אסף סירי
רכז מצויינות ומופ"ת, קרית החינוך אמית המר רחובות
מי אני ב־99 מילים
אסף סירי, בן 39, נשוי לנעמה, גננת במקצועה, אב לשתי בנות ובן: נויה, אליה והודיה, מתגורר ביבנה. לאחר הלימודים בתיכון למדתי בישיבת ההסדר "כרם ביבנה". שירתי בגדוד 890 בצנחנים והשתתפתי במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ובמבצע עמוד ענן. סיימתי תואר ראשון בראיית חשבון וכלכלה באוניברסיטת בר אילן, ולאחר שנתיים במשרד רואי חשבון החלטתי לעשות הסבה מקצועית להוראת מתמטיקה במכללת אחווה, והשלמתי תואר שני בחינוך במכללת אורות ישראל. כיום אני מורה למתמטיקה לחמש יחידות, רכז מצוינות ומופ"ת בקרית החינוך אמית המר ברחובות. להיות מורה זו בעיניי שליחות ממדרגה ראשונה, ולכן אני מאושר ושמח על ההחלטה להיות מורה.
בחרתי להצטלם עם…
ספרי המתמטיקה, כי אני מוצא, כמו לא מעט אנשים, את הקסם שיש בתחום חשוב זה. גם אם לחלקנו אין קשר ישיר לנוסחאות, לפונקציות ולווקטורים, עדיין כולנו מושפעים בצורה זו או אחרת ממתמטיקה. השאלה הראשונה שתלמיד שואל כשהוא מגיע ללמוד מתמטיקה היא "במה זה יעזור לי בחיים?" אני מיד עונה לו שלמתמטיקה יש השפעה על תחומים שונים ומגוונים בחיינו, וכמובן נותן דוגמאות רלוונטיות.
תלמיד אחד, סיפור אחד
בשנים הראשונות שלי כמורה, הגיע אליי תלמיד כמעט ללא ידע בסיסי במתמטיקה. התלמיד היה אמור להיות משובץ בהקבצת שלוש יחידות, אבל ביקש ממני הזדמנות להישאר בהקבצה שלי עד לסוף השנה. הוא לא ויתר, השקיע בלימודים גם בשעות לא שעות, וגם כשקיבל ציונים נמוכים ראיתי והתפעלתי מההשקעה ומכוח הרצון שלו. האמנתי בו, הוא האמין בעצמו, ובזכות הדרבון של בית הספר הצליח לסיים בגרות חמש יחידות במתמטיקה בציון 92. זה היה שיעור לחיים.
מוטו לחיים
לא להתייאש לעולם כאשר אתם רוצים להשיג יעד כלשהו. הרצון, ההתמדה, ההשקעה והאמונה יובילו אתכם להשגתו. הכי קל זה לוותר. קושי הוא לא סיבה להרים ידיים. אשתי ואני הבאנו לעולם את שלושת ילדינו בטיפולי פוריות, כאשר את המתנה הראשונה, בתנו הבכורה, נויה, קיבלנו לאחר שבע שנים של טיפולים. ידענו ששום דבר לא יעמוד בדרכנו, ובעזרת תפילות מימשנו את החלום שלנו להביא ילדים לעולם.
להיות מורה בקורונה
הקורונה אתגרה אותנו ואפשרה לנו לעשות דברים שתמיד חלמנו עליהם. באמית המר יזמנו לתלמידים תחרות TED באנגלית שהייתה משמעותית ומיוחדת. בכלל, אני מאמין בלב שלם שתפקידנו לפתח בתלמיד את היצירתיות והדמיון שבו, לכן יזמתי את תחרות היצירה התורנית שהחמ"ד ורשת אמית אימצו, ושבמסגרתה תלמידים בכל הארץ כותבים עבודות בתחומי מקצועות הקודש בנושא הקרוב ללבם.
החלום שלי כמורה
לפתח כלים מיוחדים שיגרמו לתלמידים לאהוב את מקצוע המתמטיקה, לגלות את הקסם שיש במתמטיקה ולהבין שכמעט כל נושא מתמטי חבוי בחיים שלנו. כל מה שהתלמידים צריכים זה מורה שיגרום לתלמידים לחוות את המקצוע "מטיל המורא" הזה כמסע מרתק וחוויתי.
ציפי ניר
מורה למחול, מדרשת אמית מודיעין
מי אני ב־99 מילים
ציפי ניר, מושבניקית מגמזו, נשואה לגילי ואמא לייטב (14.5), נגה (12), שלו (6) וירדן (6 חודשים). מקימה ומרכזת את מגמת המחול במדרשת אמית מודיעין, מלמדת ומגישה לבגרות בתחומי המחול המודרני והקומפוזיציה. רקדנית ויוצרת ישראלית ובינלאומית בתחום המחול, זוכת פרס שר החינוך ליצירה יהודית. העליתי עד היום את יצירות המחול אבויה, פראות, תוכו כבארו, האוהל האדום ועוד – שאותן הצגתי בפסטיבלים ובמסגרות נוספות. רקדנית בלהקות ובפרויקטים שונים, חלקם במרחבי מחול דתיים וחלקם חילוניים. גיליתי שהמחול הוא מרחב אישי של ביטוי עמוק ופנימי, וזה התאים לאישיות שלי, בד בבד עם כך שזהו תחום של עבודה קשה, דיוק, שאיפה למצוינות ואתגרים.
