עד סוף העשור הראשון של המילניום שימשו המכשירים הסלולריים בעיקר לשיחות, אבל אז, בשנת 2007 השיק סטיב ג'ובס את הדור הראשון של האייפונים (iPhone OS 1.0), בשנת 2009 ייסדו יאן קום ושותפו בריאן אקטון בקליפורניה את חברת WhatsApp, ולקראת סוף שנת 2010 הייתה חברת אנדרואיד למערכת ההפעלה הנפוצה ביותר בעולם. המכשירים בעלי המקשים עברו תהליך של שינוי צורה והם עמוסים יותר בפונקציות ששינו את חוקי המשחק – אפשר לדבר (או נכון יותר, לתקשר) עם כל אחד בעולם, בכל זמן. עם הזמן הספיקו המכשירים לייתר כלים ומכשירים רבים שהיו תמיד בנמצא, ועתה נארזו ועלו אחר כבוד לבוידעם או הושלכו לפח המִחזור: פקס, מעטפות ובולים, טלפון נייח, מפות כבישים ועוד רבים. לאורך השנים שודרגו מכשירים והושקו אפליקציות, אך את הטלפונים החכמים שנעשו לא מכבר למעין איבר שנוסף בגופינו, הכרנו רק לפני כעשור וחצי.
התופעה נוגעת בכל תחום בחיינו, ונראה שהטלפונים עושים את חיינו שלנו למה שהם. מסכים, מסכות ומיסוך. קראו לה מגפה, מחלה, גידול, אתגר הדור, הגורם הפרדוקסלי לריחוק חברתי ולהתמודדויות נפשיות חריפות.
נפגשנו עם שלושה אנשי חינוך וארבעה תלמידים ברשת: עם הרב ד"ר יונה גודמן, סמנכ"ל החינוך ברשת יב"ע; רעות גיאת, סגנית ראש מנהל החינוך וראש תחום פדגוגי ברשת ישיבות ואולפנות בני־עקיבא; ד"ר חננאל רוזנברג, חוקר תקשורת ומרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל; מתנאל אפטר מישיבת בנ"ע עלי, אורי זמיר מאולפנת בנ"ע הדר־גנים, מעיין אסרף מאולפנת בנ"ע מרכז־שפירא ואמיתי ג'אן מישיבת בנ"ע נר־תמיד בחשמונאים. יחד שוחחנו על הנושא שלא מפסיק להיות רלוונטי: מסכים ותלמידים.
ד"ר חננאל רוזנברג: "מדובר בתהליך שבו מערכת החינוך, שבהתחלה מתנגדת לשינויים הטכנולוגיים, מצטרפת ליוזמות פרטיות של מורים שקיימות בשטח זמן רב. מורים עושים נפלאות בקבוצות הווטסאפ עם תלמידיהם, ובמשך כמה שנים משרד החינוך בחר לא לעודד באופן רשמי את השימוש בו לצורכי למידה וחינוך"
עד לפני כעשור המגמה הייתה לא להכניס את הניידים לבתי הספר, כדי לעזור לדור הצעיר לשמור על עצמו משימוש יתר והתמכרות ולמנוע חשיפה מוגברת לתכנים לא ראויים. השיח בין מנהלים ומורים, הורים ותלמידים התמקד במניעת השימוש במכשירים הסלולריים בזמן הלימודים. כיום ברור לכולם שהסמארטפונים כאן כדי להישאר, כמעט כל ילד בכיתה ו' מחזיק סמארטפון והשאלה היא מהן מגבלות השימוש בו.
חינוך בווטסאפ
"האתגר מורכב", אומר הרב גודמן, "מצד אחד, הטכנולוגיה בכלל והמסכים בפרט אינם אויב. הם כלי שדרכו אפשר להביא הרבה טוב לעולם. מצד שני, בפועל, זה ממכר, עלול להיות מסוכן, ועלול לטפח תפיסות מעוותות על החיים. לכן תפקידינו הוא ללמד שימוש נכון במכשיר בשעות הפנאי, כיוון שבתוך מוסד הלימודים יש פעולות חינוכיות חשובות, והמוסדות מטפחים מדיניות ברורה המונעת שימוש במכשירים בשיעורים או בהפסקות, כדי לאפשר מיקוד בתכנים".
