחשב או אינטרנט", מספר מיטרה בהרצאת טד שבה הוא מתאר את הניסוי, "חיברתי את המחשבים לאינטרנט מהיר, ועזבתי את המקום. עשינו זאת ברחבי הודו ואז בשאר העולם. ראינו שילדים ילמדו לעשות את מה שהם רוצים ללמוד לעשות". הוא מראה תמונה של ילד הודי בן שמונה מלמד ילדה בת שש כיצד לגלוש ברשת.
"הפכתי להיות יותר אמביציוזי, ורציתי לראות מה עוד אפשר לעשות עם המחשב", ממשיך מיטרה, "הבאתי לקבוצת ילדים מחשב עם חיווי קולי, וכשהם דיברו, המחשב כתב מילים בג'יבריש. אמרתי להם: אהיה כאן בעוד חודשיים, תדאגו שהמחשב יבין אתכם. חודשיים לאחר מכן חזרתי למקום וגיליתי שהמבטא של הילדים השתנה, הם דיברו בצורה דומה מאוד למבטא הבריטי שהקלטתי במחשב. הם עשו את זה – והכל בעצמם".
בכמה כלי תקשורת ברחבי העולם נכתב שהסופר ההודי ויקאס סווארופ כתב את ספרו רב המכר העולמי "נער החידות ממומביי" שאף הפך לסרט מצליח, בהשראת הניסוי של מיטרה. עם השנים פתח מיטרה חברה בשם "החור שבקיר – חינוך בע"מ" כדי להפיץ את רעיונות הלימוד העצמאי.
פרופ' סוגטה מיטרה הוא פרופסור לטכנולוגיה חינוכית בבית הספר לחינוך, תקשורת ושפות של אוניברסיטת ניוקאסל שבאנגליה, ושימש בעבר בתפקיד המדען הראשי של החברה ההודית לפיתוח טכנולוגיות מידע. בשנת 2013 זכה בפרס של TED על הצלחת הסרטון שבו הוא מרצה על "החור שבקיר" ושתיארנו לעיל.
כבר ב־1978 קיבל תואר דוקטור בפיזיקה של מצב מוצק בתחום מוליכים למחצה אורגניים, לאחר מכן המשיך במחקר על מערכות לאגירת אנרגיה, בין השאר במכון הטכנולוגי של וינה. בשנים אלה רשם מעל עשרים וחמישה פטנטים בתחומי המדעים הקוגניטיביים וטכנולוגיה חינוכית. בשנות התשעים פנה מיטרה לתחום חדש, והחל לחקור את תהליכי הלמידה והזיכרון במוח האנושי. הוא היה בין הראשונים שהוכיחו כי סימולציה ממוחשבת של רשת עצבית יכולה לסייע בהבנת המנגנון של מחלת אלצהיימר. הוא היה גם בין ההוגים הראשונים של טכניקת הקישור האסוציאטיבי (Hyperlink) בקובצי מחשב, שנים לפני שזו הפכה לאבן הפינה של הגלישה באינטרנט. בצד פרסומו העולמי הוא המשיך לפעול בתחום החינוך בארצו, הודו, והיה לגורם רב השפעה ויוצר בתחום שיטות ההוראה. שיטותיו חינכו מיליוני ילדים הודים, רובם בין הילדים העניים ביותר בעולם. בשנת 2013 דורג ברשימת עשרת ההוגים והממציאים המשפיעים של רשת CNN.
כמו לפני 4000 שנים
בכמה כלי תקשורת ברחבי העולם נכתב שהסופר ההודי ויקאס סווארופ כתב את ספרו רב המכר העולמי "נער החידות ממומביי" שאף הפך לסרט מצליח, בהשראת הניסוי של מיטרה
פרופ' מיטרה מסביר כך את אורכו של שיעור ממוצע: "45 דקות הן בערך הזמן המקסימלי שבן־אדם יכול לדבר בקול רם ובאופן רציף מבלי לדבר שטויות או להיכנס למצב של שיעול מתמשך"
האם מיטרה בעצם חזה את הדרך הדרמטית שיעברו בתי הספר ברחבי העולם בעקבות משבר הקורונה? במאמר אקדמי שכתב לפני מספר חודשים, הוא מתייחס לשינויים הדרמטיים שעברו מערכות החינוך בעולם בעקבות מגפת הקורונה, ונותן את עצותיו כיצד לנהל את הלמידה מרחוק: "כאשר וירוס הקורונה התפשט ברחבי העולם, בתי הספר נסגרו וילדים נשלחו הביתה", הוא מתאר את הסיטואציה הכה מוכרת, "רשת האינטרנט, שעד כה בתי הספר התנגדו לה, הפכה לבעלת בריתנו היחידה במהלך הסגרים בכל רחבי תבל". "ילדים והאינטרנט הם כבר חברים" – הוא כותב, ומפנה למאמרו בנושא משנת 2005, "בעקבות התפרצות הקורונה, החלו אכן המורים לאסוף ילדים למעין 'כנסי וידאו' באינטרנט. אבל הם עשו כמה טעויות".