בחרתי להצטלם…
באולם המופעים הריק, כמחווה לכל חבריי האומנים שבתקופה זו התרחקו ממקור הפרנסה שלהם, בשל התשוקה ליצירה וכמחווה לתלמידותיי שמשוועות לחזור ולהופיע. התקופה הזו החריבה והרדימה את התחום, אך בעיניי גם יצרה משהו חדש לכל אחד מאיתנו. ההתכנסות בבתים עם המשפחה יצרה סדר עדיפויות שונה, תפיסה מתחדשת ובירור הדרך, ובשבילי זה הגיע בזמן המתאים.
למה להיות מורה
הוראת המחול היא כמו יצירה. במגמה אני מרגישה שמתרחש מפגש אמיתי בין נשמות צעירות שמחפשות מקום לחיפוש מעמיק בנוגע ל"אני מאמין" שלהן, ושרוצות לפגוש את עצמן דרך חיבור הכלי הגופני, הקוגניטיבי, הנפשי והרגשי, תוך מקצועיות ומסירות לתחום כה דורשני. מרגשים אותי במיוחד תהליכים אישיים שהבנות עוברות דרך החיפוש האומנותי ובחירת השפה המחולית ליצירותיהן, כדרך להתמודדות עם דברים שמטרידים אותן. לא פעם בנות סיפרו לי שתהליך היצירה שחרר בהן משהו שישב והכביד עליהן במשך שנים, ומשהתעסקו בו באופן הזה, של יצירה אישית שבסופו של דבר עולה על במה מול קהל, פתאום הוא נרגע והתיישב עם שאר חלקי האישיות והנפש.
דמות להשראה
יש כמה דמויות שאני מחוברת אליהן. המשותף ביניהן הוא העזות וההליכה עם האמת. אחד מהם הוא רבי שמעון בר יוחאי והשני – "אחר", ובשמו המלא אלישע בן אבויה. נדמה לי שאני מוצאת את הבחינה הזו גם בדור הנוכחי, ואני נפעמת מהקלות שבה הוא לומד ומתנסה בכל מה שמעניין אותו, בקלילות, דרך היוטיוב והאינסטוש, פשוט מתנסה בלי הכבדות והפרפקציוניזם שכובל להתעסק רק במה שלמדת במוסד מסודר, כמו האסכולה של הדורות הקודמים, שלעתים אני עדיין חשה שבויה בה.
מוטו לחיים
אני לא מאמינה בביטוי הזה, "מוטו לחיים". מי שיש לו מוטו לחיים, מלביש את המציאות בכל מה שהוא לא המציאות. אני מאמינה בלחוות את החיים כאן ועכשיו, בפשיטת ידיים ובמוכנות לקבל את מה שמתרחש מולך כעת. אין מוטו. יש להרגיש את הרגע, את האדם שמולך, את הדופק.
החלום שלי כמורה
שאוכל לחבר בין האומנות שאני יוצרת מחוץ לבית הספר ולייצר קהילה אומנותית, נשית ואנושית. שהבוגרות יחזרו ליצור, ושיהיה בית ליוצרות שגדלו בתוך המגמה וממשיכות לגדול ולהגדיל בתוכה. ומעל לכל, שאצליח לגעת בנפשן של תלמידותיי ואזכה להיות משמעותית ולתת את מה שנדרש, על מנת להצמיח ולהירפא דרך האומנות.
פנינה ישראלי
מורה לאזרחות ולהיסטוריה ורכזת חברתית, אמית כפר בתיה
מי אני ב־99 מילים
פנינה ישראלי, מורה לאזרחות ולהיסטוריה ורכזת חברתית באמית כפר בתיה. גרה בתל אביב כבר כמה שנים ואוהבת מאוד את העיר, לרוץ ברחובותיה וללכת לים. אני אישה של אנשים ומילים. זה קשור לבחירה במקצוע שלי, זה קשור לבחירה של התחביבים שלי, זה שזור בהכל. אוהבת בני אדם: אוהבת לדבר עם אנשים, אוהבת לשבת בבית קפה ולהסתכל על העוברים והשבים. אנשים מעניינים אותי: הסיפורים, זווית הראייה שלהם. תלמידיי הם בשבילי קודם כל אנשים. לפני הציונים שלהם אני רואה בהם בני אדם עם תחביבים, עם אהבות ועם חלומות. השליחות שלי היא להפוך אותם לאנשים טובים יותר, ככה בפשטות.
בחרתי להצטלם עם…
כוס הקפה שלי וערימת ספרים. הקורונה, הסגרים והזמן בבית הכריחו אותנו לשמור גם על עצמנו. מה שעזר לי לשרוד את ההוראה מרחוק הם כוסות הקפה, אחת אחרי השנייה, והספרים שמילאו את הנפש. ההוראה בזום הייתה לי מאוד מורכבת, ובימים כאלו מה שהחזיק לי את העיניים פקוחות היה לשמור על עולם הרוח שלי. למלא את הלב.
