אני באמצע מסלול בנחל צפית, נדבר ב־15:00" מסמסת ציפי הרפנס כשניסיתי לתאם איתה זמן לראיון הזה. מי מצליח לצאת לטיול שנתי בימים של קורונה, ולמי בכלל יש תלמידים שלא נמצאים בבידוד? מתברר שבית ספר שלא סגר את שעריו במהלך כל שנת הקורונה, הצליח לקטוע שרשרות הדבקה באופן מצטיין וכמעט ולא הכניס את תלמידיו לבידודים, הוא זה שזכה לצאת השבוע לטיול.
בעוד שכמעט כל בתי הספר בישראל היו סגורים רוב השנה החולפת, אמית טכנולוגי בבאר שבע, המונה כיום 130 תלמידים שעברו מסגרות לימוד רבות ומגוונות, המשיך לפעול כרגיל ושימש דוגמה לסיפור הצלחה של תפקוד במהלך הקורונה. "בית הספר שלנו עומד על שני אדנים מרכזיים: שקיפות ואמון", מסבירה הרפנס, "הגישה שלנו היא שאנו באים לבית הספר מבחירה, וכשתלמיד מגיע מרצון – הכל נראה אחרת. על בסיס זה הגענו לכמה הסכמים עם תחילת הקורונה. האחד, ילד שלא מרגיש טוב לא מגיע לבית הספר, והמחנכת שומרת איתו על קשר שוטף; השני, הצוות והתלמידים עברו בדיקות כל הזמן. יש בבאר שבע מתחם בדיקות ללא תור, ומכיוון שיש אצלנו תלמידים שרבים מהוריהם עובדים או לא יכולים לקחת לבדיקות, כלומר ההורים עובדים כדי לשרוד, המורים הם אלה שלקחו את התלמידים לבדיקות; השלישי, ברגע שהגיעו החיסונים, הצוות חוסן מהר מאוד מרצונו; הרביעי – גם היום, כשיש ילד בבידוד, אנחנו קוטעים די מהר שרשראות הדבקה באמצעות שיח ושקיפות מלאה".
הפעילות הנכונה של בית הספר, שהתנהל במרחבים הפתוחים שלו לכל אורך התקופה, והעובדה שהוא נכלל תחת הפיקוח של אגף שח"ר במשרד החינוך, הצליחו להביא לשגרת לימודים מלאה בשנת הלימודים תשפ"א. "לימדנו חצי בפנים וחצי בחוץ. גם בגרויות נערכו בצורה הזו, והילדים ממש שמרו על הצוות", מספרת הרפנס. "נקודת האמון והאכפתיות שורשית בתוך בית הספר, ומכיוון שכמחצית מאוכלוסיית המורים בבית הספר היא מעל גיל 55, התלמידים הקפידו על מסכות ועל ריחוק. ילד שאמר שהוא מתקשה לנשום בגלל המסכה וחייב להוריד אותה קצת, קם ויצא מהשיעור באישור המורה".
"זה אפשרי", היא קובעת, "אפשר לא רק לנהל שגרת לימודים בקורונה, אלא אפילו לקצור הצלחות. האמון שנבנה בין הצוות, ההורים והתלמידים לא הגיע בגלל הקורונה, הוא התחזק בקורונה. וכשבית ספר מתבסס על אמון, מאוד קל לעבוד דרכו. למשל, לא הייתה אצלנו ירידה בתפקוד הרגשי של התלמידים. היינו במצב מנטלי גבוה ושמחנו לעזור לאחרים במסגרות התנדבותיות בעיר. הקורונה הייתה לנו הזדמנות טובה להוכיח את הכוחות שלנו.
"המון מהמסגרות התומכות שלנו נסגרו השנה. אנשים יצאו לחל"ת או עברו להתנהל בזום. שיחות עם פסיכולוג או עם קצינת מבחן בזום לא עובדות. אנשי הצוות הטיפולי הבינו שילד שנמצא עכשיו בשלבי טיפול ותמיכה בעניינים הקשורים לסמים לא ימשיך איתם בזום. ילדה שעברה הטרדה מינית לא תלך להתייעצות בזום", היא מסבירה. משכך, הקים בית הספר מרכז טיפולי משל עצמו, בתחומו. "גייסנו תקציב ומטפלות, והצוות יצא להשתלמות, כל אחד בתחום אחר. כך יש היום מרכז בתוך בית הספר שממקד את כל התמיכה שהתלמידים צריכים. הקורונה האיצה אותנו לטוב, אין לי דרך להסביר את זה. איך צ'רצ'יל אמר? לעולם אל תבזבז משבר טוב".
