את השיחה אנו עורכים יום אחרי חגיגת יום ההולדת ה־90 המשפחתית לרב דרוקמן. "אבא תמיד אומר שהקב"ה נתן לו את החיים במתנה כשהציל אותו בדרך נס שלוש פעמים. 'קיבלתי את המתנה הזו כדי לעשות משהו בחיים'", מצטטת הרבנית ברוריה את אביה.
הרב חינך דורות של תלמידים, אך השפעתו ניכרת גם במשפחה. ברוריה ונאווה עוסקות שתיהן בחינוך. ברוריה עוס"ית במקצועה, ובנוסף מנהלת עם בעלה הרב עוזי ביננפלד את המדרשה בגבעת וושינגטון. נאווה מלמדת בבית ספר יסודי בחדרה.
"אחד האנשים שדיברו באירוע הזכיר שאבא תמיד יודע לגשר גם בין צדדים קיצוניים", מספרת נאווה. "רוב האנשים רוצים אחדות, וזה אחד הכוחות הכי גדולים של אבא, לעשות שלום בין קצוות ותפיסות עולם".
"האירוע שערכנו אבא לכבוד יום ההולדת ה־ 90 היה מרגש מאוד", מספרת הרבנית נאווה ומפרטת את ההכנות שארכו שנה שלמה. "אחד האחיינים חילק בין הנכדים והנינים לימוד שנתי של ש"ס גמרא, ש"ס משניות, תנ"ך ואת הספרים שאבא כתב, וכך מרכז הערב היה הסיומים הרבים של כל הלומדים. כמובן הצגנו גם סרטונים והקלטות מיוחדות של בני המשפחה לשירים שאבא אוהב", היא מתארת. "אבא תמיד אומר, שהוא בא לארץ לבד בלי אף אחד, והוא זכה זכות עצומה בכל הצאצאים הללו". שבט דרוקמן מונה היום יותר מ־200 איש כן ירבו.
הרב דרוקמן: "הורה צריך להיות מחנך על ידי הדוגמה האישית שלו. הוא לא צריך להתכונן לשיעור ולחשוב איך להיראות לפני ילדיו, אלא להתנהג כמחנך באופן טבעי. זה החינוך האמיתי – פשוט להיות אדם כפי שהוא צריך להיות"
"אחיין אחר, רב בישיבה גבוהה, אמר 'לא למדתי בישיבה של סבא, אבל באמת אני הכי תלמיד שלו בעולם. אני כולי סבא'. מרגש מאוד לשמוע דברים כאלה, והם מתחברים לדרך החינוכית של אבא, שנבעה כולה מדוגמה אישית", אומרת ברוריה.
הרב חיים דרוקמן איננו רק דמות ציבורית. כאב המשפחה הוא מנהיג את צאצאיו שיונקים ושואבים ממנו ומתייעצים איתו בנושאים שונים.
הרב הוא דמות ציבורית חשובה. מהי השפעתו הפרטית על המשפחה הענפה שלכן?
ברוריה: ״עם כל זה שאבא היה תמיד עסוק בצורכי ציבור, הוא היה מאוד נוכח בחיי. אבא הוא איש חם מאוד. מחבק, מאיר פנים ושם לב. בכל ההתלבטויות הגדולות שלי תמיד באתי להתייעץ איתו ותמיד היה לו זמן בנחת, לברר, להתברר ולפשט את הדברים. וזה נכון עד היום בכל סוגיה שעולה. ״לאבא יש השפעה עצומה ב"ה על כל השבט שלנו״, היא מוסיפה, ״בעצם נוכחותו ואורח חייו. אנחנו משפחה שנפגשת המון והיו תקופות שהיה שיעור שבועי קבוע לנכדים. רבים מאיתנו מתייעצים איתו ובאים לקבל את ברכתו ואנו מתפללים ומקווים שנמשיך לזכות״.