תלמיד אחד, סיפור אחד
לפני כמעט חמש שנים נפטר מסרטן תלמיד שלי, עז וילצ'יק, קצת לפני יומולדת 16. עז היה בשבילי מודל לגבורה, דווקא כי הוא לא היה גיבור קלאסי. הוא המשיך להיות מתבגר רגיל שמשחק בפלייסטיישן, מתבאס מלימודים ולא אוהב שמתרגשים מהמחלה שלו יותר מדי. תמיד עם הומור שחור וחצי חיוך. בשנה האחרונה שלו זכיתי להכיר אותו מקרוב, ובכל פעם שנפגשנו ללמוד היסטוריה היינו מדברים על הכל, חוץ מהשיעורים. הוא חסר לכולנו והדמות שלו עדיין חיה לי בתוך הלב.
מורה שהשפיע עליי
שלמה פרלה, חבר לצוות והמורה לאזרחות המקביל אליי. למרות שהגיע לגיל פרישה הוא ממשיך ללמד ולא מפסיק ללמד גם אותי. הוא מלמד על אהבה למקצוע, על איך דרך לימוד אזרחות מחנכים באמת ואיך דיונים פוליטים הם אמצעי להגיע ללב של התלמידים. הוא רגיל לקבל ממני הודעות בשעות מוזרות עם שאלות על האלקטורים בארה"ב ועל החוק הנורבגי, ומה הוביל מפלגה מסוימת להעביר הצעת חוק. אבל לפני הכל הוא מלמד אותי שאזרחות הוא המקצוע הכי חשוב בבית הספר.
החלום שלי כמורה
ליצור מציאות טובה יותר. כמורה לאזרחות ולתפיסתי כמחנכת, אני מרגישה שיכול להיות לי חלק בלהפוך את התלמידים שלי לאנשים טובים יותר. אני חולמת שתלמידים שלי יהיו רגישים, עם עיניים פתוחות ולב במקום הנכון.
למדתי מתלמידיי בקורונה
אני חושבת שבני הנוער ששרדו את הקורונה הם גיבורים. הייתי נותנת להם צל"ש. למדתי מהם על התמודדות ואיך אני מתאימה את עצמי למציאות החדשה. הם קמו בכל בוקר ובחרו להתמודד, גם כשהיה להם קשה. הם היו עסוקים בחברים שלהם. הם יצרו לעצמם מסגרות של עשייה, של התנדבות, של לימוד – פשוט מעוררי השראה. וגם אלו שלא: שהיה להם קשה, שנשברו, גיבורים גיבורים גיבורים. חברים, אם אתם קוראים את זה – מעריצה אתכם!
שרית סמואל
מחנכת י"ב ורכזת מתמטיקה, תיכון אמית גוטוירט שדרות
מי אני ב־99 מילים
שרית סמואל, נשואה ליניב, אמא לשלושה ילדים נפלאים ומחנכת כיתת מופ"ת מדהימה, רכזת מקצוע מתמטיקה לחטיבת ביניים ומורה מקצועית למתמטיקה לחמש יחידות. בתחילת דרכי לימדתי שלוש יחידות מתמטיקה ומקצועות נוספים, אך מהר מאוד הבנתי כי המקצוע המועדף עליי הוא מתמטיקה – ולכן בחרתי להתמקצע אך ורק בו. תמיד ניסיתי להיות חדשנית בשיטות ההוראה ובכלים הטכנולגיים, ולצורך הנגשת ההוראה רכשתי כלים רבים, דוגמת ה"מימיו" שמאפשר ללוח הכיתה להיות אינטראקטיבי (כמעין מסך מחשב). בשנה האחרונה השתדרגתי במחשב טאץ' עם עט תומך שמאפשר לי עד היום ללמד את התלמידים בצורה מיטבית מרחוק. אני מאמינה כי כל ילד יכול, אנחנו רק צריכים לכוון.
בחרתי להצטלם עם…
המחשב סייע לי להעביר שיעורים באופן שמדמה הוראה מקרוב. התלמידים הבינו את הצורך במצלמות פתוחות, וכך הצלחתי להעביר שיעורים במשך שעות מרובות שאף גלשו לתוך הלילה. גם כשחזרנו ללמד מקרוב היו תלמידים שנאלצו לשהות בבידוד ונוצרה מציאות שבה הייתי צריכה לתת מענה גם לתלמידים שנשארו בבית וגם לתלמידים שהגיעו לבית הספר. לצורך כך חיברתי את המחשב ללוח הכיתה וכתבתי עם העט התומך, כך שמי שנכח בכיתה ראה דרך הלוח, ומי שנשאר בבית ראה הדרך המחשב. באופן זה הצלחתי לתת מענה לכולם.
דמות להשראה
הוריי היקרים, אורי וזהבה ברנס. אבי עוסק בהוראה מזה 42 שנה. לאורך כל השנים ראיתי באבי מסירות שאין לה אח ורע. מסירות זו באה לידי ביטוי בהשקעה אינסופית ובאהבה אמיתית לכל תלמיד ותלמיד. אמי הייתה גננת במשך 35 שנה, ובכל השנים הללו פעלה רבות על מנת לחנך את הילדים הקטנטנים לדרך גדושה בערכים. ללא ספק, היכולת שלה לנהל בית יהודי ולעבוד בחיוך במקביל, הייתה והינה נוסחה מנצחת להגשמת היעדים.
