ליטל צימנס, מורה למדעים בישיבת בני עקיבא ראשל"צ היא דור שלישי להוראה לאחר שעשתה הסבת מקצוע; היא סיימה תואר ראשון בביולוגיה, וכלל לא חשבה על קריירה בהוראה, אבל כשגילתה שהתואר השני כולל מחקר, ניתוח ועבודה במעבדות, היא העדיפה ללכת בכיוון אחר. "זה לא עניין אותי, וכשחשבתי מה אני יכולה לעשות עם הביולוגיה ועם האהבה שלי לאינטראקציה בין־אישית, החלטתי ללכת להוראה". גם סבהּ של צימנס היה מורה ולאמהּ ותק של 35 שנה בהוראה ובניהול בית ספר, ואלה ודאי תרמו לעניין. "זה התחיל להשפיע עליי. אמי היא דמות שאני רואה בה מודל. גם סבי היה מורה, והרגשתי את הכובד והכבוד שבזה. על אף שהיום מדברים פחות על כבוד והוראה במשפט אחד".
הרב יונתן זומר: "השנה הקמנו תוכנית של לימוד תורה בשילוב חקלאות. בשלב התכנון אמרתי לעצמי שזה בדיוק מה שאבא רצה להקים, ולשמחתי זה גם בדיוק מה שאמא אמרה כשסיפרתי לה מה אני עושה. זה מרגש אותי מאוד".
בחודש אלול החלה שנת הלימודים, ואז המשיכה צימנס לצעוד עם מורים רבים אחרים שבחרו לעסוק בחינוך בהשפעת הוריהם המורים, בדרך שהתוו להם הוריהם ושהם מורישים לדור הבא אחריהם. נפגשנו עם כמה מהם כדי ללמוד על עולם החינוך מנקודת המבט המיוחדת של מורים שגם הוריהם מורים ושגדלו בבית שבו ההוראה היא המקצוע הדומיננטי.
הרב יונתן זומר, ראש ישיבת בני עקיבא מירון, נמצא בעולם החינוך וההוראה כבר 20 שנה ובחר בחינוך בהשפעת אביו ז"ל, הרב אורי זומר, שהיה דמות מיוחדת במינה ועסק בחינוך במשך 45 שנה. "בדיעבד ברור לי שההחלטה שלי הושפעה מכך שאבא היה ר"מ ומחנך בישיבה תיכונית", מנתח הרב זומר. "אנחנו 8 אחים ומהם 6 עוסקים בחינוך. ההוראה הייתה משהו חזק מאוד בבית ונתפסת אצלנו כעבודה חשובה, מעניינת ומשמחת. אף אחד לא המליץ לנו לעסוק בחינוך, אבל זה היה ברור, כיוון שאבא עוסק בחינוך והמשפחה קשורה לזה".
רונית שלוש היא מורה באולפנת בני עקיבא במירון, עוסקת בהוראה כבר 33 שנים וממש לא חושבת לפרוש. אביה של שלוש, הרב חיים דוד הלוי, הוא מחבר קיצור שולחן ערוך "מקור חיים" ואיש חינוך רב פעלים. הוא היה רבה הראשי של תל־אביב־יפו, ונראה שהמניע המרכזי שדחף אותו לרבנות היה חינוכי. "הדריך אותו הרצון העז לחנך ולקרב לתורה ומצוות את הדור הצעיר המתרחק מהיהדות ואת העולים החדשים שהגיעו ארצה וחוו בלבול עמוק. אפילו בכתיבתו התורנית בלט המניע החינוכי – את קיצור שולחן ערוך הוא כתב כדי לתת לתלמידי החמ"ד ספר הלכה שייתן מענה לתלמידים בני עדות שונות ושיהיה כתוב בשפה ברורה ומותאמת לדור".
בפתח החוברת שיצאה לרגל טקס מורי המאה לשנת תשע"ד התנוססו דבריו של הרב הלוי, “אני מאמין גדול בחינוך", ובאותה שנה הייתה דמותו לנושא שנתי במערכת החמ"ד. "דבריו אלו נאמרו בטקס קבלת פרס ישראל לספרות תורנית שזכה אבי לקבל, והם משקפים את אמונתו כי מפתחות החינוך שניתנו לנו הם כלי רב עוצמה שבכוחו לחולל שינוי ולהיטיב עם הזולת. את התפיסה הזאת ינקנו בבית ואין לי ספק שהיא השפיעה רבות על הבחירה שלי ושל שתי אחיותיי ללמוד חינוך", מסכמת שלוש.
