מצויד בהוראות הגעה מדויקות אני עולה במדרגות הבניין ברעננה ומיד מבין שטעיתי. נראה שהגעתי למשרדים של חברת הייטק, לפחות ככה זה נראה: מרחבים פתוחים וצבעוניים התחומים בקירות זכוכית שקופים ומודולריים, פינות אוכל, קפה ומנוחה פזורים פה ושם, אווירה נעימה שורה על הכל – איפה טעיתי. ובכן, לא טעיתי. הכירו את "גוגיה", המרכז הפדגוגי של רשת החינוך אמית. מכאן יוצאת הבשורה של הרשת לכל עשרות מוסדותיה ברחבי הארץ, ולגורמי חינוך מחוצה לה. וכן, ככה גם ייראו בתי הספר של הרשת בשנים הקרובות. חלקם נראים כך כבר היום. עוד נגיע למהפך שאמית מנסה להחדיר באופן החינוך העל־יסודי בישראל, אבל עוד קודם אנחנו מבקשים לדון עם קבוצת האנשים שכבר ממתינה לנו ישובה באחד ממרחבי הגוגיה על משבר הקורונה והשלכותיו על הרשת בפרט ועל החינוך בישראל בכלל. הנוכחים הם מנכ"ל הרשת – ד"ר אמנון אלדר; הרב ניצן ברגר – ראש ישיבת אמית כפר גנים פתח תקווה; מוריה שפירא – מנהלת אולפנת אמית חיפה; אורית קאופמן – מנהלת מדרשת אמית אשדוד; והרב שלום מלול – ראש ישיבת אמית אשדוד. ראשית אני מבקש מהחמישה לחלוק איתנו בקצרה תובנות מרכזיות משנת המשבר, שבעזרת ה' יהיה בקרוב מאחורינו.
ד"ר אלדר: "תובנה ראשונה – המורים צריכים לקבל צל"ש אזרחי ממדינת ישראל. הם עמדו במערכה יחד עם צוותי הרפואה, לא פחות מהם. שמעתי ממנהלים עשרות סיפורים על מורים שעשו הכל כדי לשמור על התלמידים, תמכו בהם ודאגו לקשר קבוע איתם. מורים שהלכו לביקורים מבית לבית ומחצר לחצר וגילו איכפתיות מעל ומעבר. יש ילדים שהמורים פשוט הצילו אותם! התרגשתי לשמוע ממנהלת שלנו על מורה בצוות, שחזרה שבועיים לפני פרוץ הקורונה מחופשת לידה. המעון לא פעל בשל הסגר, ומחשש להדבקת המבוגרים, היא גם לא יכלה להיעזר בסבא ובסבתא. בעלה עובד חיוני במערכת הביטחון והיא נשארה בבית עם תינוק ושני ילדים קטנים שלא הלכו לגן ולבית הספר. ובתוך המציאות הזו, היא לא ויתרה והפכה את העולם כדי לשמר את הלמידה מרחוק. זו לא מורה שמגיעה בשביל המשכורת, זו מורה שבאה משליחות ומהאכפתיות כלפי התלמידים".
"התובנה השנייה היא שאוי לנו אם נחזור אחרי הקורונה למערכת החינוך כפי שהכרנו טרום המשבר".
הרב ניצן ברגר: "ללמד, כנראה שאפשר גם מרחוק. לחנך, בשום פנים ואופן לא".
מוריה שפירא: "בתי החינוך לא הולכים להיסגר. אנחנו צריכים אותם".
אורית קאופמן: "אנחנו צריכים להגיע למצב שבו כל תלמיד ותלמידה שואלים את עצמם מה אני עושה בבית הספר שלא יכולתי לעשות בבית, ושתהיה להם תשובה טובה לכך. וגם, אני רוצה שכל תלמידה תדע לשאול אותי – 'איך את יודעת לקבל אותי החדשה, התלמידה שהפכתי להיות בשנה הזו'".
