דמיינו את הכיתה שבה למדתם. היו בה שורות של שולחנות וכיסאות נמוכים, לוח, גיר או טוש מחיק. המורה שלכם נכנס עם ערמת דפים ביד אחת וכוס קפה ביד השנייה. אבל יש גם תלמידים ותלמידות שהיום בכיתות חווים משהו אחר לגמרי. הם יושבים במעגל, צופים בקטעים מסרטים ואפילו במערכונים, מנהלים דיונים סוערים, מתנסים בכתיבה אישית בנושאים שמטרידים אותם ובעיקר מרגישים שהם לא באו לכיתה רק בגלל שהם חייבים, אלא בשל הערך המוסף. זה מה שמבקשים לעשות בקהילות המורים של רשת אמית.
"המטרה", מסבירה ד"ר דבורי אברמוביץ, מנהלת קהילות המורים ברשת "היא שינוי התפיסה החינוכית בכיתות-יותר חיבור לעולמות תוכן, רוח ועניין ופחות שמרנות חינוכית. התשתית לשינוי היא קהילות מורים ומורות, בחלוקה לתחומים , שבונים יחד מחדש את מרחבי הלמידה ומייצרים תוכן חדשני, שונה ובועט שלא חושש מאתגרי הטיקטוק והאינסטגרם. התוצאה- מעל ל-20 קהילות מורים, בהן חברים יותר מ-1,200 מורים ומורות הנפגשים ויוצרים יחד יחידות למידה ודרכי הוראה חדשות, שונות ויצירתיות- עד כה נולדו 600 יחידות חדשות, והיד עוד נטויה. אפשר לפתח את היצירתיות של התלמידים בעזרת שירה, ללמד עברית בעזרת שיעורי יזמות ולהפוך את בית הספר לבית משפט ליום אחד- כל אלא דוגמאות שקרו רק בחודש האחרון בבתי הספר של רשת אמית."
כדי להבין את סיפור הקהילות ערכנו שיחה עם מובילי קהילת מורי הספרות. נחמה וינגרטן-מינץ מאולפנת אמית נגה בית-שמש ומודי כהן, מישיבת אמית עמיחי ברחובות. שניהם מורים לא שגרתיים, משוגעים לדבר המצליחים להגיע אל התלמידים גם בדור המסכים.
כהן, בן 52, מלמד כבר למעלה מעשרים שנה ספרות ומצליח להגיע ללב תלמידיו באמצעות אהבת השירה. "כל שיר הוא פלא" הוא אומר. "החיבור העמוק שלי לשירה החל כבר שהייתי בתיכון", מספר מודי, "אהבתי לשבת עם אמא שלי ולדבר על ספרות. תמיד הרגשתי שקורה כאן משהו קסום, ששובר את הלב. אחרי שנים ערכתי והגשתי תוכנית לילית בערוץ 7 על שירה ושם ראיינתי משוררים". יחד עם קבוצת מורים לספרות הוא יזם והוציא לאור שני אסופות של שירה עברית מודרנית. האחת לחגי תשרי והשנייה בעקבות חג החירות. "קובץ השירים שפרסמנו בעקבות פסח נולד אחרי שנים שהנהגתי בבית קריאה של שיר עברי בכל ליל סדר. אני מאמין שלשירה יש כוח לחוות איך הדבר באמת קרה, איך זה באמת לצאת ממצרים".
איך מחברים תלמידים לשירה ולספרות? הרי בעולם מכוונים אותם להייטק ולהצלחה כלכלית?
"כשתלמידים רואים מורה שמאמין, משקיע ומאוהב בשיעור, הם הולכים איתו. כולם רוצים רווחה כלכלית, בית יפה וחשבון בנק נאה, אבל עמוק בפנים, כולם גם מבינים שאי אפשר להסתפק רק בזה. הספרות נותנת את מה שמעבר, את הערך המוסף. אם אנחנו נאמין בזה ולא נקשיב לקולות המייאשים, נוכל להגיע עם התלמידים הרבה יותר רחוק".
נחמה וינגרטן-מינץ מלמדת ספרות ומקצועות קודש באולפנת אמית נגה בבית שמש. לא מזמן זכתה בפרס הספרייה הלאומית למצוינות בהוראה על שם עזריאלי, בשל "הוראה יצירתית ומקצועית בתחומי הרוח בקרב אוכלוסיית תלמידות הטרוגנית". בעבר ערכה את הספר "דרשוני" – מדרשי נשים, ועסקה בהוראת מבוגרים ובעולם החינוך הבלתי פורמלי. בשנים האחרונות היא מחנכת ומלמדת את כל המקצועות ההומניים ומחברת את כלל הלמידה סביב נושא מוביל. תלמידה שלומדת על עוולות מוסריות בחברה הישראלית, תלמד זאת ממניפת מקצועות: מהספרות, מהתנ"ך, מהתושב"ע, מהאזרחות, מהאומנות ועוד.