חובב רייכנר הוא מחנך בישיבת בני עקיבא "אורות יהודה". רוב אחיו מורים והוא תולה זאת באווירה שהוא ואחיו ספגו בבית, שבו שני ההורים עסקו בחינוך. רייכנר מספר כי הבין שהוא מתאים לעסוק בחינוך כבר בשנות לימודיו בישיבה התיכונית. "אני חושב שבגיל תיכון הבנתי שאני רוצה את זה ומתאים לזה, דרך תפקידים של הדרכה בתנועת נוער והלימוד בישיבה". הוא מציין גם את האווירה ששררה בבית המשפחה. ייתכן כי בחירתם של דור הורי המחנכים והמחנכות במקצוע ההוראה הייתה קשורה בפרנסה ובמסלול המקצועי הטבעי שהיה נהוג אז, אולם רייכנר מציין שאצל אביו הסיבה הייתה חד וחלק – שליחות. "אבא שלי 'בוגר' מלחמת יום כיפור, הוא עבר קרבות קשים וניסים גדולים, בזמן המלחמה הוא אמר לעצמו שאם הוא יֵצא ממנה בחיים, הוא יעשה דבר משמעותי, ואחר כך הבין שחינוך הוא הדרך שלו לתרום לעולם", אומר רייכנר. "רוב האחים שלי עוסקים בחינוך, זה קשור למה שראינו בתור ילדים. התלמידים שהגיעו לעונגי שבת, ההורים שמכינים שיעורים בסלון, אלו הדברים שחוויתי בתור נער".
גם בחירתה של צימנס הייתה מובנת מאליה. היא מגדירה את בחירתה של אמה במקצוע כדבר "טכני לגמרי", אך מוסיפה, "אמא השתחררה מהצבא, והתלבטה ומה ללמוד ובסוף החליטה ללכת להוראה, אני בטוחה שזה היה בגלל אביה. גם קינן לי בראש, שאם ההורה שלי עשה את זה אז יכול להיות שהמסלול הזה טוב גם בשבילי".
אני שואלת את הרב זומר מה הביא את אביו אל מקצוע החינוך, והוא מתרגש ומספר על תוכנית ייחודית שהוא מפעיל בישיבה בשילוב חקלאות ולימוד תורה שהיא זיכרון לאביו. "אבא גדל בקיבוץ, הוא חזר בתשובה והגיע לעולם התורה והחינוך דרך העבודה עם העצים, כמו לראות את העץ בשלכת ולהאמין שהוא יגדל. השנה הקמנו תוכנית של לימוד תורה בשילוב חקלאות. בשלב התכנון אמרתי לעצמי שזה בדיוק מה שאבא רצה להקים, ולשמחתי זה גם בדיוק מה שאמא אמרה כשסיפרתי לה מה אני עושה. זה מרגש אותי מאוד".
ומהוריי יותר מכולם
קרה שהתייעצתם עם הוריכם המורים, בעלי הניסיון והוותק על מצב מסוים שנתקלתם בו?
צימנס: "אני תמיד מתייעצת עם אמא שלי, לפעמים אפילו לפני שאני מתייעצת עם אנשי הצוות שלי. מהמקרים הרגילים של התנהלות עם תלמידים בכיתה ועד לבנייה של תוכניות לימודים וימי שיא. אם היא מנהלת מנהלים ועוזרת להם, למה שאני לא אתייעץ איתה? היא גורם מקצועי מספר אחת בשבילי".
נושא השינויים הנדרשים במערכת החינוך בהתאם לתמורות הזמן עומד כבר שנים רבות במוקד השיח הציבורי, והוא מורגש אף יותר במשפחות שבהן ההורים הם מורים ותיקים, לעיתים אחרי גיל הפרישה, ובניהם שהלכו בדרך הוריהם רואים את התמורות המהירות שמתחוללות בחברה בשנים האחרונות. התהפוכות במאה העשרים ואחת כוללות לא רק את הטלפונים הניידים והרשתות החברתיות, אלא גם את היחס לתלמידים ולדרכי ההוראה. להפתעתנו, כששאלנו על השינוי המרכזי, כל אחד מהמורים הצביע על ממד אחר לגמרי.
זומר מבקש להתחיל דווקא עם מה שלא השתנה. "אדם הוא אדם וגיל התבגרות הוא גיל התבגרות. השאלות שמעסיקות את בני הנוער מילדות לבגרות הן אותן שאלות ולכן גם האתגר המנהיגותי של המחנך אינו שונה באופן מהותי". עם זאת הוא מציין כי הופעת הטכנולוגיה והמדיה שינו את האווירה בכיתה. "הקשב קצר יותר, יש יותר הסחות דעת, מחפשים יותר ריגושים, אבל כשיושבים ולומדים ואומרים דברים אמיתיים, אני לא רואה שהיום יותר קשה להגיע לתלמיד או שבני נוער פחות רוצים קשר, ואפילו להפך. הלב, העבודה, הצורך בקשר והשאלות הנוקבות – כל אלה נשארו כפי שהיו".