הרב שלום מלול: "קיבלנו השנה הוכחה חותכת לכך שהעולם הוא כפר גלובלי קטן. הרגשנו שאנחנו נמצאים בסלון של כל אחד ואחד. החיבור והקשר בין בתי החינוך לבתי התלמידים חזק מתמיד, ואנחנו חייבים להמשיך ולהעמיק את שיתוף הפעולה הזה".
מה היה מבחינתכם הרגע המאתגר או הקשה ביותר בשנה החולפת?
ד"ר אלדר: "עברנו ברגע אחד ממאה לאפס. כל הילדים בבית, ופתאום אנחנו מבינים כהנהלת הרשת שיש פערים בלתי רגילים בין ילדים עם מחשב לילדים בלי. הבנו שאנחנו צריכים לפתוח מיד את כל חדרי המחשבים ולחלק אלפי מחשבים בתוך שלושה ימים לכל מי שאין לו. זה היה אתגר מאוד גדול אבל עמדנו בו. לא השארנו אף תלמיד מאחור".
הרב ברגר: "אני מתפלל בשנה האחרונה במרפסת או בכל מקום מצ'וקמק אחר. בראשי חודשים למשל אני מדמיין איך זה היה אמור להיות עכשיו בישיבה. או שבת זכור – אלה אירועים שאני לא יודע איך עושים אותם בבית. שתים־עשרה שנים אני בישיבה, ופתאום אין".
מוריה שפירא: "גם כשלכולן כבר היה מחשב, נותרו בנות בלי עורף משפחתי. יש להם בית, אבל לא תמיד יש שם עזרה. בנות במצבים קשים, משפחות במצב כלכלי קשה – כל מה שהיה גם לפני הקורונה הקצין. האתגר הזה עוד לא נגמר. יש מקרים שבהם השקע שנוצר כל כך עמוק, שגם כשהבנות חוזרות למוסד יש קושי להרים אותן בחזרה".
אורית קאופמן: "יש לי תלמידה שהוריה היו רגע לפני גירושין בתחילת המשבר. הם התגרשו במהלכו, ואז התלמידה חטפה בידוד. צבר מקרים מאוד קשה שדרכו הבנתי שגם אנשים במשבר צריכים להוות חוסן. הצוות הרי עבר משבר בעצמו, והוא צריך להיות המגדלור לתלמידים. אנחנו המנהלים חייבים לייצר אצלנו כמה שיותר חוסן, לגדל את עצמנו כדי לנסות להחזיק את הצוות, שבתורו יחזיק את התלמידות".
הרב מלול: "הקורונה דפקה על דלתות הישיבה. היינו מפיצים בקבוצות הווטסאפ – 'תתפללו על הסבא של התלמיד הזה והזה, על הסבתא של התלמיד ההוא וההוא' – ופתאום מתקבלת הודעה שהוא נפטר או שהיא נפטרה. אתה מרגיש מיד את האבל שעוטף את קהילת הישיבה. היו גם כמובן רגעים משמחים, ימי אוורור שבהם נפגשנו בפארקים. הנוכחות הייתה מרשימה.לראות את הפנים המחייכות, להרגיש שוב את היחד הזה – שעד לפני שנה היה כל כך טבעי ופתאום נלקח מאיתנו. לראות אותם בלייב שוב, הרגעים האלה היו ללא ספק בלתי נשכחים".
