החיים עצמם

"לפעמים אני חושב שדווקא זה שלא גדלתי בבית דתי מאפשר לי לעשות טוב יותר את התפקיד שלי" מטיח בפני אלעד בר-שלום, ראש תחום 'תורת חיים' ברשת אמית ומותיר אותי מבולבל. "אני פוגש אנשים שנטועים סוציולוגית בעולם הדתי ומרגיש שחלק מהם פוסט טראומתיים. אני באמת לא יודע מה הם סוחבים איתם מהישיבה התיכונית אבל מרגיש שאני, עם כל העבר שלי שמנותק כל כך מזה, מגיע לחיים הדתיים ממקום של בחירה נטו, של התרגשות ושמחה. אני מבין שאני לא מבין, אבל גם מבין שצריך תיקון שבשבילו חייבים לעבוד יחד במעגלים רחבים ככל שניתן".

ספק רב אם המורים שבר שלום עובד איתם מכירים את עברו גם אם הוא אינו מסתיר אותו או מתבייש בו. אחרי דרך אישית מורכבת ומרתקת, שליחות חייו כעת, היא בקרב המחנכים והתלמידים בחינוך לאמונה וקודש. שלב נוסף בחיפוש העצמי שלו לתיקון ודיוק, שעוד רחוק מסיום.

הוא נולד לבית חילוני למהדרין בקיבוץ מגל והפעם הראשונה שבה חבש כיפה לראשו הייתה לפני עשור. "הבית שאליו נולדתי ושבו גדלתי היה חילוני לגמרי", הוא מספר. "אבא שלי עבד כמדריך תיירים ואמא ניהלה עסק בתחום הרפואה האלטרנטיבית. סבא וסבתא שלי היו ממקימי קיבוץ גבעת-חיים".

בר-שלום הוא הבכור ולו שני אחים צעירים ממנו. "כבר מגיל 11 התחילו להעסיק אותי סוגיות ומחשבות על משמעות החיים, חיפשתי תשובות והתחלתי מפגש עם הרבה כיוונים רוחניים שאינם מהיהדות" הוא מתאר את החיפוש אחר עולם רוחני ותוכן ערכי לחיים. "קראתי כתבים מחוכמת המזרח, תורות של הנפש, פילוסופיה ועוד". בר מצווה דתית לא חגגו לו. כשהיה בן 13, המצוות בכלל לא עמדו על הפרק. הוא מספר כי "סבא שלי גדל בבית שהזיכרון הדתי היחידי שם היה סבתא שצמה ביום כיפורים. הוא סיפר שכשעלה לאוניה לארץ, הוא קיבל מאמא שלו סידור שמעולם לא פתח ומיד נתן אותו לנערה דתיה שפגש באוניה. בהקדשה הוא כתב לה: "הדת היא אופיום להמונים. לנין"- בסביבה הזו גדלתי. בקיבוץ או במשפחה כמו שלי, כשאני נכנס עם כיפה הביתה זה קצת כמו בשביל גבר דתי להכנס הביתה בלי כיפה, עם קעקוע, עגיל באוזן ונזם גדול. זו העוצמה של האנטי שיש ליהדות".

וכמו בשרשרת דורות, מתאר בר שלום כי אם הסבא התנגד ליהדות מתוך 'אנטי', הוריו כבר היו אפטיים אליה. "סבא שלי ניסה לייצר יהדות ומסורת אחרת, הוא היה שותף לניסוח הגדה אלטרנטיבית שהקב"ה לא נמצא בה, אבל את אבא שלי היא כבר לא ריגשה. סבא שלי היה איש רוח. מבין הנכדים, אני הנכד שאהב להקשיב לו. שנינו אוהבי ספר ואוהבי מחשבה. הוא חי חיים לא רגילים. עוד בימי המדינה שבדרך הוא פעל בשליחות שירות הבטחון של "המדינה שבדרך" (לימים המוסד) לרכוש נשק לארגון ההגנה בצ'כיה ופגש את אבי לראשונה כשהוא היה בן שנה…"

אלעד בר-שלום: "כשאני בשבת רואה בצהריים חבר'ה בישוב שלומדים בבית הכנסת תורה לשמה, אני נפעם. ההוויה של ללמוד על מנת ללמוד, לשאול שאלות ולעסוק יחד בשאלות גדולות היא לא דבר מובן מאליו. בטח כיום בדור המסכים".