לשמה של ציפי הרפנס נחשפו רבים לראשונה בעקבות כתבה ששודרה על המנהלת שהפכה אמא שנייה לתלמיד שעבר השתלת כליה. צוריאל, האח השלישי מבין חמשת האחים לבית משפחת כהן, הוא גם השלישי מתלמידיה של ציפי. הוא תלמיד כיתה י"ב ובנה של כרמית, אם חד הורית שהתאלמנה כשילדיה היו צעירים למדי. היא מגדלת את ילדיה לבד, אחד מהם בעל צרכים מיוחדים שדורש תשומת לב רבה יותר. צוריאל נולד עם כליה אחת מתפקדת ועם השנים מצבו הלך והדרדר. בשנה שעברה נמצא לו תורם, וצוריאל היה צריך להתאשפז בבית החולים כהכנה לניתוח. ההתרגשות הייתה גדולה, אך אמו חששה שלא תוכל לשהות לצידו בבית החולים בתקופת האשפוז הממושכת לפני הניתוח ולאחריו. ציפי התגייסה ללא היסוס. מתוך רצון לבצע את תפקידה כמבוגר המיטיב של צוריאל ככל שצריך, עברה ציפי להתגורר עם צוריאל בבית החולים בתקופה זו. "ציפי היא כמו עוד אמא בשבילי", אומר צוריאל, שכבר לפני ארבעה חודשים חזר לשגרת לימודים מלאה, לאחר שהשתחרר מבית החולים. "אני מספר לה הכל ממש כמו שאני מספר לאמא שלי, עד היום היא מגיעה איתי לבדיקות שבועיות לראות שהכל מתפקד כמו שצריך. היא ואמא עושות תורנות של שבוע שבוע". צוריאל כבר הספיק לגשת לבגרות במתמטיקה ובנגרות, ואף להוציא רישיון נהיגה מאז השתחרר מבית החולים שניידר. גם החזרה לשגרה הגיעה בזכות תמיכה רבה שקיבל מצוות בית הספר.
במשך שבועיים לא משה ציפי ממיטתו, דאגה לצרכיו, אפילו היומיומיים ביותר. היא לנה לצידו בלילות ומשם המשיכה לבית הספר ולפעילות האינטנסיבית שלה. "אם היה כואב לי בלילות היא הייתה קוראת לאחות, מביאה לי מים וכדור נגד כאבים, היא לא זזה ממני ומהטיפול בי".
לציפי הרפנס, כל זה לא נראה חריג. ככה הצוות שלה בבית הספר פועל עבור התלמידים. זהו מודל "המבוגר המיטיב" אותו הם מיישמים באופן שנדיר לראות בבתי ספר.
היו לא מעט רגעים לא קלים בתקופת האשפוז של צוריאל. את ההתמודדות הוא זוקף הרבה לטיפול המסור של שתי האמהות: "ציפי כל הזמן עודדה אותי שלא אשבר ואמרה לי: 'עוד קצת ואנחנו מסיימים עם זה'. בסוף היה לי כבר קשה, אני לא רגיל לישון מחוץ לבית יותר מדי אבל ביחד התגברנו".
צוריאל השתחרר כאמור מבית החולים לפני כמה חודשים וכבר מכוון ליעד הבא – גיוס לצה"ל. ציפי אף ליוותה אותו ללשכת הגיוס בבאר שבע. "השבוע אני אמור לעשות בדיקה אחרונה ולשלוח לצבא את כל הטפסים הרפואיים שלי. אני רוצה להתגייס למקצוע שאוכל לעסוק בו גם בעתיד".
את הקשר המיוחד שיש לו עם ציפי ועם הצוות בבית הספר, צוריאל מתאר במילים לא רגילות: "חוץ מזה שהיא המנהלת הכי טובה בארץ ואני מעריץ אותה, היא גם אמא לכל דבר, עבור כולנו. לא רק עבורי. היא באה כדמות הורית כדי שהילד יקבל יותר ממה שהוא צריך. ציפי הסבירה לי כשהגעתי, שאפנה אליה בכל דבר ועניין. לאט לאט נוצר בינינו קשר של אמון, משהו שמאוד פחדתי ממנו בהתחלה. היום אני מרגיש שהמקיף שלנו מגובש מאוד, אנחנו כמו משפחה, זה לא רק בית ספר".
"הסיפור עם צוריאל תפס כותרות, אבל זה לא משהו יוצא דופן אצלנו", היא אומרת. "המורים שלנו עושים מעל ומעבר בשביל הילדים, אנחנו באמת מאמינים בהם. זה אמיתי, מכל הלב ועם כל האמונה. מורים עושים כמיטב יכולתם להיטיב איתם".
