כבר יותר מ־30 שנה פרופ' אבי לוי מכשיר את מורי העתיד בפריפריה. במשך שנים רבות הוא עשה זאת במכללה האקדמית לחינוך "חמדת הדרום", ובשנה האחרונה הוא פועל בגזרה הצפונית, כנשיא המכללה האקדמית לחינוך "שאנן". וכששואלים אותו מהיכן הכול התחיל, הוא חוזר למעברה.
הוא עלה לארץ ממרוקו בגיל שש בשנת 1963, וגדל במעברה בירושלים. אביו היה שליח חב"ד, והוא עצמו בחר בדרך הדתית־ציונית. את לימודיו בישיבה התיכונית סיים בגיל מוקדם יחסית, ונזקק לאישור של הוריו להתגייס. אביו ביקש ממנו ללכת ללמוד חינוך, ובגיל 18 להתגייס. "עשיתי מה שאבא ביקש ממני", אומר פרופ' לוי, "הלכתי ללמוד חינוך, וכמו שאומרים 'הצצתי ונפגעתי'. משם מתחילה האהבה שלי לחינוך". הוא מגדיר שלושה מוקדים מכוננים בחייו – "מהמעברה קיבלתי את הרגישות ל'שקוף', לחלש, לאנשי הפריפריה. מאבא קיבלתי את תחושת השליחות, ומלימודי החינוך את האהבה לחינוך. חינוך הוא מקצוע שמתווך בין אנשים ומקרב אותם, אתה מלווה תלמיד לאורך זמן בתהליך, וזה מדהים".
פרופ' לוי התגייס לחיל התותחנים, וכשהשתחרר החל ללמד בבית הספר הימלפרב הירושלמי. בהמשך עבר לנתיבות, מתוך תחושת שליחות, והחל לעבוד בתחום החינוך. לוי הרחיב את השכלתו בלימודי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, ומשם המשיך לתואר שני ושלישי במחלקה לפיזיולוגיה בבית הספר לרפואה, ובמשך כל זמן לימודיו המשיך גם ללמד. כשנקרא להקים מכללה אקדמית חדשה בנגב, הרים את הכפפה, וכך הוקמה מכללת חמדת הדרום. "השקעתי את חיי שם, עבדתי קשה כדי לקדם את המכללה ולהביא אותה למקום מכובד מאוד של תואר ראשון במקצועות רבים".
"ככל שאתה קרוב למקום ולצורך הקהילה, אתה יודע טוב יותר את מה היא צריכה. אני רואה לנגד עיניי חזון שמשרד החינוך והמל"ג יוצאים מהקופסה ומאפשרים להעצים את הצפון עם הכוחות שיש בו"
בגיל 60, ואחרי 27 שנים במכללה, פרש. אחרי שפרש חזר למחקר והקים חברת סטארט־אפ העוסקת בשימוש בחומרים מקנביס לטיפול בבעיות רפואיות. בדצמבר 2020 נקרא שוב לדגל, הפעם לצפון. "בעבורי זו השלמת השליחות. אם בדרום חלשנו על השטח של החינוך הדתי מיבנה ועד אילת, כאן בצפון המכללה חולשת על השטח שמנתניה ועד קריית־שמונה ורמת הגולן".
כל חייך אתה עוסק בחינוך בקרב אנשי פריפריה. מה למדת מהם?
"לדעת תמיד שמבני עניים תצא חוכמה ותורה, במרחב הזה אפשר לקיים פרויקטים מובילים וטובים – לא פחות מבמרכז".
אנחנו משוחחים בתקופה לא קלה למערכת החינוך. נדמה שמערכת היחסים ילדים־מורים־הורים מעולם לא הייתה טעונה כל כך, בתום שנתיים של קורונה, בידודים וזומים.
איך השפיעה הקורונה על הכשרת המורים?
"מה שקרה בקורונה נתן זבנג לכולם, ותהליכים שהיו אמורים להימשך עשור לוקחים עכשיו שנתיים. חישבנו מסלול מחדש. הבנו מהר מאוד שלהכשיר מורים כמו לפני הקורונה זה לא ילך, הפערים שקיימים הם מובנים וצריך לתקן אותם, להפוך את המורים לעוד יותר מקצועיים".
השנתיים האחרונות היו קשות מאוד לעובדי ההוראה, הם ספגו ביקורת רבה ונאלצו להתמודד עם מצבים בלתי אפשריים. מה מאפיין את הסטודנטים להוראה שבוחרים ללכת לתחום למרות הכול?