ההתנגדות לעולם הדתי הייתה חריפה. "עד שהתבגרתי וגדלתי ראיתי דתיים רק בטלויזיה. כשסבא היה רואה חרדים בטלויזיה אני זוכר אותו צועק "טינופות, מנוולים."

בגיל 18 התגייס בר-שלום לחיל המודיעין והמשיך לקצונה. באותה תקופה גר בתל-אביב. החיפוש שלו לא תם: "הייתי בשירות קבע, גרתי בתל-אביב ופגשתי פרקטיקות רוחניות שונות, ובתוכן גם פגשתי לראשונה את עולם היהדות. שכלפיו חשתי גם סקרנות וגם התנגדות פנימית.

בתום השירות הצבאי הייתה לבר-שלום הזדמנות נוספת להעמיק את הבירור האישי. "בטיול הגדול שאחרי הצבא, טיילתי בסין. שם היה לי זמן וחופש לקרוא, לחשוב ולפגוש אנשים. אחריו, חזרתי לארץ והמשכתי את החיפוש. נחשפתי לתורת החסידות וכן לדרך הרוחנית של ימימה אביטל. כבר בשיעור הראשון בימימה הרגשתי שהגעתי הביתה.

מצאתי את עצמי בחבורה שלומדת ממש ליישם את תורת החסידות (חבד, ברסלב, הרב קוק ועוד…) ולחבר אותן לחיים. מתוך זה הגעתי לישיבת רמת גן ושם מהלימוד והקשר האישי עם החברים בישיבה ועם הרב יהושע שפירא התחברתי לעולם המצוות וההלכה, דרך מכרה בימימה הכרתי את ליאת שלמדה בקבוצת הנשים ודי מהר התחתנו". הוריו, הוא מעיד, 'בלעו' בסוף את הבחירה שלו וקיבלו אותה, גם אם לא מצליחים להבין מה בין ערכי היהדות למצוותיה. לימים, הוא מספר שלאחר שהכיר את ליאת אשתו גם הוריו התאהבו בה והקשר האישי החם שנוצר בין הורי ליאת ובין הוריו היה הרבה מעבר לפער הדתי והאמוני.

לצד התהליך הרוחני שהלך ונרקם לאיטו הוא למד לתואר ראשון בביולוגיה ולתואר שני במנהל עסקים, ושימש מנהל מוצר בתחום הרפואה. "בגיל 36, לפני בערך עשר שנים, חבשתי כיפה לראשונה, עזבתי את העולם העסקי והניהולי והפכתי לאיש חינוך, כחלק מהמסע האישי שלי אל עולם היהדות. הכנתי תלמידים לבגרות במקצועות כמו הלכה ותנ"ך ולא פעם מצאתי את עצמי – כמו התלמידים שלי – לומד את הדברים בפעם הראשונה. כך שבאותה תקופה למדתי יותר משלימדתי".

לתחושתו של בר-שלום הוא לא נטש מאחור את העולם החילוני אלא הפנה את הערכים והכלים שרכש בעולמות אלו ויחד עם כלים נוספים שפגש במסעו האישי

לקדם את עולם החינוך לקודש: "מחדשנות, יזמות ויצירה, עבודה פנימית והכרה בכך שתנועת הנפש האישית היא לב המעשה החינוכי, שימוש באומנות כדרך לפיתוח רוחני, ועד שימוש בסרטונים וכלים דיגיטליים כשהמטרה היא כל הזמן להתחדש".