אגב, אחיו של צוריאל, אביעד, היום קצין בכפיר, היה התלמיד הראשון שבחר בהרפנס להיות המבוגר המיטיב שלו. "אביעד הגיע אליי כנער מלא אתגרים. עד שהוא בחר בי, אף אחד לא העז להתמודד איתו. הוא הראשון שנתן בי אמון, שגרם לי להיות הרבה מעבר למנהלת 'רגילה', ואני ממש מודה לו על כך".
"השנה הראשונה הייתה סיוט"
ציפי הרפנס (44) נשואה לברכיה ואם לחמישה בנים ולבת אחת. לפני חודש הפכה לראשונה לסבתא. היא ילידת העיר באר שבע, שם נולדה בשכונה ה'. משפחתה שורשית בעיר: "אבי ואחותו היו התאומים הראשונים שנולדו בבאר שבע", היא מספרת. אביה, הרב שמחה פרוכטר, הוא איש חסידות קאליב ותלמידו של האדמו"ר מקאליב שנפטר לפני שנים אחדות. אמה נחמה עלתה עם הוריה מרומניה כשהייתה בת שנתיים, והמשפחה התיישבה בבני ראם. את האהבה לעולם החינוך ציפי משייכת לאמה ולדרך לאורה גדלה בבית. נחמה ניהלה פנימייה לנערות במצב מורכב מהמגזר החרדי בעיר העתיקה בבאר שבע. "גדלנו ממש לצד הנערות האלה שהוצאו מביתן, וחלקן שומרות על קשר טוב עם אמי עד היום. העובדה שגדלנו לצדן מבוססת הרבה על אמונה בטוב האדם, ההורים שלי מעולם לא שפטו אף אחד".
ציפי היא השנייה מבין ארבעה אחים ואחיות, רובם עוסקים בחינוך נוער מיוחד, בעלי צרכים מיוחדים או בעלי מורכבויות שונות. "זה הגיע עוד מהסבים שלי. הדור שהקים את המדינה היה מאוד תודעתי לחינוך ולנוער. סבי, הרב יצחק פרוכטר זצ"ל, יקיר העיר באר שבע, היה אומר – 'הנוער בונה את המדינה'. זה בשורשים שלנו".
כבר 25 שנה שהיא בעולם החינוך. לתיכון אמית טכנולוגי באר שבע הגיעה לפני שמונה שנים, אחרי שנים רבות באולפנת אמית אוריה בעיר, בה חינכה וריכזה את מקצוע מדעי המחשב. אחרי התואר השני הצטרפה לתוכנית מנהיגות של מכון מנדל וביקשה לעשות עם עצמה בירור זהות מקצועית. "מאוד אהבתי את האולפנה, אבל הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו אחר. התקבלתי לדוקטורט באוניברסיטת בן גוריון, אבל שיחה עם מנהלת מיתולוגית בבאר שבע, דרורה גופס, שינתה את כיוון המחשבה. "אני רואה בדרורה כמנטורית שלי עד היום. היא אמרה לי 'נו, אז תעשי דוקטורט, ואז מה? תכתבי עוד ספר לעולם החינוך? תעשי את זה, אבל חכי רגע. יש בית ספר מאוד מורכב שיכול להצליח, אבל הוא על סף סגירה. מה את אומרת? תנסי'. מאוד פחדתי לקלקל, אבל אמרתי לעצמי שאנסה להיטיב. לא התכוונתי להיות שם יותר משנה, שבמהלכה אעשה את בירור הזהות המקצועית הזה. לא היה לי שום רקע או ידע בנושא נוער מורכב, אבל מהרגע שלקחתי את בית הספר, רק בזה אני מתעסקת ואת זה אני לומדת כל הזמן. בקורסים, בקריאת ספרים ובמחקרים.
"אני רואה את עולם החינוך בגידול שלי עצמי. אני לא מגיעה מהגישה הקלאסית של לחנך את התלמידים. להפך, אני באה בגישה של 'אני אתפתח, אלמד ואהיה אדם טוב יותר בעזרתם'. הדרך שלי בעולם החינוך היא שהוא הופך אותי לאדם יותר טוב. זה חינוך רק ממקום של נתינה, אבל בענווה. אתה לא נותן להם כי הם צריכים, אתה נותן להם כי דרכם אתה יכול לעשות את המסע שלך אחרת".
זו לא גישה אנוכית קצת?