נאווה: ״אבא הוא ראש המשפחה כפשוטו. קודם כל הוא אבא, חם, לבבי ודואג כשצריך, על אף שאין ולא היה לו הרבה זמן. מעבר לכך, הוא משפיע על כל מה שקורה במשפחה, ועל פיו יישק דבר. בכל דבר חשוב או מהותי בחיי התייעצתי איתו וכך גם בעלי וילדיי. אם בחוץ הוא מוכר יותר בענייני כלל האומה, הרי שבמעגלים הקרובים ביישוב, בישיבה וכמובן במשפחה הוא פוסק ההלכה״.
גם נאווה מתארת שהמשפחה נוהגת להתכנס הרבה: ״במשך עשר שנים התכנסנו כל השבט בחגים לשמוע ממנו את סיפור חייו בפרוטרוט. במוצאי חגים ולעיתים בסתם מוצאי שבתות מתקיים מדי פעם שיעור לנכדים, והם מתכנסים אליו מכל רחבי הארץ. כולם מתייעצים איתו ומתברכים על ידיו. אבא משפיע מאוד על כל המשפחה ואנו מקווים לזכות לזה לעוד זמן רב״.
"את התורה של הורים כמחנכים למדנו בבית באופן פשוט על ידי דוגמה אישית", משחזרת נאווה. "למשל אמא שמקשיבה לשיעורים של אבא, קמה לוותיקין ומתפללת 3 תפילות ביום. עד היום הבית שלנו פתוח לכול, ומקבל כל אחד בכל סגנון שהוא. אמא אמרה פעמים רבות שלא חוכמה לארח את מי שכיף לך איתם, וגם ידעה לשמור על שלווה, בלי קשר למה שקורה מסביב. כלפינו הילדים זה התבטא בכך שלא הייתה שום הערה על חינוך או לבוש, איך לעשות ומה לעשות. החינוך היה קיים מתוך שותפות למפעל של הבית ומתוך דוגמה אישית".
הסיפורים הממחישים זאת רבים. "יש לנו הרבה מאוד סיפורים על אנשים שהיו בבית", אומרת ברוריה. "היו מצבים מורכבים והייתה משמעת חינוכית כזו, שאין אדם שאין לו שעה וכל אחד יכול לבוא. לא העירו לאף אחד, לכולם האירו פנים באופן מדהים. מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו אבא היה עסוק כל כולו בתורה ובקודש. הוא מעולם לא היה מעורב מאוד בבית, אמא עשתה הכול, כולל לקדוח בקירות ולכסח את הדשא, אבל היה ביניהם גיבוי מוחלט. אבא היה כל החיים 'בקבע' גם כשהיה בבית, ואמא מעולם לא הוציאה מפיה מילה של ביקורת. השותפות ביניהם מדהימה. והדרך החינוכית היא שמה שעם ישראל צריך – עושים. זה מחלחל לדורות הבאים".
נאווה הכהן: "בבית שלנו לא הייתה שום הערה על חינוך או לבוש, איך לעשות ומה לעשות. החינוך היה קיים מתוך שותפות למפעל של הבית ומתוך דוגמה אישית"
אבל הערה אחת נאווה בכל זאת זוכרת. "פעם התקשרה מישהי וביקשה להתארח בבית המשפחה בשבת זכור. שאלתי אותה אם היא תוכל להגיע בשבת הבאה מפני שיש אצלנו הרבה אנשים בשבת זכור. אין לי מושג מי זו הייתה, אני רק זוכרת שחטפתי על זה אחר כך", היא נזכרת בחיוך.
חינוך ביתי
היכן הרגשתם שהיה הדגש החינוכי, בבית או במוסדות הלימוד שנשלחתן אליהם?
"אני רציתי מאוד ללמוד באולפנת בני עקיבא כפר פינס", נזכרת ברוריה, "ואבא שלי ממש לא הסכים. הוא אמר שבת צריכה לגדול בבית". לבסוף למדה ברוריה בבית הספר האזורי. "לא הייתה אף אחת שנראתה כמוני, היו המון בני מושבים בבית הספר ואבא שלי חשב שאידיאולוגית – צריך לחיות עִם עַם ישראל. לכן, כשמדברים על בית ספר, הוא היה מבחינתי גורם טכני ולא מחנך. גדלתי לגמרי בבית ובבני עקיבא".