ארבע שנים אחרי שהחל לשמש מורה הפך בר-שלום למדריך במשרד החינוך בתחומי הקודש וההתחדשות הפדגוגית, ולפני מספר שנים קיבל אותו דני רהט, סמנכ"ל הרשת להוביל את תחום תורת חיים בישיבות, באולפנות ובתיכונים הדתיים. בר-שלום (46), נשוי לליאת ואב ל-4 ילדים והם גרים כיום ביישוב פדואל שבשומרון. "מטרת תורת חיים" הוא מסביר "היא להציע את המפתח היקר ביותר לנוער בדור שלנו – דרך למצוא משמעות וזהות. אנחנו שואפים שכל מה שקשור להוראת מקצועות הקודש יחבר את התלמידים ויבנה בליבם קומה של זהות, שייכות ומחויבות. שהנוער ירגיש שהזהות צומחת מתוכו ומבחירתו, הוא פוגש דמויות מעוררות השראה, פוגש תורה גדולה שמדברת אל הראש ואל הלב שלו גם יחד, והוא נמצא באווירה שניכר ממנה שהתורה היא הלב הפועם של כל העשייה במסגרות החינוך הדתי ברשת".

רשת אמית משקיעה בשנים האחרונות רבות בתחומי ההתחדשות הפדגוגית ובר שלום מבקש לקדם את ההתחדשות גם בקודש "אנחנו רוצים להכניס ערך נוסף למצוינות ולחדשנות. בישיבות, באולפנות ובתיכונים הדתיים יש עשיה אדירה ואנחנו מבקשים להעצים בהם את האמונה, לשים את הקודש במרכז. כדי שהכל יהיה חלק מדרך חיים".

"התפקיד שלי ברשת הוא להוביל יחד עם צוות מוכשר מאוד (הרבנים יורם רוזנבאום ואחיה פרינס, נעה הכהן, נורית בר יוסף והדס מיטב) למורים ולמנהלים את חזית הידע. אנחנו במטה הרשת סוג של "תומכי לחימה" בצוותים החינוכיים בבתי הספר שעושים עבודה שאין לה אח ורע בשום תחום אחר. אני משתדל להכיר כל דבר שנעשה בארץ ובעולם, בתחום העברת התורה לתלמידים והנחלת ערכי היהדות, להתעדכן כל העת, לפתח שיטות בצוותים המקצועיים שלנו במטה שתמיד עובדים בחיבור לשטח ולהעביר אותן הלאה". הוא מסביר כי למנהל של מוסד חינוכי קשה להכשיר את המורים להעברת המסרים האלה בתוך שלל המשימות שיש לו בעבודה השוטפת, במיוחד שמדובר בשינויי בהוויה ובגישה החינוכית ולעיתים בכלל תפיסת הקודש של צוותי החינוך ולא רק בלימוד מיומנויות או כלים פדגוגים חדשים".

"יש הכשרות בתחום לימודי הקודש שמשרד החינוך מקיים שחלקן מצויינות, יחד עם זה אנחנו משתדלים לבנות קומה נוספת, לכן בנינו את 'קהילת מובילי תורת חיים' שכל הזמן מתעדכנת, כך שהיא תהיה כמה שיותר מדויקת ונוגעת בתלמידים ותתאים לתהליך ההתחדשות של רשת אמית. בכל ישיבה, אולפנה ותיכון דתי השאיפה היא לבנות חבורה בית-מדרשית של מורים שמובילה תהליכים אישיים רוחניים ומלמדת את הקודש בצורה שבה התלמיד חש שהתכנים צומחים מתוכו ולא מונחתים מעליו. בקהילה אנחנו דנים, נחשפים לעולמות ידע והשראה, מפתחים כלים ושיטות ללמוד תנ"ך, תושב"ע, ומחשבת יוצאים למסעות של למידה והפיכה של הלימוד לרלוונטי ומגבש זהות. כבר לא מלמדים כשמורה עומד מול כיתה ומנחית עליה את החומר. אנחנו עוברים ללימוד בקבוצה, יחד. בחבורה כזאת שבה כל אחד מתבטא ומשתתף באופן פעיל ועצמאי בלימוד – כך שהלימוד הופך אצלו לחלק מההתפתחות האישית. בעיני, תלמיד צריך למצוא בתורה את המפתח לחיים טובים יותר, הוא צריך להרגיש בלב שבתורה יש את המפתחות להתמודדות עם קשיים, לקבלת החלטות משמעותיות ולגיבוש חלומות… ומשם נוצר להט פנימי שמביא למחויבות ולשייכות. לשם אפשר להגיע כשלימוד הקודש עובד בחבורה ומשתמש בכלים של יצירה שמחברים את הידע והשכל לחוויה ומשם אל הלב.