ליטל צימנס: "אני תמיד מתייעצת עם אמא שלי, לפעמים אפילו לפני שאני מתייעצת עם אנשי הצוות שלי. אם היא מנהלת מנהלים ועוזרת להם, למה שאני לא אתייעץ איתה? היא גורם מקצועי מספר אחת בשבילי".
"זה שונה מאוד", מסכימה צימנס. "כשאמא הייתה מורה הכיתה והשיעור היו בנויים אחרת מהיום. פעם הדגש היה על המורה שמעביר את הידע והתלמיד יושב 45 דקות ומקשיב, היום המטרה היא לגרום לתלמיד להתחבר למורים כדי שהוא יגיע ליכולת המרבית שלו, זה ההבדל. פעם פחות ראו את המורכבות של התלמידים, וכיום יש לנו רגישות לכך".
לדעת רייכנר ההקפדה על משמעת היא ההבדל המרכזי. "הדבר הראשון שעולה זה המקום של המורה במערכת החינוך. הסמכות השתנתה, יש מונח שנקרא 'סמכות חדשה'. לא שאין סמכות, אבל היא לא מבוססת על פחד, יראה וענישה, אלא על משהו אחר. זה אחד הדברים הבולטים ביותר מהסיפורים של אבא שלי על תלמידים שהעמיד אותם במקום. היום זו אינה השפה. פעם היה דיסטנס והיום יש פחות, אבל זה לא אומר שאין כבוד. בעבר מחנך ידע מה הוא מלמד ומה התפקיד שלו, היום מצופה מהמחנך לעשות המון דברים מעבר לשעות ההוראה, יש לו כמה כובעים".
האם תוכלו להצביע על דברים בהוראה של הוריכם שלקחתם לעבודה שלכם?
זומר: "בשנתיים האחרונות לפני שאבא נפטר, הוא היה ראש המכינה בבית רימון. מישהו סיפר לי שהוא נכנס לבית המדרש וראה אותו מספר לתלמידים את סיפור 'פו הדב' כדי ללמוד על החיים. הוא היה יצירתי ומקורי מאוד". הרב זומר מזכיר גם דברים מהותיים שלמד מאביו, כמו האמון והביטחון בכוחותיו של התלמיד. "האהבה לגיל ההתבגרות הסוער. לא לפחד מזה, לא לפחד מהשאלות, מהניסיון לערער על הדברים ולהקשות עליהם, ואפילו לקבל כוחות מעניין הזה. בשנותיו האחרונות אבא העביר סדנה על 'עבודת המחנך' לאנשים שלומדים חינוך, שאני לומד אותה ומשתמש בה גם היום".
שני הוריו של רייכנר עסקו בהוראה, מאביו הוא אימץ את הכנת השיעור היסודית ומאימו את ההתלהבות. "למשל, גם אחרי שקנינו לאבא את פרויקט השו"ת, עדיין הספרים והדפים פתוחים אצלו. זו דוגמה לעבודה המסורה. אמא הייתה ריתמיקאית לפני שהתחילה ללמד חינוך מיוחד, ובלטה אצלה מאוד השמחה שבנגינה. גם אני מנגן, ומשתדל להביא את הרוח הזו לעולם החינוך". מלבד זאת הוא מזכיר גם את הנסיעות לטיולים ואת ההתפלשות של אביו בבוץ, ולא כמשל. "היו לו הרבה סיבות לא לצאת לשבתות בשטח, אבל הוא עשה את זה. ראיתי כמה זה משמעותי לרדת לשטח עם התלמידים, לצאת למסעות. זה משהו שקיבלתי ממנו".
שלוש נזכרת בערגה בשני דברים. "למרות בקיאותו וניסיונו העשירים, אבי מעולם לא ניגש לשיחה או לשיעור מבלי להתכונן אליו. גם היום, כשאני מורה ותיקה ומנוסה, לעולם לא איכנס לשיעור מבלי לתכנן אותו קודם לכן בקפידה. אבי זצ"ל היה גם נואם בחסד עליון. הוא ידע לדבר עם תינוקות של בית רבן, עם בני נוער, עם סטודנטים, עם אקדמאים ועם רבנים ותלמידי חכמים, ואת כולם הוא הצליח לרתק. נהגו לומר עליו שכשהוא מסביר, הדברים המסובכים ביותר נראים כמו ציור בהיר. ממנו למדתי עד כמה חשוב להבהיר את המסרים שאני רוצה להעביר, לפשט כל עניין ולעשות אותו נגיש ובהיר לשומעים, ואני משתדלת לעשות זאת בכלים שלי".