השינוי מגיע מהשטח
אחרי שדיברנו על הקורונה מתוך תפילה משותפת לכל הנוכחים שמדובר בסוג של שיחת סיכום, אנחנו עוברים לדבר על המקום שבו אנו נמצאים – ה"גוגיה". בתור התחלה אני מבקש מד"ר אלדר לפרש בעבורי את המילה הזו, שלא נתקלתי בה בעבר. "פירוש המילה פדגוגיה ביוונית הוא להוליך ילד: פדה – ילד, גוגיה – להוליך. ה'גוגיה' נולדה מתוך הבנה שהלמידה והציונים הסטנדרטיים מכבים את התלמידים ואין בהם הכנה נכונה לעולם המחר ולשוק העבודה העתידי, ושבית הספר של המאה ה־19 שנבנה לצורכי המהפכה התעשייתית לא רלוונטי כיום. לכן החלטנו לשבור את המתודות, לעבור מכיתה למרחב בתוך מבנה בית הספר, ולשנות את תפקיד המורה ממעביר ידע למורה מנחה ומאמן, כשהמטרה היא להפוך את התלמיד ללומד עצמאי. היעד הוא לבנות קהילה חינוכית לומדת שבה כולם לומדים (גם המורים) ומלמדים (גם התלמידים). זהו למעשה אב הטיפוס לבית ספר של אמית", מסביר ד"ר אלדר, ועובר לספר על השתלשלות העניינים שהובילה ליצירת הגוגיה:
"ב־2014 הבנו שאסור לנו להסתפק בלהיות בית חרושת לציונים. כינסתי סביבי שנים־עשר מנהלים ויצאנו יחד לגלות את העתיד. לקחתי איתי מנהלים ומנהלות כי הבנתי שהשינוי יבוא מהשטח ולא מלמעלה. כל הרפורמות שבאו מלמעלה לא צלחו. יצאנו יחד לארה"ב ולמדנו מהמומחים הכי גדולים. את תהליך השינוי עשינו בהשראת פרופ' ריצ'ארד אלמור מאוניברסיטת הרווארד, שליווה שינויים כאלו בכמה מקומות בעולם והוליך מהפכה של ממש בחבל אונטריו שבקנדה. הוא היה אומר ששני מוסדות בתקופתנו נראים אותו הדבר: בתי סוהר ובתי ספר. הם נעולים ומוקפים גדרות, יש שומר חמוש בשער ובמבנים יש מסדרונות ארוכים שמהם מתפצלים חדרים והדלתות סגורות. סוג של מוסד שלא מתאים למאה ה־21. יצרנו אז את 'המצפן של אמית', שמדבר על שינוי תרבותי ותודעתי בקרב הצוות שלנו. קודם כל, ליווי אישי של מנטור לכל תלמיד. מורה אחד לא יכול לראות 35 תלמידים. בגוגיה יצרנו מרחב תודעתי פתוח – לא רק הקירות פתוחים אלא הראש פתוח. התלמיד שייך, רלוונטי. ביצענו פרסונליזציה של תהליכי למידה. הגוגיה נבנתה כמשהו מעשי, לא תיאורטי. הסברנו לצוותים שהם צריכים לראות איך הם לומדים כאן, וכך ילמדו את תלמידיהם. מכיוון שאנחנו נמצאים בשינוי הזה מ־2014, שינוי הוליסטי, רגשי, חברתי ולימודי – הגענו לקורונה מוכנים באיזשהו מקום".
מה השינוי ההוליסטי הזה אומר בפועל, מעבר לצורה הפיזית של הכיתות?
"ישנם שישה מרכיבים לשיטה הזו: זהות, תוכן, מתודות, שיטות הערכה, שיח ואקלים – וכמובן הסביבה הפיזית. הגוגיה נוגעת בכל ששת המרכיבים האלה, ויוצרת שינוי של ממש בקהילות החינוכיות הלומדות. יצרנו שפה שמדברים אותה כל חמישים וחמישה התיכונים ברשת, גם אם כל אחד מהם נמצא בשלב קצת אחר בדרך לשם".
אני מבין ומתחבר לשינוי, אבל בסוף יש כיתה שצריך להעביר לה שיעור היסטוריה. איך מעבירים שיעור כשאין קירות?
הרב ניצן ברגר: "נכון שאנחנו מתחדשים ויש פה דברים שצריך ללמוד מההתחלה, אבל אנחנו גם מתיישנים, כלומר חוזרים למודל הבית־מדרשי של לימוד אישי וחברותא. הרעש של בית מדרש לא בהכרח מפריע. בנוסף, המרחב הפתוח שלנו מאוד מודולרי. בשנייה אחת הוא נסגר ומורה יכולה לעמוד ולדבר 12 דקות. אף פעם לא תדבר יותר מזה – אנחנו קוראים לכך 'הפחתת מע"מ', כלומר 'מורה עומד מדבר'. 12 דקות הקנייה כן, בכל זאת לי יש ידע ולכם אין. ומה שמעניין, גילינו במחקר שעשינו, שתלמידים עם הפרעות קשב וריכוז דווקא הצליחו להגיע להישגים יותר גבוהים במרחבים פתוחים. בכיתה עם ארבעה קירות, כששום דבר לא זז, אם יגיח פתאום זבוב הוא יפריע לי. כשיש רעש באופן קבוע, דווקא מתרגלים אליו והלמידה נעשית קלה יותר".