אני מרגיש שאני בעצמי נמצא בתהליך של למידה, ושינוי וזה מה שנותן לי כוח ולגיטימציה להזמין אנשים נוספים לדרך של התפתחות ויצירה

15 מסלולי הכשרה

בכל ישיבה, אולפנה ותיכון דתי יש מוביל לתחום תורת חיים, ברשת ישנם 15 מסלולים להכשרת מנהלים, מורים וגם הורים בתחום הקודש, באמצעות סדנאות, מסעות וסיורים, וגם מסלול מיוחד להכשרת סטודנטים למנהיגות בתורת חיים המוכר גם לתואר שני, הם חווים בעצמם למידה אחרת והתפתחות אישית אמונית ולאחר מכן רוכשים מיומנויות גם ללמד כך.

כך למשל יכולתם לראות אותו ואת עמיתיו המורים למקצועות הקודש לפני מספר שבועות במטבח רחב ידיים בשוק מחנה יהודה, לומדים יחד בסדנת בישול. לא מדובר היה בפעילות גיבוש או הפוגה מיום לימודים ממושך, אלא להיפך. כך נראה שיעור הלכה של מובילי תורת חיים. "המטרה היא ליצור חיבור בין התורה שלומדים לעולם המעשה גם באופי הלימוד, בחברה, בהתפתחות אישית ובדרכים יצירתיות, וגם ביישום של זה בפועל".

הרב יורם רוזנבאום (בתמונה), ראש ישיבת אמית צפת: "אנחנו מבקשים להבין מהי עבודת ה' המיוחדת לדור שלנו, כיצד התורה שלנו יכולה להיות הליבה של בניין האישיות של התלמיד ומקור הכוח שלו"

המהלך שמוביל צוות תורת חיים באמית מחלחל לרבים מהמוסדות, לא רק התוכניות – אלא גם הרוח. הרב יורם רוזנבאום, ראש ישיבת אמית צפת והמוביל של קהילת צפון , אומר כי התהליך שעוברים התלמידים במסעם משפיע גם עליו באופן אישי. "אנחנו מבקשים להבין מהי עבודת ה' המיוחדת לדור שלנו, כיצד התורה שלנו יכולה להיות הליבה של בניין האישיות של התלמיד ומקור הכוח שלו, וגם יכולה להיות הלב של הקח"ל (קהילה חינוכית לומדת, ש"פ) כולו. עברנו הכשרה להנחיית קבוצות, בהתמחות בהנחיה בית-מדרשית. אני אישית עברתי תהליך מרתק של צמיחה, ואני מאמין שחוללנו תנועה משמעותית שהאדוות שלה ממשיכות להדהד ברשת".

לאחרונה, לאחר פטירתו של הרב חיים קניבסקי זצ"ל, הנחה בר-שלום עצרת מקוונת לכלל תלמידי הרשת. העצרת, שנערכה בבוקר ההלוויה ההמונית, כללה דברים מפי הרב ראם הכהן ראש ישיבת עתניאל, העיתונאית סיון רהב-מאיר וראש ישיבת אמית אשדוד הרב שלום מלול, ששוחחו עם התלמידים והמורים על דמותו של הרב קניבסקי כמופת למסירות נפש ללימוד התורה, השקעה והתמדה.