הוא מסביר שבכיתות פיזיות יש בדרך כלל 20־30 ילדים, מכיוון שחדר גדול יכול להכיל מספרים שכאלה – יחד עם שולחנות וכסאות. "מספרים אלה הם המקסימום שבהם ניתן לשמוע מורה בבירור ללא מכשירים להגברת קול. אם חושבים על זה, העיצוב של הכיתות שלנו היום זהה לכיתות בשנת 2000 לפני הספירה", למיטרה, כפי ששמתם לב, אין בעיה לעקוץ את המערכת הפדגוגית העולמית על כך שלא התפתחה מספיק.
מיטרה מסביר גם את אורכו של שיעור ממוצע: "45 דקות הן בערך הזמן המקסימלי שבן־אדם יכול לדבר בקול רם ובאופן רציף מבלי לדבר שטויות או להיכנס למצב של שיעול מתמשך". עוד הוא מתייחס לגיל התלמידים, שמגיע לסביבות 17־18 כיוון שבהרבה מהמדינות היה בעבר גיוס חובה לצבא, וזה היה הגיל הנכון מבחינת המדינה לגייסם. "הרצאה ולאחריה הרצאה נוספת עם בחינות בין לבין" – כך הוא מתאר באופן מדויק את בתי הספר של כולנו.
"במהלך המגפה החלו המורים ליצור קבוצות של 25 ילדים כדי ליצור שיעורים וירטואליים דרך האינטרנט. ואז הם הרצו להם, או, גרוע מכך, השמיעו להם הרצאות מוקלטות. זה לא עבד", הוא מסביר.
לדבריו, "בשיעורים הווירטואליים הללו לא ניתן לדעת מי בכלל משתתף. לאחרונה שינה ילד את שמו בזום ל־'התחברות מחדש…'. קשה עוד יותר להבין מי שם לב לכך שהוא שינה את שמו". עוד הוא מסביר ש"הפנים שאתה רואה על המסך עשויים להיות מושהים, או בכלל תצלום".
לטענת מיטרה, החינוך בעידן ה"פוסט מגפה" צריך להיות שונה לחלוטין: "כשבתי ספר נפתחים מחדש, קיימת אפשרות מובהקת שננסה לחזור לבית הספר כמו שהיה – לייצר אנשים זהים שיתאימו לצבאות, עבודה במפעלים ובמשרדים מיושנים. אין ספק שהממשלות יהיו מאושרות מכך. מצד שני, אם נתמקד בעתיד ולא בעבר, נוכל לתכנן מערכת היברידית, חלקית פיזית וחלקית וירטואלית, עם הערכות הממוקדות לקראת היכולת ליצור דברים ולפתור בעיות. לא משנה מה האופציה שנבחר, ישנה כאן הזדמנות נדירה למדי לעצב מערכת חינוך המתאימה לזמננו".
ביקשנו מפרופ' מיטרה להתייחס לשנת הקורונה ומשמעותה למערכת החינוך.
כיצד נוכל לחנך תלמידים ללא מסגרת של מערכת חינוך?
"עלינו לבחון את המסגרת של מערכת החינוך הנוכחית כדי לבדוק אם היא מתאימה למטרה. אנו זקוקים לפחות לפילוסופיה, אם לא למסגרת, אלא שהפילוסופיה צריכה להשתנות ולהסתגל לזמנים שבהם אנו חיים".
האם משבר הקורונה ישפיע על מערכת החינוך ויגביר את המעבר ללמידה עצמאית של ילדים?
"ילדים לומדים באופן עצמאי בכל רחבי העולם, עם נגיף הקורונה או בלעדיו. הם לא חושבים על כך כעל למידה מכיוון שהם מותנים לחשוב על למידה כמשהו שקורה בבית הספר. הם לומדים ברציפות מחבריהם ומהאינטרנט, כמו כולנו. הקורונה רק עצרה את המערכת הישנה ואילצה אותנו לפנות לאינטרנט. אם נפסיק לנסות להמיר את האינטרנט לפורמט של כיתות והרצאות, נוכל לאפשר למערכת חדשה להתפתח".
אם היית מרצה בפני סטודנטים לחינוך, מהי העצה המרכזית שהיית נותן להם?
"אל תלמד את הלומדים מה שהם יכולים ללמוד בעצמם".