מודי כהן, אמית עמיחי רחובות: "הרשות נותנת למורים לייצר, להוביל ולהגשים חלומות וזה בדיוק מה שמצפים מאיתנו לעשות בכיתות"
"אחרי שנים של עבודה וניהול בחינוך הבלתי פורמלי, חלמתי לנהל בית ספר. התחלתי ללמד והתאהבתי", היא מספרת. "מאז ומעולם אהבתי ספרים. בעיניי ספר הוא קסם, פתח לעולם אחר. אסקפיזם, וגם כאב ותקווה, יופי וחמלה. את האהבה הזו למילים אני מנסה להנחיל לתלמידות. לחוש את המקצב, לפגוש אנשים ברגעי משבר ואושר והתלבטות ובריחה. להתחבר. להזדהות. להיות לכמה רגעים במקומם. "הלשון – קולמוס הלב, השיר – קולמוס הנפש", כך כתב ר' שניאור זלמן מלאדי. גם בעידן של מדיה דיגיטלית, של עולם שמתנהל במקצב מהיר ומסחרר, יש מקום לשקט, להתמסרות לשיר טוב ולספר טוב. מעבר לזה, ספרות בעיניי היא גם כלי חברתי חשוב – שמשמיע את צעקת הדל, את שוועת העני, שמפנה זרקור לשוליים".
"המטרה של קהילת המורים היא ליצור בית להוראה יצירתית, לבניית חוויה בשיעור וללמידת עמיתים", אומר כהן "החלפת מערכי שיעור והצעה של חומרי לימוד חדשים רלוונטיים ומשמעותיים היא מרכיב אחד, אבל החוויה המשמעותית יותר היא אחוות מורים שמבקשים שהלמידה בכיתה שלהם תהפוך להיות משהו בלתי נשכח. זמן להשראה. את זה עושים גם בחשיבה משותפת אבל גם בבנייה בלתי פוסקת ומתן מקום לעולם הספרות והשירה בבית הספר. אנחנו מרגישים לפעמים כמו בסיירת שמטרתה לשמר את חיי הרוח, את העומק והרעיונות שבלעדיהם החיים שווים קצת פחות. ייאמר לזכותה של הנהלת הרשת שנותנת למורים להוביל ולהגשים חלומות וזה בדיוק מה שמצפים מאיתנו לעשות בכיתות". וינגרטן-מינץ מוסיפה, "זה עוגן למורים, מסגרת שמעניקה רוח גבית, תמיכה והעשרה".
כהן מדגים: "אנחנו מקיימים קבוצת כתיבה כבר שנתיים. עשרות מורים לספרות נפגשים לסדנת כתיבה. שם נוצרים שיתופים אינטימיים ואישיים וחברות קרובה. השיח הפנימי הזה מקרין על הקהילה כולה. הרעיון הוא שלאט-לאט נתחיל לפתוח קבוצות כאלו בבתי הספר.
בעקבות הקורונה אנחנו מארחים בזום סופרים ומשוררים למפגשי השראה. תלמידי מגמות הספרות, דתיים וחילוניים, שמעו את הסופרים דן בניה-סרי וליאור אנגלמן, את המשורר גיורא פישר ועוד. כך הספרות מחברת עולמות והשפה נוגעת ביחיד ובכלל. הרשת הפיקה גם מחנה מיוחד לתלמידים מצטיינים בכתיבה". "הקהילה", מוסיפה נחמה, "היא כר פורה ליזמות ולחדשנות וקרקע שמצמיחה רעיונות פדגוגיים. ההשתלמויות המשותפות, כמו 'יוצאים מהכיתה' – מפגשים עם אנשי רוח מעוררי השראה, דוגמת ד"ר דרור אידר, שגריר ישראל באיטליה, הרב אילעאי עופרן, ראש מכינת "רוח השדה" והסופר מיכאל שיינפלד – היצירה המשותפת סביב חגים והחשיבה התמידית מחוץ לקופסה מסייעים ליצירת קהילה מחויבת, אכפתית ופעילה. בכנס הקהילות שנערך לאחרונה התחזק השיח הבינתחומי והוצגו מערכים מקוריים: שילוב בין קולנוע לספרות, סדנת אמנות בעקבות יצירות ספרותיות, סדנה מוסיקלית לכתיבה יצירתית והלחנת השירים וכלים של משחוק בהוראה".