"לא הייתי קוראת לזה ככה. זה לא להסתכל על עולם החינוך ממקום מתנשא אלא ממקום של מסע משותף שלי, של התלמידים, של הצוות ושל ההורים, כולנו יחד באותו מסע. אתה לומד מה שמתאים לך ולהתפתחותך, ואני לומדת מה שמתאים לי ולהתפתחותי. אני בחרתי בעולם החינוך שהוא בעיניי הדבר הכי חשוב ומשמעותי בעולם. הילדים שלי בבית הספר הם הדבר הכי טוב עבורי ואני גאה בהם ואוהבת אותם מאוד".
למרות שהיא מתארת את השנה הראשונה כשנה קשה ביותר, היא בוחרת לתת לה כותרת של "שנת התאמת הכלים". "רוב מנהלי המוסדות מהסוג הזה הם גברים, ורוב התפיסה של עבודה עם נוער כזה היא של בוגרי צבא: 'אנחנו ניישר אותם, נלביש להם מדים'. אני לא שם, ולקח זמן עד ששיתפו איתי פעולה בנושא. למעשה, השנה הראשונה שלי בבית הספר הייתה סיוט. הגעתי מאולפנה, לא היו בעיות משמעת בחמש יחידות מדעי המחשב של בנות. הייתי עסוקה בעולם התורני שלהן ובהעצמה נשית. נכנסתי לתפקיד שבועיים לפני תחילת שנה, ולא ידעתי כלום על בית הספר שהיה עם המון בעיות ומורכבויות. החלטתי לעשות הפנינג בתחילת שנה. אמרו לי שאני 'חיה בסרט'. קודם כל, לא בטוח שמישהו יבוא, לא הצוות ולא התלמידים, ואם יבואו, הפנינג לא יעניין אותם אלא רק לבחון אותך. וכך היה. הזמנתי 300 בלוני הליום וארגנו בכניסה שולחנות מלאים במאפים. התלבשתי יפה וחיכיתי. אף אחד לא הגיע, בוודאי לא בזמן שציפיתי, שמונה זו שעה רק להתעורר. חמישה תלמידים הגיעו לקראת עשר, לקחו אולרים ופוצצו את כל הבלונים, הפכו את כל השולחנות, יצאו, פינצ'רו לי ארבעה גלגלים והלכו הביתה".
מה את עושה באותו רגע?
"יש לי מודל שנקרא שבע השניות. ספרתי שבע שניות כדי להגיב, ואז לקחתי את הפלאפון וצילמתי את הסיטואציה, כי הבנתי שאני לא מבינה כרגע מה קרה, אבל אם אצלם ואסתכל על זה אחר כך, אולי תהיה לי הזדמנות להתבונן ולשאול מישהו שיעזור לי להבין מה קרה. מאז ועד היום יש לי תיקיות של תמונות. אני מצלמת המון, כל סיטואציה חיובית, לא חיובית, ופשוט לומדת באמצעות התמונות. אחרי שיצאתי מההלם ביקשתי עזרה מאב הבית שסייע לי להחליף את הגלגלים. ומשם המשכתי".
איך יצאת מאירוע כזה לשמונה שנים מופלאות?
"זו הייתה חוויה מלמדת. בדיעבד אני מבינה שזה שהם שמו אותי במדידת כוחות, זה קרה מפני שהם הבינו שאפשר להתמודד איתי. הם יצרו עימות איתי, לא הגיעו, עישנו לי בפרצוף והלכו. למחרת חיכיתי בשער ואמרתי 'חבר'ה, אני רוצה לדבר איתכם'. שאלתי אותם מה צריך לעשות יחד כדי שבית הספר יהיה משמעותי עבורם, מה יגרום להם להגיע ללימודים. מאז אני מדברת המון עם הילדים וחושבת דרכם מה אפשר לעשות.
"הם היו ברחובות, ונתנו לי כל מיני טיפים. להרבה מהדברים שהילדים אומרים ניתן למצוא אישושים במחקר. לקול של הילדים יש המון יכולת לאפשר לך לעבוד איתם. אין לי נוסחת פלא, חוץ מעבודה קשה וללמוד כל הזמן. את חייבת להסתכל עליהם כעל הילדים שלך. את לא באה להושיע אותם. אחת מהתפיסות בעבודה עם נוער מאתגר היא שאם נוציא אותו משם, נושיב אותו כאן ונדבר איתו ככה, הכל יעבור. אז לא. כשאתה עושה מבחן וכואבת לך השן, גם אם המורה תשתדל מאוד, השן תכאב לך במבחן. כלומר, יש כאב בסיפור הזה. אף ילד לא רצה להיות במצב סיכוני. הוא הגיע לשם, לא משנה מהן הנסיבות. והמצב הזה גורם לו כאב.