מה דעתך על שיטות החינוך בבתי ספר ברחבי העולם במהלך סגרים?
"ברוב המקרים השיטות היו מאוד לא מספקות ומבולבלות. אנו זקוקים למסגרות חדשות לתוכניות לימודים, פדגוגיה והערכה".
בשיעור הקרוב נבנה מזל"ט
אז מה בעצם מציע פרופ' מיטרה לתקופת הפוסט קורונה? "סביבות למידה מאורגנות עצמית (SOLE)" – כך הוא מכנה אותן. "מדובר בשיטות עוצמתיות לשיפור כישורי הבנה, תקשורת ומחשוב אצל ילדים בכל תחום ונושא. ב־SOLE אנחנו ממליצים על קבוצות של כארבעה ילדים החוקרים נושא או שאלה באמצעות חיבור משותף לאינטרנט. הם יכולים להחליף קבוצות בכל עת, להסתובב ולראות מה קבוצות אחרות עושות ולדבר ככל העולה על רוחם". לדבריו, השאלה הנשאלת אמורה להביא לכך שהתלמידים ילמדו את רוב החומר שיש בנושא הזה – בעצמם. מבחינתו כל שאלה לגיטימית, כל עוד היא מעודדת את התלמידים ללמוד נושא חדש, גם אם זה אומר שלנושא עצמו יש תשובות מרובות, ולא תשובה אחת שהוכתבה מראש. "אלה השאלות הטובות ביותר שיכולות להניע אותם ללמוד", הוא אומר.
מה השוני בין שיטת הלימוד הזו למידה פיזית בקבוצות? מיטרה מסביר: "ב־SOLE פיזי, המספר האידיאלי הוא 24 תלמידים העובדים על שישה מחשבים. משך הזמן האידיאלי הוא שעה. ב־SOLE באינטרנט המספר האידיאלי של הלומדים הוא ארבעה, כלומר בערך כמו שאתה יכול לראות בנוחות מול המצלמה. ההסתכלות על הלומדים חשובה במסגרת הפורמט. אתה לא באמת יכול לראות 24 פרצופים בגודל חותמת דואר על גבי מסך זעיר, ולקבל תחושת נוכחות כלשהי. כמו כן, באינטרנט אתה צריך לתקצב זמן התקנה ותקלות שעלולות לצוץ. אני ממליץ על SOLE דרך האינטרנט שנמשך כ־90 דקות".
מיטרה מציע עוד מגוון של דוגמאות פדגוגיות להוראה בעידן הפוסט קורונה. הראשונה היא "מעבדות" או באנגלית "FabLab". לדבריו "אלה מרחבים שבהם ילדים יכולים להכין דברים. לא רק דברים של נייר ומספריים, אלא מעגלים אלקטרוניים, חלקים מודפסים בתלת ממד ועוד. קבוצות ילדים יכולות לשתף פעולה כדי ליצור פריטים מורכבים כמו מזל"טים, רובוטים או מערכות השקיית צמחים".
אלמנט נוסף שהוא מציע הוא "לשחק" ומסביר: "השתמשו במשחק לכל חלק בתכנית הלימודים שתוכלו לעצב עבורו אלמנט שכזה".
עניין שהוא מבקש לחשוב עליו מחדש הוא ה"דיבור". מיטרה סבור ש"הוראה בצורת הרצאה עבד במשך אלפי שנים והייתה יעילה בהתנהלות מסוימת. אנו יודעים כעת שהרצאות אינן יעילות, כיוון שהתלמידים יכולים להבין ולרכוש את התוכן בעצמם בקלי קלות". הוא כן מציע לקיים הרבה דיונים, דיבייטים ויצירה של מצגות עם החומר הנלמד – על ידי התלמידים בעצמם. "קבוצת לומדים שנאספים סביב מורה היא סמל החינוך העתיק ביותר בעולם. אפשר ליצור קבוצות כאלה דרך האינטרנט. הייתי מציע לא לחרוג משמונה לומדים בשום קבוצה שהיא. משך ההפעלות צריך להיות בערך ברבע יותר כאשר אתה נמצא באינטרנט. אתה צריך לדבר לאט וברור, לחזור על רעיונות כמה פעמים, כיוון שבהוראה דרך האינטרנט אין לך דרך לאמוד רמות קשב או תנודות ברוחב הפס". לסיכום, מיטרה מציע לערבב בין הסוגים השונים של הוראה דיגיטלית שהזכיר – ומסביר את המלצתו במשפט אחד קצר וקולע: "זוהי הפדגוגיה המיטבית ביותר שיש לנו כיום".
הכתבה נעשתה בשיתוף רשת אמית