רעות גיאת מחזקת את דבריו. "פעם הדילמה הייתה אם בכלל לקנות טלפונים ניידים, אחר כך עלתה השאלה מאיזה גיל, אבל היה ברור שלא מכניסים אותם לבית הספר, והיום המציאות מכתיבה שיש סמארטפונים מגיל מאוד צעיר, והדילמה היא מה לעשות. ברור לנו שחלק מהשימוש הנכון נעוץ בשאלת הכמות ולא רק האיכות. הרעיון הוא לבנות חבילה מותאמת ונכונה של שימוש בסמארטפון שמביאה בחשבון באופן אופטימלי את שניהם".
למה להימנע משימוש בטלפונים בהפסקה?
"ההפסקה היא חלק מהתוכניות החינוכיות של הישיבה או האולפנה", עונה הרב גודמן. "לפעמים אני שומע על מצבים בבתי ספר בעולם, שבעת ההפסקה איש לא יוצא החוצה אלא מוציאים את המכשירים ומתחילים להתכתב עם מי שיושב לידם. זה כמובן מצב מעוות. אצלנו ההפסקה היא כלי חינוכי. שייפגשו, שישחקו, שידברו – בפה ובעיניים, לא במקלדת. אין בעיה לייעד הפסקה אחת לתקשורת, שבה מותר להוציא מכשירים , אך כל שאר ההפסקות הן חלק מהמארג החינוכי".
"הסמארטפון שואב זמן", אומרת אורי זמיר, "אני חושבת שזה תלוי באדם. כשיש לאדם דברים חשובים לעשות, הוא פחות נשאב לזה. מי שלא מחזיק סמארטפון בגיל הזה פותח פתח לחיבורים חברתיים ובהפסקות הבנות מדברות אחת עם השנייה ולא שקועות כל אחת בטלפון שלה".
"זה תהליך מדורג ולא נקודה על ציר הזמן", מסביר ד"ר חננאל רוזנברג, "אבל מה שיותר מעניין הוא שכמו בדוגמאות מקבילות, מדובר בתהליך שבו מערכת החינוך, שבהתחלה מתנגדת לשינויים הטכנולוגיים, מצטרפת ליוזמות פרטיות של מורים שקיימות בשטח זמן רב. אתן דוגמה מתחום קרוב מאוד. הפופולאריות הרבה של רשת הפייסבוק הביאה מורים רבים לנצל את הרשת החברתית הפופולרית לצורך תקשורת עם תלמידיהם. בסקר שנערך בשנת 2011, 27% מבני הנוער בישראל דיווחו כי הם 'חברים' בפייסבוק של לפחות מורה אחד שלהם. אך בעקבות כמה מקרים של התנהגות חריגה ברשת שזכו לסיקור תקשורתי, החליט משרד החינוך בסוף 2011 לאסור באופן גורף על תקשורת בין מורים ותלמידים דרך כל רשת חברתית. אם נאמר את האמת, רוב המורים הכריעו שחבל לבזבז את הפוטנציאל של הרשת והמשיכו בקשרים המקוונים, ורק שנה וחצי לאחר מכן, באפריל 2013, ההגבלות סויגו והותאמו למציאות המשתנה כדי לאפשר פורמטים ספציפיים של קשר. למשל הותר למורים לנהל תקשורת עם תלמידיהם בפייסבוק רק באמצעות פרופילים מקצועיים נפרדים שנוצרו במיוחד למטרה זו, ולא דרך הפרופיל האישי. תהליך דומה התרחש עם הופעת הווטסאפ שאומץ בחום על ידי המורים בישראל. מורים עשו ועושים נפלאות בקבוצות הווטסאפ עם תלמידיהם, למטרות תמיכה רגשית, העצמה וחיזוק התלמידים, גם בשגרה וגם במצבי חירום כמו בצוק איתן או בשומר החומות. גם כאן, במשך כמה שנים משרד החינוך בחר להתעלם ולא להתיר או לעודד באופן רשמי את השימוש בווטסאפ לצורכי למידה וחינוך".