אורית קאופמן: "יצירת מרחבי הלמידה החדשניים אפשרה לתלמידים ולתלמידות שלנו מרחבי התפתחות. זה מותאם למה שתלמיד צריך כדי להתפתח. צריך קשרים כדי להתפתח – למעשה זו הדרך כמעט היחידה – וברגע שאנחנו זזים ומתחברים תוך כדי הלמידה, הממשקים האלה מאפשרים לנו להתפתח תוך כדי הלמידה. זה ההבדל בין ידע ומידע. כדי לקנות ידע שיופנם אנחנו צריכים לעבור תהליך, תנועה, וזה מותאם למה שקורה במרחבי הלמידה החדשים האלה".
הרב מלול: בתחילת המשבר התבדחתי שרשת אמית תיאמה עם הסיני שיאכל את הפנגולין כדי שיפרוץ משבר הקורונה. כי עשה רושם שכל מה שהרשת דיברה עליו והתכוננו לקראתו שנים, הופיע פתאום בקורונה מבחינת דרכי הוראה. כל כך הרבה דברים בשפה של הרשת גרמו לנו להרגיש שאנחנו מוכנים לקורונה. מבחינה פדגוגית, מבחינת מיומנויות המאה ה־21, צוות המו"פ, בעלי התפקידים שהרשת פיתחה במוסד כמו מובילי השינוי – הכל בא לידי ביטוי מיד והצלחנו לפתח למידה משמעותית. הרגשתי כמה צעדים לפני בתי ספר מקבילים שאינם חלק מהרשת. חשתי שהיו לנו כלים ומנוע שלהם לא היה. וכשהם עמדו על הרגליים, אנחנו כבר היינו הרחק לפניהם. הריהוט הוא כלום. אם מורה לא יבין מה הריהוט הזה אמור לעשות ולשדר, אז באמת יהיו פה מרוץ כסאות ובלגן. החלום הפדגוגי של הרשת והקורונה די התכתבו, ובגלל כל הדברים האלה אני חוזר ואומר שביום שאחרי הקורונה אסור לנו להישאר אותו דבר. ההתפתחות קרתה גם תוך כדי הקורונה. אחרי שהתעייפנו מהזום, פתאום גילינו את האופציה להתפצל לחדרים ואז היה חודש קרנבל סביב זה. כל הזמן יש מרחב למידה שמתפתח".
מוריה שפירא: "עוד לפני הקורונה התחלנו לעבוד עם המרחב הווירטואלי של מיקרוסופט, שהוא הרבה יותר טוב מסביבות אחרות. לקח לנו אולי שבוע להתעשת וכל התלמידות היו מרושתות על סביבת הלמידה החדשה. היה לנו את זה גם קודם, אבל בעצימות נמוכה. המערכת הזו מאפשרת חינוך מקסימלי לאחריות. לא שלחתי אפילו זימון אחד לשיעור, פשוט אין צורך. כך זמן שיעור ברוטו הוא גם נטו, בגלל היעילות של המערכת. זה מרחב וירטואלי עם חדרים והכל נמצא בפנים, כולל קבוצות של תלמידות שהן יכולות להקים בעצמן. אם לא היינו מתרגלות את זה קודם היה לוקח כמה חודשים עד שהיינו מסתגלות".
מה שהיה לא יחזור
איך מתמודדים עם השוני הגדול בדרך שבה כל תלמיד חווה את הקורונה מבחינה לימודית?