"אלה חבר'ה ערכיים מאוד, בעלי תחושת שליחות, מלאים באנושיות. ומה שמייחד אותם הוא היחס לאדם; הדור החדש של התלמידים לא צריכים את המורים, הם יכולים ללמוד במערכות הממוחשבות. אז מה תפקיד המורה? לתווך, לתמוך, להכיל, להיות שם, לא לומדים את זה לבד. ההכשרה שלנו היום מכוונת לשם. דבר שני שמאפיין את החבר'ה הצעירים שהולכים היום להוראה הוא מקצועיות. הדבר השלישי הוא שהם צריכים ארגזי כלים שמתאימים למאה ה־21. אם אתה לא מדבר בשפה של התלמידים – אתה לא שם, דור התלמידים היום נמצא במרחק של חמישה דורות מהמורים. אם בוגר לימודי הוראה היום לא מתקרב ליכולות של הילד, הוא 'פאסה'. הדבר הרביעי הוא המעטפת של הרגישות והמעורבות החברתית והחיבור לקהילה. מורים צריכים להיות מונעים מתוך תחושת מנהיגות ושליחות".
עברת מהדרום לצפון, אתה רואה הבדל בין שני חלקי הארץ?
"פריפריה הוא פריפריה, התחושה היא שאתה בדרגה ב', שרוצים שתתאים עצמך למרכז, זו מלחמת קיום. אנחנו מוצאים את עצמנו מנהלים מלחמה על תקציבים, ונאבקים על הזכות להכשיר את אנשי הפריפריה".
אחד הדברים שפרופ' לוי רואה בהם חשיבות הוא הקשר לקהילה. "לפי האג'נדה שלי המורה הוא מנהיג, לא רק אדם שבא ללמד; חשוב לי לחבר את המורים ואת הסטודנטים לקהילה, וגם את המורים, המפקחים ואנשי הניהול – למכללה". לדבריו, יש שתי תזות עיקריות להכשרת מורים: "יש גישה שאומרת שזה צריך להיות כמו אוניברסיטה. 400 תלמידים בכיתה ומרצה שעומד מולם. וכך אתה יכול להציע יותר התמחויות, כי יש לך מספר סטודנטים גדול מאוד.
"הדור החדש של התלמידים לא צריכים את המורים, הם יכולים ללמוד במערכות הממוחשבות. אז מה תפקיד המורה? לתווך, לתמוך, להכיל, להיות שם. ההכשרה שלנו היום מכוונת לשם"
"אפשרות אחרת שראיתי בעולם אומרת שהכשרת מורים היא כמו הכשרת רופאים. חייתי שבע שנים בבית ספר לרפואה. הסטודנט מגיע ביום הראשון שלו ללימודים לבית החולים – לשמוע, להרגיש, להריח את בית החולים. וככה מגדלים אותו. בשטח, בקבוצות קטנות. יש הרבה קולג'ים בעולם ששומרים על היקף קטן וטוב".
להעצים את הפריפריה בכוחות המקומיים
כבר יותר מ־15 שנה מנסים לקדם במשרד החינוך את הרפורמה לאיחוד בין המכללות הרבות להוראה הפועלות בישראל, והעברתן לתקצוב של הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה. התוכנית יצאה לדרך בתקופת כהונתו של שר החינוך גדעון סער, וקודמה גם בימיהם של שרי החינוך הבאים. מטרת הרפורמה היא לקדם את המכללות האקדמיות להוראה – שבניגוד לשאר המכללות האקדמיות בישראל מתוקצבות מטעם משרד החינוך, ולא על ידי הות"ת. לוי עוקב אחרי הרפורמה המתוכננת בדאגה.
"את סיפור איחוד המכללות אני מכיר שנים רבות, ליוויתי אותו לאורך כל הדרך, על כל תהפוכותיו. הקונספט שמנחה את המדינה והמל"ג ומשרד החינוך הוא להפחית את מספר המכללות להכשרת מורים, ולעשות אותן יותר גדולות ומועצמות ונותנות אפשרויות רחבות. הרעיון יפה והגיוני ומקובל עלינו. עוד בתקופת הוועדה הראשונה שדנה בנושא הזה לפני עשרים שנה, ועדת דברת, דובר על כך שבכל מקרה שעושים איחודים יש להתחשב בצורכי הצפון והדרום, צריך לגלות רגישות גדולה לפריפריה, ולזה אני נדרש עכשיו בדיון הזה".
בעבר דובר על איחוד אפשרי של מכללת שאנן עם מכללת תלפיות, איחוד שלא יצא אל הפועל בסופו של דבר.
"דרשנו במהלך המו"מ להתחשב בעובדה שאנחנו המכללה האקדמית היחידה בצפון לדתיים, ביקשנו להעצים את הפריפריה ולא להחלישה. לצערי, בכל פעם שמדברים על שינויים ואיחוד, תמיד הפריפריה מתבקשת להיבלע במרכז. זה סוג של חוק טבע במדינת ישראל. המציאות הזאת חוטאת לאמת, מפני שבסופו של דבר האוכלוסייה במדינת ישראל מפוזרת והאוכלוסייה שבפריפריה צריכה לקבל טיפול מיוחד, אבל איכשהו תמיד מחפשים איך למזג את הפריפריה במרכז. אנחנו לא נגד איחוד, אנחנו רוצים להיות מכללה גדולה וחזקה ואני מאמין שאיחוד יכול לגרום להגדלת המכללה, ולהפוך אותה למקום יותר טוב ומקצועי – אבל עם זאת צריך לשמור על עוצמת הפריפריה. אי אפשר להשאיר מכללה תלויה בשיקול הדעת של אנשים במרכז. אנחנו מבקשים להיות הממזגים ולא המתמזגים".