למרות קרבת השנים, נאווה כבר גדלה באווירה אחרת, בצל הפינוי מימית שבחבל סיני. "פגשתי בימית חברות מכל מיני ישובים ביו"ש. באתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד באולפנה. בהתחלה הוא התנגד, אך בסופו של דבר למדתי בירושלים, בהסכמתו. על אף שלמדתי בבית ספר עם בנות רבנים, גם עבורי הבית היה מקום החינוך העיקרי".
אנו שואלים את הרב דרוקמן מהו לדעתו מקומו של הדגש החינוכי. הוא אומר כי "ודאי בבית מחנכים ובמוסד החינוכי מחנכים, אבל הכול מתחיל בבית. המצב הזה הוא מצב נתון, מה שלא יהיה, הרי הילד או הילדה גדלים בבית".
ואם יש פער בין אורח החיים בבית לבין החינוך בבית הספר?
"ראשית, מי ששולח את הילד או הילדה למוסד החינוכי הם ההורים, ומן הסתם הם רוצים בחינוך של אותו מוסד לימודים. שנית, כמחנכים אנחנו לא מצווים לחנך את ההורים. ואם הם מכל מיני סיבות הם לא מחנכים טובים כל כך, בשביל זה נעזרים במחנכים ובמחנכות של אותו מוסד. לא נראה לי הגיוני שהורים שולחים את ילדיהם למוסד מסוים ואומרים בבית דברים הפוכים".
נאווה מוסיפה כי צריך שהדגש החינוכי יהיה משולב בין הבית לבין מוסדות הלימוד "ולא להסתמך רק על חינוך מהבית. באידיאל, אולי היה צריך ללמוד בעיקר מהבית, אבל לא כל בית יכול לאפשר את זה".
"השניים צריכים להשלים אחד את השני", מוסיפה ברוריה. "גם מבחינה פסיכולוגית, ילד יותר מושפע מהוריו ולאחר מכן גם מהחברה, ודמויות לחיקוי הן חשובות מאוד. אני לא חושבת שמישהו יכול להכחיש שהבסיס של הבית הוא חשוב, אבל אסייג ואומר שיש יהלומים שגדלו בבתים לא כל כך מאפשרים. אנשים יכולים לבנות את עצמם וצריך להיזהר מהכללות. כולנו מכירים את ההשפעה של מוסדות חינוך טובים וגם את המורכבויות".
מה אתן חושבות על מעורבות ההורים בנעשה במוסדות הלימודים?
"מובן שיש מצבים שצריך לערב את ההורים", אומרת נאווה, "אבל אני אישית לא זוכרת מעורבות של ההורים שלי בנעשה בבית הספר".
ברוריה: "אני מסכימה עם נאווה שלפעמים ההורים מעורבים כיום יותר מדי. המורים עושים את העבודה החינוכית שלהם. אני מבינה שיש מצבים שצריך לערב את ההורים, אבל צריך לעשות זאת בשיקול דעת ובזהירות ולא להשתמש בהגדרות קיצוניות. אומנם מורה גם יכול לטעות ואנחנו כהורים יכולים להאיר את עיניו אם יש לילד מצוקה או קושי והוא יכול להושיט יד, אבל כהורה, אני באופן אישי משתדלת מאוד לסמוך על מוסדות החינוך שאליהם אני שולחת את הילדים".
בהמשך לדברי בנותיו, מציין הרב כי התערבות ההורים צריכה להיות מועטה ככל האפשר. "כששולחים את הילדים למוסד הלימודים לפי רוח ההורים, אז אין מה להתערב".
"כשהייתי ילדה ההורים שלי היו לחלוטין לא מעורבים", נזכרת ברוריה ומשווה בין הדור שלה לדור של היום. "הם לא ידעו מתי המבחנים שלי ולא הזכירו לי להכין שיעורי בית, היה ברור שהאחריות היא שלי בלבד".