ד"ר אמנון אלדר: "פה באה לידי ביטוי יחידת ההערכה של אמית בראשות ד"ר מיכל אפללו. פיתחנו כלים למנהלים לדעת אונליין מה קורה עם התלמידים באמצעות שאלונים חכמים. לא רק שאלונים לימודיים אלא רגשיים. אנחנו עובדים סטטיסטית ובאופן קבוע, ורואים מגמות של מספרים גדולים. השאלון מגיע בצורה גרפית עם חמש שאלות, לא 'חופר' מדי, ויש שיתוף פעולה מצד התלמידים. גילינו שיש כ־30 אחוז שבכלל לא שם, כלומר בלימודים מרחוק. קשה להם לימודית, קשה להם חברתית. מנהלת שלנו ממעלה אדומים יצאה עם אוטו גלידה לאותן תלמידות כדי לשמח אותן – וזו רק דוגמא אחת. יש תלמידים ששיטת הלמידה מרחוק הטיסה אותם קדימה, ויש ההיפך. זה בדיוק הרעיון של הגוגיה – פרסונליזציה. יש תלמיד שישב בצד בגומחה משלו, ויש מי שישב ליד השולחן הגבוה – העיקר שכולם יישארו נוכחים. היה פה אברי גלעד, שמעיד על עצמו כבעל הפרעות קשב וריכוז שסבל מאוד בתקופת לימודיו בתיכון. הוא שמע על השיטה שלנו והיה עם דמעות בעיניים. נכון ששיטת הלמידה מרחוק או היברידיות לא מתאימות לכל תלמיד ותלמידה – הסוד הוא לגלות מה מתאים לכל אחד ואחת".
הרב מלול: "אני יודע שאמרתי את זה אבל חשוב להגיד שוב: אסור למערכת לחזור להיות כמו שהייתה. ואי אפשר גם אם נרצה. התרגלנו בעבר שכלואים בכיתה 20־30 תלמידים, ושמישהו יעז להפר את הנוהל. זה לא יוכל לחזור. התלמידים למדו שיש פתיח, ואז משימה, ומי שמסיים משוחרר ואנחנו נשארים עם קבוצה מסויימת לתגבור. אי אפשר לחזור לשיעור של שעה שבו כולם יושבים. ראיתי שאם אני חרוץ לא כולאים אותי, למה שאחזור לכלא. זו אחת המשימות הגדולות שאנחנו צריכים להיערך אליהן. לבנות שיעורים מודולריים. ואין כמו מרחב גוגי לתת מענה, כי הכל קורה בתוך אותו מרחב מודולרי שאפשר בדקה שתיים לארגן אותו תחת שליטה של מורה־מנטור".
אורית קאופמן: "אחד הדברים המיוחדים ברשת הוא שאין פער ומרחק בין המוסדות למטה. היכולת שלהם להיות בקשב כאילו כולם פה לעזרתך ולרשותך, מדהימה. ממש הרגשנו בקורונה איך האקו־סיסטם של הרשת ממשיך במלוא עוצמתו למרות כל הקשיים. הכל זז ונע למרות הכל. האקו־סיסטם הזה מייצר גישה של כמה שיותר ממשקים בין בית הספר לעולם שבחוץ, כדי לדמות את החיים האמיתיים. יש לי שתי דוגמאות לכך. עולם התרבות נדם ולא היה למגמת תיאטרון מה לעשות. ישבנו וחשבנו, צוות המוסד, הרשת ומרכז לאומנויות הבמה באשדוד, מה לעשות. מנהל המרכז נתן לנו להשתמש בבמה שלו מתי שמתאפשר מבחינת המתווים. במשך שלושה חודשים התנהלו שיעורי תיאטרון על הבמה הגדולה באשדוד. להציג מול אולם ריק זו חוויה חזקה מאוד שגרמה לתלמידות להרגיש את החוסר, והן הוציאו בעקבות החוויה הזו פרויקט בשם 'להיות או לא להיות', שמדגיש את המחסור בעולם התרבות. הצלחנו להוציא הזדמנות ממשבר, לא כסלוגן על הקיר אלא בפועל. דוגמא שנייה היא שלושים בנות שלומדות ביולוגיה ופיזיקה, שחברו למהנדסים ורופאים בקידום סטארטאפ שמקל על טיפולי פוריות והבאת תוצאות טובות יותר בתחום" (כתבה נרחבת על הפרויקט, בעמ' 3).