למה הכוונה?
"כשמבצעים איחוד כזה, תמיד מכללה אחת מהשתיים נמחקת – ההנהלה, ראשי המכללה, המערכת, והופכת להיות שלוחה. הישות שלך נמחקת. אתה הופך להיות ראש שלוחה או קמפוס של מכללה מסוימת שנמצאת במרכז ואתה סמוך על שולחנה ותלוי בהחלטות שלה. כל תהליך האיחוד נועד להפוך למוסד עוצמתי. כשאתה לוקח מכללה קטנה בצפון וקטנה במרכז, אתה לא מקבל את זה, אלא מקבל את התוצאה העגומה שהמכללה בצפון נעלמת. ואני שואל: למה שהמדינה לא תצא מהקופסה ותחשוב על הקמת מכללה שהמרכז שלה בצפון? למה תמיד בונים שירותי רפואה חדשניים במרכז, מפעלים גדולים במרכז?
"הייתי רוצה שבמקום למחוק מפעלים כמו המכללה שלנו, שהמדינה תאפשר לנו לפתח תוכניות חדשות במל"ג, לקבל מכרזים שונים כדי לתת את השירותים שלנו, ואת כל העוצמות שלנו לחבר למשהו גדול בצפון. יש הבדל אם אתה הופך להיות מחלקה בתוך אוניברסיטת חיפה, אבל אתה נשאר בצפון וחושב על צורכי הפריפריה מתוך נקודת ראות של הפריפריה, לבין היבלעות ברכז ששואב אותך ומתאים אותך לצרכיו.
"אני מדבר מדם ליבי", מסביר פרופ' לוי את דבריו הנוקבים. "אני חושב שצריך לעשות מיזוגים, אבל למה תמיד כשרוצים לעשות דברים כאלה הפריפריה נשאבת למרכז, כאילו החוכמה נמצאת במרכז? צריך לצאת מהקופסה, העוצמה והחזון החינוכי יכולים להיות פה טובים לא פחות מהמרכז".
למה בעצם שהניהול לא ייעשה מהמרכז?
"אתן לך דוגמה. במכללת שאנן אין חוג למדעים, ואני כאיש מדעי הטבע עומד לפתח אותו. חוג למדעים הוא לא דבר פשוט; הוא יקר ודורש מעבדות וציוד ומרצים מיוחדים, ולא לומדים בו הרבה סטודנטים. אני יודע מהם הצרכים שלנו, אני גם יכול לדעת בפרמטרים השונים מה אני יכול להקצות. לא בטוח שמי שיושב במרכז יכול לראות ולהקצות סכומים גדולים בשביל פעולה שלא מכסה את עצמה. ככל שאתה קרוב למקום ולצורך הקהילה, אתה יודע טוב יותר את מה היא צריכה ובטוח שתכוון למקום הנכון. אני רואה לנגד עיניי חזון, שמשרד החינוך והמל"ג יוצאים מהקופסה ומאפשרים להעצים את הצפון עם הכוחות שיש בו. להקצות משאבים כדי להעצים אותו, ואם אנחנו צריכים להתחבר למוסדות אחרים כדי שזה יקרה, אז צריך להשאיר את זה בצפון, ולא לחבור למרכז כדי להיבלע שם. בסופו של דבר, בחורה דתייה שרוצה ללמוד הוראה במרכז יש לה המון אפשרויות, ואילו בצפון יש לה אפשרות אחת, ובגלל שזו אפשרות אחת – צריך להעצים אותה".
מה אתה חושב על תפקודה של שרת החינוך שאשא־ביטון?
"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, ולא לדון אותה לפי הזמן הקצר שהיא בתפקיד. אני מאמין שכאשת הצפון היא מבינה את הדברים שאני מדבר עליהם, ואני מקווה שהיא תמצא את הדרך להעצים את הפריפריה. אני אוהב את המהפכה שהיא מובילה בתחום בחינות הבגרות, הקיצוץ של מספר הבחינות לארבע־חמש בסך הכול. הבגרות כפי שהיא כיום היא פאסה. צריך להכין את התלמידים לדעת ללמוד, לחשוב בצורה מתודולוגית טובה, ואת זה אפשר לעשות בשיטה החדשה. אני מאוד בעד הערכה חלופית, שכל תלמיד ילמד לכתוב עבודה סמינריונית שתכין אותו לאקדמיה".