לבטל את הבגרות?
האם דור התלמידים הבא לא יכיר את שירי רחל? לא ילמד מכתבי ריה"ל ועגנון? בתחילת השנה הבאה תיכנס לתוקף הרפורמה של שרת החינוך, לביטול בחינות הבגרות במקצועות ההומניים והחלפתן בכתיבת עבודה רחבת היקף. ארגון המורים נאבק ברעיון ובבידול מהמקצועות המדעיים ובהם המתמטיקה והפיזיקה שבהן תישאר מתכונת הבחינות.
כהן מתנגד לבדל בין התחומים. "המקצועות ההומניים סובלים מדימוי עצמי נמוך ביחס למקצועות הריאליים ובעיני מַתווי החינוך והאחראים על התקציבים, היא נמצאת הרבה מאחור. זו טעות גדולה. ספרות מוציאה בוגרים שיהיו אחר כך עיתונאים, מחזאים, סופרים ויתוו את התרבות של החברה הישראלית. אנחנו צריכים פיזיקה ומתמטיקה. הטכנולוגיה וההייטק חשובים מאוד, אבל הנשמה, הרוח והתרבות חשובים אפילו יותר, כיוון שזה הבסיס, זו הזהות שלנו".
וינגרטן-מינץ מצטטת בהקשר של הרפורמה את השיר 'שיחה' של דן פגיס. "אַרְבָּעָה שׂוֹחֲחוּ עַל הָאֹרֶן./ אֶחָד הִגְדִיר אוֹתוֹ לְפִי הַסּוּג, הַמִּין וְהַזָּן./ אֶחָד עָמַד עַל מִגְרְעוֹתָיו בְּתַעֲשִׂיַּת הַקְּרָשִׁים./ אֶחָד צִטֵּט שִׁירִים עַל אֳרָנִים בְּכָל מִינֵי שָׂפוֹת./ אֶחָד הִכָּה שֹׁרֶשׁ, הוֹשִׁיט עֲנָפִים וְרִשְׁרֵשׁ". לדבריה, בגרות פנימית יכולה להיות הצלחה רק בתנאים מסוימים – "אם תהיה אוטונומיה למורה לבחור את היצירות שבהן הוא רוצה להתמקד ואת מתודות ההוראה הרלוונטיות לתלמידים שלו". בעבודות סמינריוניות, היא מתריעה, "אנחנו עלולים לאבד את השיחה, את מגוון הקולות ואת הפסיפס האנושי שנוצר מדיאלוג פתוח. נקודות המבט מצטמצמת. השאלה היא אם אנחנו מצליחים לייצר כר לריבוי דעות, למחלוקות, לשיתוף ולשיקוף. אם נהיה עסוקים במבנה העבודה, במסגרת, בהדרכות ביבליוגרפיות, שאר הרוח – מה יהא עליו?!"
לצאת מהכיתה
"כל נושא או סוגיה שהתלמידים צריכים ללמוד, חייבת להיות רלוונטית לעולמות של התלמידים", סבור כהן. "תלמיד שיכול היה לשבת בכיתה שלי לפני שני עשורים אינו דומה לתלמיד שפגשתי אתמול".
נחמה וינגרטן-מינץ, אמית נגה בית-שמש: "אני מלמדת נערות בנות 17, ואם לא אדבר בשפה שלה, מהר מאוד אהיה לא רלוונטית. צריך להתחדש כל הזמן"
מסתכלים עליך תלמידים שצפו בוובוס, חברת ההייטקיסטים בארץ נהדרת, ואומרים "המורה, מה לנו ולזה? מה אתה רוצה מהחיים שלנו?"
כהן: "כן בהחלט. כל יום. וזה קשה ומתסכל ואלו שאלות שאני גם שואל את עצמי. אתה יכול לקחת את זה אישית או לראות בזה איזשהו אתגר. אנחנו מנסים בכל דרך קודם כל להתחבר לעולם שלהם ומתוכה להאהיב עליהם את השפה ואת המטאפורות לגרום להם להבין שיש דווקא בספרות חוויות מיוחדות. לגלות עולמות בנפש שלא יהיו להם בוובוס, בעולמות השטחיים". וינגרטן-מינץ מספרת לנו שאפשר גם אחרת ומביאה כדוגמא את סיפורה של מירי וסטרייך, מורה בישיבת אמית כפר גנים בפתח תקווה, שהצליחה לפתוח מגמה מיוחדת לספרות לתלמידים המבקשים כי הספרות תהיה המגמה הרביעית המוגברת שלהם. "התלמידים, ממגמות פיזיקה ומחשבים באים ללמוד שירה וספרות בבית של המורה בלילות, הם ניגשים גם לחמש יחידות בפיזיקה במדעי המחשב, וכמובן בתורה שבעל פה, אבל בהשראתה מוסיפים עוד חמש יחידות בספרות, בשביל הנשמה. מירי משתפת אותנו במפגשים של התלמידים בביתה. היא מורה יוצאת דופן שמהווה השראה".