"האקתון" במחשבת ישראל

"אני מסתכל על הנוער בפדואל שהוא נוער אליטיסטי בדיוק כמו הנוער של הקיבוץ והם מופלאים בעיניי" משתף אותי בר-שלום ועיניו בורקות. "כשאני בשבת רואה בצהריים חבר'ה שלומדים בבית הכנסת, לומדים לא לקראת בחינה, זה מפעים אותי . אני לא זוכר שבקיבוץ ראיתי חבר'ה יושבים ביחד ולומדים משהו שאינו נוגע למבחן הקרוב. ההוויה של ללמוד על מנת להתפתח ולגדול , לשאול שאלות ולדון , היא דבר מופלא ולא הגיוני בעיניים חילוניות.

במסגרת הרצון להצמיח ולעודד למידה עצמית והעמקה פנימית בלימודי הקודש מובילים בתורת חיים מיזמים שונים, כמו תחרות היצירה התורנית, מיזם של מורה לכתיבת עבודות בתחומים הקרובים ללב התלמיד, מתוך התורה שבעל פה.

לימודי הקודש עברו מהכיתות לבית המדרש. במתחמי למידה גדולים וחדשניים, המעניקים אפשרות ליצירת אינטראקציות מגוונות ושיתופי פעולה. התלמידים מוזמנים ללמוד באופן שיתופי או באופן יחידני, בהנחיה וליווי של צוות מורים, במטרה לגדל את התלמידים להיות בעלי מודעות עצמית גבוהה שמוצאים ערך ומשמעות בתכנים הנלמדים.

באולפנת אמית נגה בבית שמש , בהובלת רחל ווכטפגל מובילת תורת חיים, מתקיים לימוד "בית מדרש צמאה" – לימודי רשות המתקיימים אחת לחודש אחרי שעות הלימודים ומאפשרים לבנות להעשיר את עולם הרוח. באולפנה מעידים כי המשוב החיובי והשיח עם הבנות מוכיחים שהדבר נצרך לנפש שלהן.

בישיבת אמית אלירז בפתח-תקווה בהובלת המורה דני שטריק קיימו התלמידים יום "האקתון" במחשבת ישראל, שכולו מוקדש להערכה חלופית בנושא "אמונה בשעת משבר" בכמה דרכי לימוד. מטרת היום הייתה להפגיש את תלמידי כיתות י"א וי"ב עם התוכן של היחידה הזאת, ולא שהחומר יהפוך לידע בלבד. התלמידים חוו יום משמעותי ששילב עבודה על חוברת עם תוצרי התלמידים שליקטו על בסיס הרצאות וסיפורים אישיים של אנשי צוות, סרטונים, ישיבה בקבוצות קטנות עם מנטור ועוד. בסיומו של היום נערכו מעגלי שיח שעסקו בשאלה כיצד אפשר ליישם את מה שהם למדו בחיי היומיום.

במפגש מיוחד עלו מובילי תורת חיים לרובע היהודי בירושלים, בהנחייתו של בני גל ז"ל ועל גג ישיבת אש התורה התפללו על החזון שלהם. לאחר התפילה האישית הפריחו בלונים שהרוח נשאה מזרחה. "זה היה מיוחד ונדיר, סמל לכך שהתפילות והבקשות מגיעות למקום המקדש", אומר בר-שלום. "אני רואה בעיניי לימוד אחר, שפה אחרת לאותה תורה שניתנה לנו מסיני ולא ניתן לשנות אותה חלילה".

לסיום, משתף בר שלום במה שמיוחד בעבודת השם של מי שלא נולד לעולם של תורה: "אדם שנולד בבית שומר מצוות, לא זוכר את הפעם הראשונה שהוא לבש ציצית או שמר שבת, זה היה בגיל ילדות מוקדם, ואילו אני זוכר את זה כמו היום. החושים של כולנו מתכהים עם הזמן אבל הזיכרון אצלי חי ומושך אותי לנסות ולהתרגש שוב בכל יום מעולם המצוות. אתה בא אל הקודש משמחה ובחירה. בכל בוקר מחדש לעמוד מול המראה להסתכל לעצמי בעיניים ולבחור להניח כיפה על ראשי".