מוטו לחיים
אין דבר העומד בפני הרצון. כל תלמיד צריך בראש ובראשונה להאמין שהוא יכול, להציב לו יעדים ולחתור להשגתם. לאורך כל שנות ההוראה ראיתי תלמידים שלימדו אותי עד כמה דבקות במטרה מובילה להישגים ולמצוינות. דוגמה קטנה אך גדולה מהחיים: תלמיד ששובץ בכיתת אומץ במסלול של שלוש יחידות לימוד במתמטיקה, האמין שהוא יכול מעבר לזה. לאחר שסיים שלוש יחידות לימוד הוא ביקש להשתבץ בכיתת ארבע יחידות, צלח את שני השאלונים בהצלחה מרובה בכיתה י"א, ובכיתה י"ב ביקש לגשת לחמש יחידות וסיים את הבגרות בציון סופי של 98.
מורה בקורונה הוא
בעל שליחות! בתקופת הנגיף (שיפסח מעלינו במהרה, בעזרת השם) הרגשתי צורך יותר מתמיד לתת מענה לתלמידים גם במסגרת השעות הקטנות של הלילה. הגבול בין הבית לעבודה היטשטש, אך לווה בתחושה של סיפוק. הצלחתי לבצע מספר משימות במקביל: שיעורים בזום לתלמידים, תרגולים אל תוך הלילה, בניית משימות אינטראקטיביות, השתלמויות, לימוד עצמי של תפעול אפליקציות ותוכנות שלא הכרתי, וכל זאת במקביל להיותי רעיה ואם לילדים קטנים.
אבנר מסלטון
מורה מכללת אמית פתח תקווה
מי אני ב־99 מילים
אבנר מסלטון (64), נשוי לאורנה + שלושה ילדים, סב לשלושה נכדים, גר ברעות. בוגר בית הספר מוסינזון מגדיאל במקצוע טכנאי רכב, גיוס לחיל החימוש כמכונאי טנקים, בהמשך התנסות במספר תפקידי פיקוד, מ"פ סדנא, מפקד יחידה ועוד. שירתתי בקבע 25 שנה, השתחררתי בגיל 45 בדרגת סא"ל. במהלך שירותי סיימתי תואר ראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה, ותואר שני במנהל עסקים. לאחר סיום שרות הקבע עשיתי מספר תפקידים בחברת דוד לובינסקי יבואנית פג'ו סיטרואן, כמנהל מרכז שרות ארצי וכמנהל סניף מכירות רכב של החברה בירושלים, במשך 16 שנה. כיום מלמד במכללת אמית פתח תקווה במקצועות טכניים, ניהול מוסך ותחזוקת מערכות.
בחרתי להצטלם…
במעבדת תחזוקת מערכות הנדסיות, השייכת למגמה חדשה שהקמנו בשנה האחרונה במכללה. המגמה נותנת מענה לתלמידים שסיימו תיכון ומעוניינים לרכוש מקצוע בתחומים שונים בתעשייה. בסיום הלימודים התלמיד יוצא עם השכלה של טכנאי תחזוקת מערכות הנדסיות. המגמה מאוד מאתגרת, מרגש אותי מאוד לראות תלמידים בתחילת שנה ללא ידע טכני שלומדים, מתנסים, ומגיעים ליכולת בניית דגמים שונים כגון קרטינג חשמלי, מתקן האכלת תרנגולות, במת הרמה ובית חכם. מספר תלמידים שעובדים במפעלים שונים מקבלים חוות דעת טובות מאוד מהמעסיקים, ומובטח להם מקצוע ומקום עבודה לאחר השירות הצבאי. בנוסף ללימודים, התלמידים במגמה לקחו על עצמם לבנות ריהוט גן מעץ שיפוזר במתחם המכללה לרווחת כל התלמידים. כמו כן הם בנו ספסלי קק"ל, פינות זולה ומתקן לאילוף כלבים לכלביית כפר הנוער.
דמות להשראה
חברי יונה הנדל שהפגיש אותי עם משה עוזיאל, מנהל המכללה. הוא הצית אצלי חלום ישן של הוראה, נתינה ורוח התנדבות. היה חיבור מצוין ביני לבין משה 'אהבה ממבט ראשון', התנדבתי במכללה, מתוך נתינה ואהבת המקום, משה הרים את הכפפה והתחלתי לחנוך תלמידים לפרויקט גמר בזמני החופשי ולאחר שעות העבודה התחלתי לקיים פגישות עם משה לוי ששימש מנטור שלי בנושאים המקצועיים, דרכו למדתי הרבה מאוד.
למה בחרתי בהוראה
התחברתי מאוד למכללה, לאופי התלמידים, למטה הצעיר והמופלא, והחלטתי להעמיק את פעילותי שם מתוך נתינה ושליחות על־ידי העברת הידע שצברתי עם השנים לתלמידי המכללה.
מוטו לחיים
כיום מה שחשוב לי זה נתינה, הכוונה, העברת הידע והניסיון שלי לתלמידים, והכשרתם כבעלי מקצוע בענף הרכב בעתיד.
החלום כעובד הוראה
שתלמידי המכללה יפנימו את ערך הלימודים וחשיבות רכישת מקצוע, שיצליחו בצבא, ושבעתיד יתמידו במקצוע הרכב וימלאו את השורות החסרות במוסכים ברחבי הארץ.