אתן לא התמודדתן עם אתגרי הדור הזה. מה היו האתגרים שלכם וכיצד התמודדו איתם ההורים?
"אבא ואמא לא דרשו מאיתנו שום דבר שלא דרשו מעצמם. הם הקפידו על קלה כחמורה והיה ברור מהם סדרי העדיפויות ובמה משקיעים גם מבחינה כלכלית".
"היו אצלנו בבית אירוחים גדולים מאוד", מתארת נאווה. "בכל שבת היו מגיעים אנשים רבים – חוזרים בתשובה, גרי צדק וסתם אנשים שרצו בית חם. לאנשים שהיו באים לסמינריונים לסופי שבוע היינו עמלות לסדר מקומות לינה בבתים ביישוב וכל הילדים היו חלק ממפעל האירוח הזה. זה היה החינוך, להיות חלק מהמפעל הזה של הבית".
יש הבדל בין עולם החינוך שבו גדלתן לבין זה של היום?
ברוריה: "ודאי שדברים משתנים, כולנו יודעים להגיד שאנחנו שולחים את הילדים למוסדות טובים, לא בהכרח אליטיסטיים, ומשלמים על זה הרבה כסף כי זה חשוב מאוד. התלבטתי על זה בעצמי לגבי הבנות שלי, אמרתי לעצמי שאני גדלתי בתפיסה שצריך לגדול עם עם ישראל ובכל זאת אני שולחת אותן למוסדות מסוימים? לאף אחד מאיתנו לא מובטח שום דבר. אומנם הוריי זכו בזכות עצומה שכולם ממשיכי דרכם. העוסקים בצורכי ציבור באמונה – הקב"ה משלם שכרם".
ברוריה ביננפלד: "בבית הספר האזורי לא הייתה אף אחת שנראתה כמוני, היו המון בני מושבים בבית הספר ואבא שלי חשב שאידיאולוגית צריך לחיות עִם עַם ישראל. לכן בית ספר היה מבחינתי גורם טכני ולא מחנך"
"לדעתי שאלת המסגרת היא משנית", מחדדת נאווה. "העיקר הוא לעמול ולהשקיע בחינוך ובלימוד. אבא תמיד אמר שבעמל מגיעים לתוצאות. החברה והמסגרת חשובה מאוד, אבל מורים טובים אפשר למצוא בכל מקום".
"כל דור מתמודד עם אתגרים מיוחדים", אומר הרב, "אך צריך לחנך במציאות הקיימת. אני לא יכול להגיד שאחנך רק לפי מה שכתוב בספר, הרי המורה עצמו חי במציאות הנוכחית שבה חיים גם התלמידים. אני לא צריך להגיד לו באיזה דור הוא חי. החינוך הוא אותו חינוך, צריך לדעת איך ליישם את העקרונות האמיתיים בכל אורח חיים ובכל דור".
האם גם אתן חושבות שיש צורך להתאים את דרכי החינוך לדור?
ברוריה ונאווה תמימות דעים: "התורה היא תורה אחת שאינה משתנה, אבל הדיבור משתנה מדור לדור".
מחנכים לחינוך
מה דעתכם על היחס בין הנוהג בעבר לשלוח את הילדים לחינוך ישיבתי פנימייתי לעומת היום, שרוב הישיבות והאולפנות הן אקסטרניות או במתכונת חצי פנימייתית?
הרב דרוקמן: "אני לא חושב שחינוך פנימייתי הוא עיקרון. זה עניין מעשי. אם הפנימייה מוסיפה ותורמת לחינוך הילדים, זה דבר חיובי, אך לא עקרוני. בעבר היה יותר מקובל כך, השתמשו באמצעי הזה כאמצעי חינוכי. אך אם יש אמצעי טוב אחר שלא במתכונת פנימייתית, למה לא".