"הגישה שלי היא 'בוא נבדוק יחד מה כואב לך ומה אני יכולה לעשות כדי להקל על הכאב הזה'. למשל, יש תלמידים שאמרו שעצם זה שהם יודעים שיש אוכל בבית ספר, זה מקל עליהם. אז בכל כיתה שנייה אצלנו יש מקרר שמעניק ביטחון תזונתי. יש כאלה שאמרו 'הרעשים בכיתה מפריעים לי', אז אין בעיה, נעבור לכיתות קטנות. לילד מאוד קשה להגיד מה כואב לו, אבל אתה לומד לאט לאט משפת הגוף, ובעיקר משאלות שהוא לא עונה עליהן. בעזרת התלמידים פיתחנו כל מיני מודלים מצוינים בבית הספר שפותחו בשטח על ידי המורים לאורך שנים ובאופן מקצועי. כל מה שיש בבית ספר הוא לא המצאה שלי. הכל תוצאה של עבודה והקשבה של הצוות, התלמידים, ההורים והרצון המרכזי להשתפר ולהתקדם כל הזמן ובכל מצב".
"אי אפשר לרמות אהבה"
כך צמח בית הספר מתיכון כושל לסיפור הצלחה. בשנה הראשונה למדו בו 60 תלמידים, היום 130. שנת הקורונה הנפיקה גם את המחזור הראשון שבו יותר מ־50 אחוזים מהתלמידים מסיימים עם בגרות מלאה. "כשילד אומר 'הנני', אנו פותחים לו את הדלת".
ל־130 התלמידים יש בבית הספר של הרפנס 130 מערכות שעות. "כשתלמיד בא ובודק את בית הספר, הוא נכנס לאיזה שיעורים שהוא רוצה, לא משנה באיזו כיתה. אני מודיעה לו שמבחינתי הוא צריך לשמור על שלושה כללים, ורק עליהם: תגיע בזמן, עם תלבושת, ותיכנס לכיתה. הוא עובר את כל המגמות, ובסוף צריך לבוא עם תשובה האם הוא רוצה להיות פה, מה הוא מקבל על עצמו לשם כך, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לגרום לו להצליח, ומי המבוגר המיטיב שזיהה ושיכול לצעוד איתו את כל הדרך".
בתחילה בית הספר קיבל אליו רק נוער מהגרעין הקשה של עולם הפשע. עם השנים, בעקבות פתיחה של מסגרות נוספות בעיר והתמקצעות של בית הספר בנושא, נפתחו השורות גם לנוער שנפלט ממסגרות. "לא כל נוער כזה, מצבו הסיכוני נובע מפלילי. ילד חרדי שנפלט מחמש ישיבות ועדיין מאוד מאמין ברבש"ע, אין לו מקום לגור והוא נע ונד בין הסבתות – מגיע אליי כנער עם מורכבויות. יהיו שיגידו לך 'הוא בכלל לא נער מורכב', אבל הוא כן, בוודאי. יציאה ממסגרות וחיים ברחובות הם סיכון עבור בני נוער", פוסקת הרפנס וממשיכה: "אותו תלמיד ספציפי, אגב, מסיים היום עם בגרות במגמת תקשוב 10 יחידות, מתגייס לנצח יהודה ויוצא לקצונה".
את מרגישה שהתלמידים מעריכים אותך?
היא משיבה בחיוב, בצניעות: "גם אני מאוד מעריכה אותם. אי אפשר לרמות אהבה".
מיהו התלמיד שהוא סיפור ההצלחה הכי גדול שלך?
"כולם. מה זה הכי גדול? זה שהם יוצאים עם בגרויות, מתגייסים, מתחתנים ומתקבלים לעבודות בתפקידים בכירים ומובילים בתעשייה, וכמובן מפסיקים התמכרויות. מבחינתי, כל ילד שהיה מחוץ למערכת הרגילה וחזר כמוביל ומשמעותי לחברה, מרגיש שהשתפר ויצא מהמעגל הלא טוב שהזין אותו – זו הצלחה".
נשמע שאת עובדת בלי הפסקה. יש לך משפחה שאת מגדלת, זה לא מעייף?
ציפי מתפלאת מהשאלה. "אני ממש לא עייפה. החיים מעניינים וישנן נקודות שאיני קוראת להן שבר, אלא חשיבה. אני יודעת להתאים את עצמי לעבודה ולילדים הפרטיים שלי, והם מטעינים אותי בכוחות, תומכים וגאים בי מאוד".
הכתבה נעשתה בשיתוף רשת אמית