במה שונה הלמידה היום מהלמידה שהיתה לפני עידן הקהילה וההתחדשות הפדגוגית?
וינגרטן-מינץ מסבירה שהלמידה מחברת את המקצועות, "כדי לעורר השראה אנחנו מאפשרים לתלמידים להעמיק בנושא וללמוד אותו מכל הגוונים ודרך כל התחומים. אני מאמינה שאין טעם ללמוד נושא אחד באזרחות, נושא אחד באנגלית, נושא אחד בתושב"ע ונושא אחר בתנך ובספרות" והיא גם מדגימה: "ביחידה על ביקורת חברתית, למדנו שירי מחאה ושוחחנו על המטאפורה של מגדל בבל בהקשר של תאונות עבודה. צפינו בפרק של "ארץ נהדרת" ובסרט הדיסטופי "מטרופוליס" של פריץ לאנג, למדנו את הפרק בתנ"ך ומדרשי חז"ל רלוונטיים, בנינו מגדל מלבני קפלה, ציירנו גרפיטי כדי לעורר מודעות לתאונות בנייה, ולמדנו סוגיה בגמרא על פיקוח נפש. התלמידות יצאו לבדוק מה המצב באתרי הבנייה ליד הבית. מה שהיה הכי מרגש זה שתי תלמידות שהגיעו אליי כחודשיים אחרי הלימוד המשותף, והביאו לי מתנה – חוברת של "קו לעובד" עם דו"ח תאונות עבודה אקטואלי ושיר שכתבו בעצמן כהקדשה. הספרות פוגשת את החיים".
לא מזמן הצענו מערך לקראת יום המשפחה. למדנו על משפחות מתפקדות ולא מתפקדות בתנ"ך, לקחנו את המשפחה כאב-טיפוס בספרות ואת אופן ההתייחסות לאב, לאם ולילדים, ונתנו לתלמידים פרויקט צילום – לבחור תמונות של המשפחה ולחדש אותן. את הרעיונות האלו הפקנו במסגרת הקהילה כערכת שיח והפעלה למשפחות כשי לחג".
וינגרטן-מינץ רואה בהתחדשות הפדגוגית מפתח לשיח עם התלמידות. "אני בת 49 ומלמדת נערות בנות 17. אם לא אדבר בשפה שלהן, מהר מאוד אהיה לא רלוונטית. צריך להתחדש כל הזמן ולהיות מחוברת לעולמות שלהן. למשל, אם אלמד אותן רק סיפורים של צ'כוב על רוסיה של המאה ה-19 ולא אזכיר את המלחמה ברוסיה של 2022, הלימוד יהיה חסר. אני חייבת לדעת בדיוק מה קרה לוויל סמית על הבמה ולדבר בשיעור על המקום של אלימות, אני לא יכולה להיות מנותקת מהחיים שלהם, מהדוגמאות מהחיים שלהם. לצד טקסטים קלאסיים ועל־ זמניים שלא נס ליחם, חשוב לשלב גם טקסטים עדכניים. בשיעור על זהות וזיכרון, דיברנו על התקווה, ההמנון הלאומי, והבאתי גם את השיר שביצעו עומר אדם ונועה קירל כדי לדבר על המשמעויות האקטואליות ועל הפער בין החזון למציאות. זה היה שיעור ספרות חי, בועט ומשמעותי".
מזכ"לית הסתדרות המורים אמרה לאחרונה שהיא לא מתכוונת ליזום שביתה בפתיחת השנה כי ממילא מורים לא יגיעו לכיתות והם עוזבים בהמוניהם את המערכת. ככה גם אתם מרגישים?