מורה בקורונה
שנה מאתגרת מאוד של עליות ומורדות, סגרים ובידודים, שאילצו אותנו לשלב לימודים פרונטליים יחד עם לימודי הזום. התלמידים לא וויתרו, השקיעו ולמדו, קיבלו מעטפת לימוד מצויינת וחיבוק גדול ממטה המכללה, שכלל הרבה דחיפה ועידוד. היום אני מעריך יותר את המפגש עם התלמידים – הערך לראות ולהרגיש את התלמיד פנים מול פנים הינו חשוב ביותר.
חנה ינטוב
מורה ורכזת מגמת פיזיקה, אולפנת אמית אוריה באר שבע
מי אני ב־99 מילים
מתגוררת ביישוב מרחבעם שבדרום. מלמדת כבר שנים פיזיקה ולמעשה "לא יצאתי מהכיתה" מהרגע שהתחלתי ללמד עוד בהיותי סטודנטית באוניברסיטה ועד היום. זכיתי ללמד פיזיקה ברמות מגוונות, במדינות, בשפות ובשיטות הוראה שונות, ומבחינתי זו זכות גדולה. לפני מספר שנים נקראתי להקים את מגמת הפיזיקה באולפנת אמית אוריה בבאר שבע. מאז אני מובילה את המגמה ומלמדת פיזיקה בכיתות ז' עד י"ב. המגמה זוכה להצלחה רבה ולומדות בה כרבע מתלמידות התיכון, עם שיעורי הצלחה גבוהים. בתחרות הפיזיקה הארצית שהתקיימה לאחרונה, זכתה תלמידת המגמה מכיתה י"ב במקום הראשון.
בחרתי להצטלם…
עם לוח גרפי ועט דיגיטלי. בזכותם אני נשארת בקשר עם התלמידות בכל מצב, יכולה להיות איתן בכל שעה שבה הן צריכות את עזרתי ותמיכתי. חפץ זה מסמל עידן חדש בלמידה שיצאה מהכיתה, מהמסגרת "למידה כחובה" שהפכה להיות "למידה כזכות", כבחירה חופשית ועצמאית של התלמיד.
מוטו לחיים
פיזיקה – כל אחת יכולה! כל תלמידה בעלת הרגלי למידה ומשמעת עצמית מסוגלת להצליח בפיזיקה בתיכון, ללמוד אותה בסקרנות רבה עם תחושת ביטחון ולצמוח ממנה. בהוראה־למידה מתקיים חוק פעולה ותגובה: אם המורה משקיע גם התלמיד מתאמץ, אם המורה מאמין בתלמיד גם התלמיד בטוח בעצמו ומצליח; אם המורה מאוהב במקצוע גם התלמיד יתלהב ויאהב את המקצוע. הוראת הפיזיקה מבוססת על תשוקה להבנת העולם וחייבת לקדם חינוך לערכים באור התורה ופיתוח חשיבה מדעית כאחד.
החזון שלי
שתלמידותיי תהיינה המדעניות, המהנדסות, הרופאות והאימהות של הדור הבא ובכך יממשו את עצמן ושליחותן בעולם.
למה להיות מורה
כי זה אומר להחזיק את מפתחות העתיד. כי לראות בכל שנה עשרות תלמידות מצליחות לסיים בהצלחה רבה חמש יחידות פיזיקה, אחרי שבמשך שנים בנות פחדו לגשת למקצוע, זו תחושה שאין דומה לה. כשתלמידות מגיעות להישגים לאומיים ופורצות דרך במדע, כשתלמידות פיזיקה הופכות להיות מהנדסות, רופאות, מורות, מובילות בכל תחום או מקצוע – זה מימוש של שליחות ולא פחות מכך תרומה למדינה ולחברה. מורה שנותנת לתלמידה יחס אישי מרגישה אותה כמבוגרת שקרובה אליה ממש כמו מחנכת, ומחברת בין שליחות ערכית ושליחות מקצועית.
דמות להשראה
ד"ר רחלה תורג'מן. הכרתי אותה לראשונה בקורס מורים־עולים ב־2007. מ־2014 עבדתי בצמוד אליה בהקמת המגמה, הצטיידות והכשרה מקצועית. ד"ר רחלה היא מורה לפיזיקה מקצועית, פיזיקאית, אמא לארבעה ילדים, בעלת בית למופת. היא מדריכה וחונכת מורים, מובילה קהילות מורים, מקדמת פיזיקה בכל תפקידיה.
אולגה ליפקוביץ
מורה לאנגלית, אמית כרמיאל
מי אני ב־99 מילים
אולגה ליפקוביץ, נשואה ואמא לשלושה ילדים. נולדתי ב־1961 באוקראינה, עבדתי שם כמורה לאנגלית וכסגנית מנהל בית ספר. עליתי לארץ ישראל ב־1995 ומשנת 2000 עובדת בבית הספר אמית כרמיאל. סבתי היתה מורה, אמי היתה מורה ואני הלכתי בדרכן. אני גם זוכרת את עצמי כילדה קטנה שמלמדת את כל מי שנמצא מסביבי. כנכדה ובת של יהודים מאוקראינה שסבלו מאנטישמיות בזמנם, אני גאה להיות מורה ולחלוק עם תלמידיי את הסיפור שלי, כדי שיוכלו להבין כמה היה קשה ליהודים באוקראינה. במשך דורות רצו בני משפחתי לעלות לארץ ישראל, אך רק אני הצלחתי להגשים את החלום לאחר הרבה שנים של מאמצים.