יש אירוע שקרה לכם בבית הספר, שהזכיר לכם את אחד ההורים?
"יש לי תמונה שלו במשרד שלי והיא תמיד מחזקת אותי", אומר זומר. "כשתלמיד כיתה י"ב בא ומתלבט מה לעשות בשנה הבאה, אם ללכת לישיבה הזאת או למכינה ההיא, אני רואה את אבא לנגד עיניי ועונה לתלמיד כמו שאני מעריך שאבא היה עונה – לבדוק לא מה איכותי יותר אלא מה מתאים לו יותר, איפה הוא יתפתח וישמח יותר. להיות בהתאמה אישית ולא למדוד דברים חיצוניים".
"בשנה השנייה שלי במקום העבודה", מספרת צימנס, "המנהלים הציעו לי רעיון חדשני להוראת המדעים ואהבתי את האתגר, לערוך ימי שיא בנושאים מסוימים, למשל היסטוריה, אמונה או מדעים, והר"מים יעבירו אותם בכיתות. אמא שלי התגייסה לתכנון של הימים האלה, ישבה וחשבה איתי, ותכננה ועזרה לי להתקשר ולקבוע הרצאות ולתאם דברים, ועשתה הכול כדי לוודא שהתכנון יצא לפועל כראוי. באחד מהימים היא אפילו הגיעה בעצמה לישיבה להעביר את המערך לתלמידים שלי. מרוב שהיא ידעה מה לעשות והייתה מעורבת בפרטים, זה היה נכון לבקש ממנה שהיא תבוא ותעזור לי. אני זוכרת שאמרתי שהיא תהיה ממש גאה בי, ומצד שני אמרתי שלא הייתי מצליחה לעשות דבר כזה בלי העזרה והתמיכה שלה. העבודה המשותפת הייתה מתגמלת ושווה כל רגע".
שלוש מספרת על אביה, שגילה רגישות וכבוד רבים לתלמידיו. "הרב חיים ענזי, שהיה מפקח על רבני בתי הספר בחמ"ד, תכנן מבצע ארצי של לימוד משניות בעל פה לילדי בתי הספר, אך משהתקרב המועד התברר שלא נענו ליוזמה, ולא היה טעם לערוך אותו. אבל מחנכת אחת בטבריה סיפרה לו כי אחד מתלמידיה כבר למד 257 משניות ואי אפשר סתם כך לבטל. הילד הגיע עם כיתתו לת"א, ולבקשת הרב ענזי, אבי פינה מזמנו היקר, בחן אותו והעניק לו תעודת הוקרה ופרס. הילד נעמד ליד הרב ואמר משנה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת… כל הנוכחים היו בטוחים שלאחר כמה משניות הרב יעצור אותו, אך לא כך היה. הרב הקשיב בריכוז וסימן לו להמשיך עוד ועוד, עד שאמר את כל המשניות".
ילדינו לאן?
לאור העבר, אי אפשר שלא לשאול את הרביעייה אם היו ממליצים גם לילדיהם לבחור במקצוע ההוראה. מורכבות המקצוע לא פסחה על צימנס, והיא נמנעת מלהמליץ עליו לילדיה. "אני אומרת את זה בכובד לב", היא מודה בצער. "יש לי סיפוק אדיר מהמקצוע שלי, אני מרגישה שאני מקבלת כ"כ הרבה מהתלמידים שלי ושהם שינו אותי ועשו אותי למורה טובה יותר, אבל זה לא סוד שלהיות מורה זה לא פשוט, אני לא פעם מרגישה שאני עובדת בחינם, בעבודה שלא נגמרת".
לעומתה, זומר מעלה את הגישה של אביו. "הדגש של אבא לא היה אף פעם לעסוק בחינוך דווקא. הוא תמיד היה אומר שכל אחד צריך למצוא את מה שהוא אוהב ולעסוק בו", הוא מסתייג. "במובן הזה הוא הקדים את זמנו, כשאמר שהשליחות היא לא לעשות מה ש'חשוב', אלא מה שמתאים לאדם מתוך שליחות, שזו תהיה הנתינה שלו מתוך מה שמשמח אותו. אני משתדל מאוד להעביר את זה לילדים שלי וגם לתלמידים שלי".
"הבת שלי כבר אמרה שהיא תרצה להיות מורה", מחייך רייכנר בסיפוק. "אני חושב שהם רואים אבא שמח, אבל יש להם עוד חלומות". שלוש מצטרפת לדבריו. "ילדיי תמיד שמעו ממני שהמקצוע החשוב ביותר הוא חינוך, יש בו נגיעה בנשמות התלמידים ויכולת לעצב אותם ולהשפיע על התפתחותם. ההוראה אינה רק מקור פרנסה אלא בעיקר שליחות". #