ד"ר אלדר: "למדנו בסיור בקנזס סיטי איך בתי ספר מתחברים נכון עם העולם האמיתי. כמו ששוברים את הקירות פנימה, כך שוברים את הקירות החוצה לעולם התעשייה, התרבות וההייטק. הדבר הזה מוביל לתובנות מעשיות נוספות: מי אמר שתלמיד צריך להגיע לחמישה ימים בבית הספר? אולי יום אחד יוקדש לפגישה עם אנשי הייטק? יותר נכון שהם יכירו גם את העולם האמיתי. והכי יפה, זה עובד. כשיצאנו לדרך הזו ב־2014, אמרו לנו שאולי יהיה אצלנו הרבה פאן אבל ההישגים הלימודיים כמו אחוזי בגרות וכדומה ילך וירד. ומה קרה? כבר ארבע שנים אנחנו הרשת המובילה בישראל בתמונה החינוכית הסטנדרטית. כשאתה מסקרן תלמידים, גם ההישגים הסטנדרטיים ילכו ויעלו.
הרב מלול: "אני חייב להזכיר את עניין מסעות הלמידה. אנחנו בונים במרחב האינטרנטי מסעות למידה כמעט בכל מקצוע. אתה עושה פתיח, אומר לתלמידים להיכנס למסע למידה על אמריקה, והתלמיד מתקדם לבד, עושה משימות, מסיים אותן והולך לשתות שוקו במטבח בבית. וזה בסדר גמור מבחינתנו. מורים ברשת עושים מסעות למידה בתחומים שבהם הם מבינים, בבחינת 'לכו והתפרנסו זה מזה'. כל מורה הפך למנטור שבונה מסע בתחום שמעניין אותו. כך נוצרים איגום משאבים ואיחוד חלומות, וזה נפלא".
כשלילד חוזרת הסקרנות
אמית היא רשת חינוך כלל ישראלית, כש־85 אחוזים ממוסדותיה מיועדים לציבור הדתי ו־15 אחוז לציבור הכללי. אני שואל את הנוכחים איך מתווכים שינוי מהותי כה עמוק במוסד שמרני כמו בית ספר, ולציבור הורים שרובו שמרני.
ד"ר אלדר: "שינינו את השפה מבית ספר לקהילה של חינוך. זו הבנה שכל בני הקהילה צריכים להיות בתוך התהליך והצמיחה – וזה כולל את ההורים. השילוב שלהם מאוד חשוב מבחינתנו. נכון שזה לא תמיד קל. אנחנו מזמינים הורים למרחב הגוגי ונותנים להם להתנסות בלמידה, מספקים הסבר על היתרונות והחסרונות ופועלים בשקיפות מלאה. לשמחתי יש הבנה ואפילו שמחה על השינויים הללו".
הרב ברגר: "ב־2016, השנה הראשונה שבה נכנסנו ללמידה ה'גוגית־מרחבית' בישיבה, עשינו פיילוט בשתי שכבות, ח' וי"א. הורי ח' לא השמיעו את קולם יותר מדי, אבל הורי י"א אמרו לנו – 'נפלתם על הראש, מה אתם עושים שינויים בשנה הכי קשה'. שילבנו אותם בתהליך, הראינו להם את היתרונות והפגנו אמונה בצדקת הדרך. בנוסף, הצלחנו להראות להם שהציונים במובנים הכי סטנדרטיים של המילה לא נפגעו, ואפילו ההיפך. ואז ההורים אמרו – 'וואלה, אנחנו מקבלים בבית ילד יותר שמח, חזרה לו הסקרנות, הוא מבין שבית ספר לא חייב להיות משהו שמכבה'. זו הצלחה גדולה שאנחנו מאוד גאים בה ומאמינים בדרך שהובילה אליה".
הכתבה נעשתה בשיתוף רשת אמית