בחרתי להצטלם…
עם שעון עתיק בן 100 שנה. זהו שעון שקיבלו סבתא רחל וסבא משה ביום חתונתם. זהו שעון שעובר מדור לדור, הגיע כמוני לארץ ישראל וכבר 24 שנה תלוי אצלי בסלון. בכל יום שישי לפני הדלקת נרות בעלי מסובב את השעון בעזרת מפתח מיוחד והוא מתחיל לעבוד.
מוטו לחיים
להתעורר בכל בוקר עם חיוך, להודות על מה שיש לי ולשמור על הטוב בחיים. כאשר אני מאמינה בכל הטוב זהו גם מסר שאני מעבירה לקרובים אליי, למשפחה, לילדים, לחברים וכמובן לתלמידים.
מורה לחיים
ישנן מספר מורות שהשפיעו עליי. אחת מהן היתה המורה שלי לאנגלית בבית הספר, שלא רק לימדה אותי אנגלית אלא גם הסבירה לי מה זה להיות יהודייה. כאשר עליתי ארצה נפגשתי איתה ואני שומרת איתה על קשר עד עצם היום הזה. המורה השנייה שהשפיעה עלי היא מורתי באולפן, רותי אלקבץ. רותי נתנה לי את כל הכלים להתמודדות עם המציאות החדשה, הסבירה לי המון דברים על ישראל, על המנטליות של הישראלים ומה זה אומר להיות מורה בישראל.
מורה בקורונה
מאוד מאורגנת, מסודרת, סדר יום ברור מאוד למרות כל הטכנולוגיה החדשה שעד עכשיו לא השתמשנו בה כל כך הרבה. מורה בקורונה היא אדם שמאוד תומך ומקשיב לתלמידים עוד לפני החומר שצריך ללמד. לפני הכל צריך להיות אדם שאכפת לו מהאחר ורק לאחר מכן – כשאת יודעת שטוב לתלמיד והוא פנוי ללמידה – אפשר להגיע אליו וללמד אותו.
מורה באמית
מורה עם לב גדול שאכפת לו מהתלמידים שלו, שאכפת לו שיהיה טוב לתלמידים. מורה שמבין שבית הספר זה הבית של התלמידים ואנחנו האבא והאמא שלהם בזמן שהם בבית החינוך.
תלמיד אחד – סיפור אחד
היתה לי תלמידה שכבר בחטיבת הביניים חשבה שאנגלית זה לא הצד החזק שלה. אני האמנתי בה, וכשעלתה לתיכון שיבצתי אותה בכיתת חמש יחידות, אבל אחרי שני שיעורים היא כבר ביקשה לעזוב. לא ויתרתי לה, וסיכמנו שהיא תלמד בכיתה של ארבע יחידות אבל תיגש לבגרות של חמש. היא למדה הרבה והשקיעה בזמנה הפנוי ובשיעורים החופשיים, האמינה בעצמה וכמובן הצליחה יפה בבגרות חמש יחידות. עד היום אנחנו בקשר טוב.
מירי וסטרייך
מורה לספרות, ישיבת אמית כפר גנים פ"ת
מי אני ב־99 מילים
מירי וסטרייך, נשואה לאבישלום ואמא לתמר, אריה, שמואל ובכל. גרה בפתח תקווה (אבל הלב על הכרמל). מורה לספרות בישיבת אמית כפר גנים, מרצה לתנ"ך ואגדה במדרשת לינדנבאום לוד ובמדרשה בבר אילן ומנחת סדנאות כתיבה. השנה הוצאתי עם עמי גלזר את הספר "שירה למראית העין". יש לי הרבה תארים – אמא, אישה, מרצה ולפעמים גם משוררת, אבל יותר מהכל אני מורה. וזאת האהבה והבחירה שלי. לא נקלעתי לכאן בטעות, ובכל יום מחדש אני בוחרת בזה שוב ושוב.
בחרתי להצטלם עם…
מבחר משיריו של אברהם חלפי. הוא כתב בלי לדעת ולהתכוון הרבה שירים המדייקים את הבידודים והסגרים, וכבר מהסגר הראשון ליווה אותי ואת התלמידים בסרטונים קצרצרים ששלחתי עם שיר לאותו היום. הוא היה אחד היוצרים המרכזים שליוו אותנו בדרך. המחשבה כי השירים שכל כך מדייקים אותנו נכתבו ללא קשר לקורונה הבהירה פתאום את הרלוונטיות של הספרות לחיינו. לפעמים הנצח מתחפש לשיר: "יש אדם אומר שירו בשקט/ בין חלון, כתלים, ודלת מרובעת/ מצר־דלים תחומיו/ ומרחב־יה הדעת".
מורה בקורונה הוא
אדם מלא אמונה. לפני הכל אמונה בקב"ה שמוביל את העולם גם אם אנחנו לא מצליחים להבין, אמונה בתלמידים שימצאו את הכוחות לרומם את עצמם מעל הקושי האמיתי ולצעוד קדימה, ואמונה גם בעצמו שהוא מסוגל להשתנות, להתפתח, להסכין עם המציאות ובמקום לשקוע בפחד המתגונן – לצמוח.