ברוריה: "באופן אישי, הילדים שלי כולם היו בפנימיות – בישיבות ובאולפנות. יכול להיות שזה קשור לכך שאנחנו גרים במקום שאין בו הרבה חברה בגיל הנוער והיה לי ברור שהם צריכים חברה בריאה. בלי עין הרע שלחתי 14 ילדים למוסדות כאלה ולכולם היה נפלא. פעם לא היו יותר מדי אפשרויות. כל המקומות הטובים היו רק פנימייתיים והיום ב"ה יש יותר מקומות טובים במתכונת של חצי פנימייה, או אקסטרניים. אני יכולה לקבל שיש מקומות עם מוסדות חינוך טובים ליד הבית, אך גם יש יתרונות למקומות במתכונת פנימייה; אנחנו יודעים שילדים הרבה יותר מדי זמן מול המסך בבית למשל, ובפנימייה יש פחות מסכים ויותר חוגים וחברויות. אני לא באה לומר שכולם צריכים לנהוג כך, אבל אני רואה שיש בזה דברים בריאים".
נאווה: "רוב הילדים שלי היו בפנימיות ואחד מהם למד בבית. ראיתי ברכה גם אצלו וגם אצל כל האחרים. זה באמת תלוי בחברויות ואם יש מוסד לימודי קרוב שיהיה טוב גם להורים וגם לילד. יש חשיבות גדולה מאוד לחינוך בבית, אך המסגרת היא באמת על פי כל אחד מה שטוב לו".
ברוריה מוסיפה שכיום גם המוסדות הפנימייתים הם "יותר עם הפנים לבית. כשאבא שלי עוד התחיל בישיבות בני עקיבא, התלמידים יצאו הביתה רק פעם בשלושה שבועות. היום זה הפוך: פעם בשלושה שבועות נשארים לשבת. היום גם אפשר לצאת הביתה בימי שלישי. זו תפיסה שמבינה שצריך איזון בין הבית למוסד הלימודי ושילד צריך בית. בעיניי זה בריא שגם המוסדות מבינים שצריך להיות פחות נוקשים בעניין".
האם הבחירה שלכם לעסוק בחינוך הושפעה מהאווירה בבית? האם הייתה הכוונה לעולם החינוך?
"אני יכולה להגיד שאבא רצה מאוד שאהיה מורה", מספר בחיוך ברוריה. "אומנם אני עובדת סוציאלית, אך הקב"ה ואבא שלי גלגלו אותי, ובעל כורחי נהייתי אשת חינוך. הייתה הכוונה מהבית, אבא אומר שעם ישראל צריך את הכול: גם מורים וגם רופאים וגם עורכי דין, אבל תמיד הוא אומר שחינוך הוא מעל הכול".
נאווה לא זוכרת שהוריה הכווינו אותה לעולם החינוך, "אבל הבחירה לעסוק בחינוך בוודאי הושפעה מהאווירה מהבית. אבא אומר הרבה פעמים שיש משימה להשפיע על עם ישראל כולו ואנחנו צריכים אנשי קודש בכל מקצוע, ובעיקר בחינוך", היא מחזקת את דבריה של ברוריה.
לסיום, מה לדעתכן מהות הקשר בין הורות לחינוך?
ברוריה: "אני חושבת שהקשר הדוק, מפני שכדי להיות הורים ומחנכים, חייבים לעבוד על המידות. מורה יכול להיראות לתלמידים שלו צדיק ורציני, אבל בבית הוא צורח על הילדים. אנחנו דורשים מהמורים בדיוק מה שאנחנו מצפים מההורים, ולהפך".
"הורים צריכים להיות מחנכים כל הזמן", פוסקת נאווה. "מחנכים אמיתיים, גם בבית".
"הורה צריך להיות מחנך על ידי הדוגמה האישית שלו", מסכם הרב דרוקמן. "הוא לא צריך להתכונן לשיעור ולחשוב איך להיראות לפני ילדיו, אלא להתנהג כמחנך באופן טבעי. זה החינוך האמיתי – פשוט להיות אדם כפי שהוא צריך להיות. זה נכון כמובן גם כלפי המחנכים".