וינגרטן מינץ: "ברור שיש עומס בלתי נתפס, זו אפילו לא שאלה. השאלה אם יש לי תשוקה להוראה או לא, אם יש למה לקום מחר בבוקר ואם המפגש עם התלמיד נותן לי משמעות. ברור שצריך לשפר את תנאי ההעסקה של המורים, אבל הכול מתחיל ונגמר באהבת המקצוע, באהבה לתלמידים. מעבר לכך, ברגע שמורה מרגיש חלק מקהילה, יודע שיש לו רוח גבית והוא לא לבד בסיפור, קל יותר ליצור מוטיבציה. קבוצת שייכות היא חלק מהבניית זהות. זה נכון תמיד, ובוודאי בהקשר המקצועי. כשיש שיח עמיתים משמעותי, קל יותר להתמודד עם השחיקה של המקצוע, נעים יותר לעבוד".
ד"ר דבורי אברמוביץ, ראש תחום קהילות המורים ברשת אמי"ת: "החלום של הרשת הוא מורים שיהפכו את הלמידה בכיתה לחוויה ויעוררו את הרצון של התלמידים להיות פעילים בלמידה"
כהן: "יש שיעורים שאתה יוצא מתוסכל ואתה אומר 'אולי זה לא המקום שלי', זה קורה יותר בתחילת הדרך, אבל עד היום זה יכול לקרות לעיתים. יש שיעורים שהתלמידים לא איתך ויש הרבה שיעורים שהם מרגשים אותך, אתה אמור לצאת בסופו של דבר מהשיעור בתחושת מלאות ורגש שנגעת בהם, בעולם שלהם, כשנוצר עם התלמידים דיון ער וסוער. הסיפוק הזה מלווה אותך ונותן הרבה כוח".
שלום לבדידות
"רוב המורים הם ציפורי לילה", אומרת לנו ד"ר דבורי אברמוביץ, ראש תחום קהילות המורים ברשת. היא חברה בכל הקהילות, מלווה ומפעילה את כולן ביד רמה: "החלום הרשתי הוא מורים שיהפכו את הלמידה בכיתה לחוויה ויעוררו את הרצון של התלמידים להיות פעילים בלמידה. הקהילות הן בית של יצירה ופיתוח, מקום שמאפשר למורים לבנות את יחידות ההוראה החדשניות שהן ארוכות ועמוקות, המורים נהנים מהיצירתיות של הקולגות שלהם, נעזרים בה ומשתפים זה את זה".
הפלטפורמות הדיגיטליות של הקהילות מתעוררות לחיים ופעילות בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, כאשר המורים מתפנים לחשיבה ומוצאים זה בזה מקור להשראה. "בלילות, יושבים המורים וכותבים את מערכי הלימוד שלהם. בקהילה הם מוצאים את העמיתים שלהם להוראת המקצוע. לקהילה מאגרים שיתופיים וכך חלום נוגע בחלום", מתארת אברמוביץ.
עד כמה החברות בקהילת המורים מחייבת אותם בהשתתפות?
אברמוביץ: "זה אינדיבידואלי מאוד ותלוי באופי, לא בהכרח בגיל או בוותק. יש מורים שזקוקים לקהילה כדי לקבל ממנה רעיונות וחומרים, אבל הם פחות פעילים, ויש מורים שייזמו פעילות בכל הזדמנות. למשל, קהילת עברית בהובלת מירב שראל מאמית שדרות, יזמה פעילות יום תלמידים רשתית ביום לכבוד השפה העברית, צוות ההיגוי הקהילתי בנה ערכה וכולם השתמשו בה". היא מאמינה שלא נכון לחייב את המורים להיות שותפים אקטיביים: "זה לגיטימי, לכל אחד יש הדרך שלו, חשוב לתת את המקום גם לכאלה שרק עושים שימוש בחומרים. אבל באופן כללי מורים אוהבים לשתף ביצירות וזוכים להערכה ומשמעות, מעבר להתפתחות מקצועית שיש למורה, יש משהו בקהילה שמאפשר, מחבק, תומך ומביא לשיתופיות, זה מעצים ותורם לצמיחה להתפתחות האישית של המורים".
אברמוביץ' מוסיפה כי בניגוד למקצועות המתמטיקה והאנגלית שבהם יש צוותים גדולים בכל בית ספר, יש לא מעט מקצועות שבהם לעיתים המורה בודד בתחומו בבית הספר ועבורו לקהילה יש משמעות נוספת. "הקהילה הפכה לחדר המורים הווירטואלי שלו, הוא לא לבד, זו אחת המתנות הכי גדולות שהם קיבלו. לכל קהילה יש שפה משלה וככל שהקהילה דינאמית יותר יש ערך מוסף למורים ובעקבותיהם לתלמידים".