תלמיד אחד – סיפור אחד
על מסך הטלפון הנייד שלי הופיע באחד הלילות שם של בוגר שהיה תלמיד מגמת העל בספרות שלמדה אצלנו בבית בלילות. שמחתי מאוד לראות את שמו על המסך כי נפש כל בני הבית נקשרה בנפשו מאוד, ותהיתי מה הוא מבקש. אחרי ה"מה שלומך" שאלתי – "אז איפה אתה היום?" והוא ענה: "בצבא, ובעצם בשביל זה התקשרתי אליך המורה". אחרי עוד כמה גמגומים של ענווה שזכרתי אותה מלווה את דבריו תמיד, הוא סוף סוף הסביר: "אני מסיים קורס טיס בקרוב, ורציתי להזמין אותך לפגוש את מפקד חיל האוויר כדמות משפיעה". בלילה חשבתי כמה הוא עצמו, ללא קשר לכך שעכשיו הוא טייס, היה דמות משפיעה עליי. איך למדתי ממנו ומחבריו למגמה מהי הקשבה אמיתית – גם אחד לשני אבל בעיקר למילים הרוקמות את היצירות. בכמה ענווה הם ניגשו לכל טקסט או לכל משימה עם פתיחות פנימית אמיתית לשמוע, להשתנות ולא רק להישמע.
דמות להשראה
עם סבתא מלכה שלי אני מדברת בכל ערב שבת. ובכל ערב שבת מחדש היא מבקשת לשמוע מה לימדתי השבוע, מה אני מתכננת ללמד בשבוע הבא, ואחרי שהיא מקשיבה בשקט היא מאירה במילה או מחדדת בשאלה את מה שביקשתי לומר. המנהג הזה שלנו לא השתנה גם מאז פרוץ הקורונה והוא מאיר לי כל הזמן את הדרך שבה מתמודדים כשהעולם רועד: נשמרים מאוד, נשארים בבית למרות הבדידות הגדולה, מתחסנים, ובמקביל לא נותנים לרוח להידחק ולהוריד ראש בפני הפחדים. כל שבוע היא מזכירה לי לא לשכוח – אנחנו אנשי אמונה.
הרב מרדכי גרינבלט
מורה לתנ"ך, בית החינוך אמית טכנולוגי אשקלון
מי אני ב־99 מילים
הרב מרדכי גרינבלט, יליד כפר הרא"ה, שם למדתי בבית הספר ובישיבת בני עקיבא. המשכתי לישיבת מרכז הרב והתגייסתי לצה"ל. בזמן הלימודים נשאתי את מרים, וה' ברכנו בשמונה ילדים. התגוררנו בירושלים ואז במרכז שפירא, שם הייתי ר"מ בישיבת אור עציון, וגם בימית ובנוה דקלים, שם זכינו להיות בין מייסדי היישוב והתגוררנו בו עשרים וחמש שנים. הקמתי את אולפנת נווה דקלים ועמדתי בראשה 12 שנים. משנת תשע"ד עד היום אני מלמד תנ"ך במרכז נוער טכנולוגי אמית אשקלון, שהוא בית ספר ייחודי מכל הבחינות. התלמידים אוהבים את בית הספר, צוות המורים והמנהלה מסורים ביותר, המנהל מוביל בדרך מיוחדת ומביא את בית הספר להישגים מרשימים.
בחרתי להצטלם…
ליד ספרייתי מפני שאני רגיל להשתמש בה בכל יום מספר פעמים. בתקופת הקורונה לא השתמשתי בה יותר פעמים מתמיד, אך כל פעם הייתה ארוכה הרבה יותר באופן שממש הזכיר לי את ה"סדרים" בישיבה. כמעט תמיד אני מוצא דבר חידוש המתאים לתלמידיי ואני מביא להם את הדברים, תוך דיון, דבר שבדרך כלל ממתק את לימוד התנ"ך.
למה בחרתי להיות מורה
עוד כשלמדתי בכפר הרא"ה החלטתי לעסוק בחינוך, בעיקר בגלל תחושת השליחות. ראיתי שרוב הרמי"ם בישיבות התיכוניות השתייכו למגזר החרדי וחינכו בהתאם, ורציתי לשנות את המצב.
תלמיד אחד – סיפור אחד
יש לי לא מעט תלמידים ששמם יצא למרחקים כמו הרב אביה הכהן, ד"ר יהושע רייס, שולי רנד וראש המוסד יוסי כהן. אך לשמחתי, כל תלמידיי מאוד משמעותיים עבורי, ולמדתי מהם המון, הן מאלה שבחרו בדרך חיים שונה, והן מאלו שהיו לרבנים.
דמות להשראה
הדמויות המשפיעות עלי ביותר רבות הן, ובראשן הרב צבי יהודה זצ"ל, הרב נריה זצ"ל, הרב אברהם שפירא זצ"ל והרב מנחם אופן זצ"ל.
מורה באמית
רשת אמית אינה מאפשרת לנו לדרוך במקום אלא דורשת להשתלם, ללמוד ולהתחדש. כדוגמא אביא את תחום "תורת חיים" הקרוב ללבי, שבו משקיעה הרשת משאבים גדולים ומרץ רב כדי להפנים שכוח החיים וכל הלימודים – גם לימודי החול – מגיעים מהתורה.
עולם החינוך ביום שאחרי הקורונה
תקופת הקורונה מאתגרת ביותר בכל נושא: ההוראה באמצעות כלים חדשים – דבר שיישאר בעז"ה גם אחרי תום המשבר, קשר שונה עם התלמידים, סגנון הוראה אחר ועוד.
שלומי דהן
מחנך כיתה ח', ראש הנתיב הישיבתי ומנהל חטיבת הביניים, אמית איתן מעלה אדומים
מי אני ב־99 מילים
נשוי להדר ומגדל בשמחה את חמשת ילדיי: נהוראי, הודיה, אליה, מלאכי ובנימין. למדתי בישיבת הכותל, שירתי בגדוד חרוב, בעל תואר ראשון ושני בחינוך. זוכה מזה כעשר שנים לעבוד בבית החינוך אמית איתן במעלה אדומים בתפקידי חינוך שונים. כיום אני מחנך כיתה ח', ראש הנתיב הישיבתי ומנהל חטיבת הביניים. מאמין גדול בילדי ישראל, בדור העתיד, בחשיבות ובשליחות שבתפקיד החינוך. אני מודה בכל יום על הזכות לעסוק בתהליכי למידה וצמיחה ערכית ורוחנית של הנוער בארץ הקודש, "המחדש בטובו בכל יום תמיד…" – לומד כל יום מחדש על מהות החינוך, על גיוון ההוראה ועל הדרכים השונות להגיע ללבו של כל תלמיד ותלמיד.
בחרתי להצטלם עם…
הקופסה הזו, שהיא מטאפורה למציאות חיינו. לפני הקורונה אחזנו בקופסה. אחריה, אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש. החשיבה יצירתית מחוץ לקופסה, ומתברר שזה לא נורא כפי שחשבנו. מלמדים אחרת, מגוונים את ההוראה ומנגישים אותה ללומד בצורה שונה. המפגשים במדשאה ובפארק הפכו להיות ציר מרכזי חינוכי, ויישארו איתנו בשגרה גם ביום שאחרי. כחלק מזה, זכיתי לצאת עם תלמידיי למסעות אופניים שהחלו עוד לפני עלות השחר, עם פק"ל קפה ולימוד תורת חיים.
תלמיד אחד – סיפור אחד
ד' למד אצלנו בקהילה החינוכית מכיתה ז'. תוכו היה רצוף אהבה, אולם כלפי חוץ עבר דרך חתחתים ולא היה שבוע שלא שקלו להשעות אותו בשל התנהגותו. זכיתי לחנך אותו בכיתות י"א־י"ב, הוקסמתי מאישיותו המיוחדת השזורה בעזות ובמנהיגות, והוא היה לבן בית אצלנו – שבתות, ערבים ושחנשי"ם. היום הוא לומד במכינה חשובה. הבגרות איכותית והשאיפות בשמיים, זה הסיפור של נערים רבים שמבקשים רק מישהו שיאמין בהם.
מורה באמית
אמור להחזיק במקביל המון דברים גדולים ורבים, כולם חשובים והכרחיים. כשהרשת מובילה והיא חוד החנית של החינוך, מורה ברשת אמור לייצר שפה מילולית ומעשית של תורת חיים כלב פועם, מיצוי ומצוינות, צמיחה ערכית וחיבורים בחברה, כאשר החדשנות והיצירה נמצאים כל הזמן במוקד העשייה וכל הערכים כולם חשובים, משלימים ומוסיפים זה לזה באופן הרמוני, כך שנוצר לומד שמקבל הכל מהכל ובמינון הנכון. זו בשורה גדולה שהופכת את המורה למולטי־טאלנט בתחומו ודורשת הרבה כישרון, למידה ופיתוח מקצועי.
החלום שלי כמורה
לייצר פלטפורמה לימודית פרטנית או קבוצתית, פנים אל פנים באופן וולונטרי בקהילה, כך שכל לומד, בכל גיל, יוכל להצטרף לשיעור פרטי בפלטפורמה ענקית שתכלול מורים מתנדבים וגמלאים שמעוניינים להמשיך וללמד. יהיו בה שיעורים לבגרות, הוראה מתקנת לילדים, שיעורים פרטיים למתקשים והעשרה. הלימודייה תפעל בבית הספר אחר הצהריים, ותיהפך למרכז הקהילה עד לשעות הקטנות של הלילה. אני משוכנע שכל מורה יהיה מוכן להתנדב למשך שעה שבועית, וסך כל השעות יהיו פתרון לפערים בחברה.
למדתי מתלמידיי בקורונה
שאין דבר העומד בפני הרצון. אני גאה בהם על הלמידה בתקופה זו ומשוכנע שהם הפכו בעקבות המשבר לאנשים גדולים וטובים יותר. בנוסף, התחדד לנו שאין תחליף למפגש הבינאישי, וכי הקרבה, האנושיות, החום והאהבה שיש במפגש הפיזי, גדולים מכל שיעור מרחוק.
הכתבה נעשתה בשיתוף רשת אמית