רעות גיאת: "אם נבין מה המכשיר נותן לתלמידים ולנו, נוכל יותר בקלות לדעת בדיוק מה הוא שימוש נכון. הדיון יוליד את החיבור הכי גדול וחזק להבנה של הסוגיה והיכולת האמיתית לבנות מענה נכון שיוטמע ויהיה יציב"
אמיתי ג'אן מחזק את רוזנברג. "אני חושב שהטכנולוגיה היא דבר טוב, אי אפשר להתעלם מזה. לא רלוונטי להחזיר אותנו 50־60 שנה אחורה. הדור הקודם הבין את זה מאוד מהר. אם בהתחלה היה מאבק אם כן או לא, היום יודעים שזה קיים והעניין הוא סביב המגבלות. אם יודעים להשתמש בו נכון, אפשר להגיע למקומות מדהימים. אצלנו החרמות של ניידים יכולות להיות למשך כשבוע. בכיתה י"ב מקילים יותר, כי יודעים שנעדיף את הקטע החברתי ויודעים שיש רווח אמיתי ממפגש בלתי אמצעי עם החברים. אין דיון על למה לא להיות בלימודים עם נייד – ברור לכולם שזה מסיח את הדעת. למשל, הרב שלי ביקש שנניח את הטלפונים על השולחן שלו. ידענו שמי שחייב יכול לגשת לפלאפון, אבל ידענו שזה גם יעלה לנו במבט של הרב שילווה אותנו לאורך הדרך. בפועל הניידים נשארו שם לא בגלל המבט של הרב, אלא בגלל ההבנה שזה זמן להתרכז בשיעור וזה הרווח שלנו. אני יכול להגיד שבכיתות ח'־ט' האתגר היה לי חזק מאוד והרגשתי שאני מפספס משהו כשאני לא עם הנייד, היום כבר אין לי התלבטות. אנחנו מניחים את הנייד אצל הרב ומבינים שהודעות יכולות להמתין שם שעה־שעתיים ושהעולם לא ייחרב".
אם כדי לאפשר העמקה חינוכית עלינו ליצור סביבה ללא מכשירים ניידים, מדוע יש צורך בהסברה עליהם?
הרב גודמן: "ראשית, ראוי להסביר ולטפח הזדהות לכל מה שעושים בבית הספר, אך הסיבה העיקרית היא שכמעט לכולם יש מכשירים אישיים. השימוש בהם ממלא את רוב זמנם הפנאי, והם עתידים לחיות כשהם צמודים אליהם. החובה החינוכית שלנו אינה לדאוג רק לאיכות השיעור, אלא בעיקר לאיכות החיים".
איך מלמדים לעשות את זה נכון?
"אני מאמינה שהבסיס לחינוך הוא אמון ואמת", אומרת גיאת. "בלי שני אלו אי אפשר לחנך. אם אני מביאה לבית הספר הרצאה שמדברת על הסמארטפון כרעה חולה של הדור הזה שחשף אותנו להתמכרויות ולמידע לא מבוקר והפכתי את המכשיר הזה לאימת הציבור, אז בעיניי יש פה חוסר אמת. אם הוא כזה נורא ואיום, אני לא אמורה להחזיק מכשיר כזה. אני אמורה להוות דוגמה במערכת החינוך ואם יש לי סמארטפון, כנראה הוא לא רק נורא ואיום ואם זה נכון אז חובה לומר זאת. המשמעות היא שכשאני כמוסד חינוכי אני דנה בסוגיית הסמארטפון, חשוב ביותר לכלול את היתרונות הגדולים של המכשיר הזה ועל הברכה שהוא הביא איתו. אתייחס אליו רק כדבר רע שיש לטפל בו, החמצתי משהו מהותי בדיון".
כדוגמה לברכה שיש בכלי הזה מספר אמיתי ג'אן על יוזמות חברתיות של הישיבה: "לישיבה יש הרבה פרויקטים שנועדו לגרום לילדים להעדיף אינטראקציות חברתיות ומפגש אמיתי עם העולם על פני השימוש בסמארטפונים ומצד השני ללמד איך להשתמש נכון בכלי הזה. לא שוללים את השימוש, אלא מלמדים איך לחפש ולמצוא מידע אמין".
מתנאל מוסיף שאצלם בבית הספר המורים מכוונים להמשיך את מה שלמדו בכיתה באתרי אינטרנט כמו האתר גוּל, "הכווינו אותנו לאתרים מהסוג הזה כדי לחזק את הידע שנלמד בשיעור".
מתחברים לניתוק
"בדרך כלל נוהגים לחשוב על 'ההפרעה הסלולרית', כלומר הפגיעה בקשב ובריכוז במהלך השיעור", אומר רוזנברג, "אבל האמת היא שיש עוד כמה רבדים קריטיים שהנוכחות של הסמארטפון בבית הספר עשויה לאתגר. ישנן פעילויות חברתיות וחווייתיות כמו הרצאות, סיפור אישי של מרצה אורח, סיורים וטיולים, ושם הבעיה היא לא הקשב הקוגניטיבי אלא הסחות הדעת שפוגעות ביכולת לעבור מסע רגשי ולהיות נוכח בחוויה. הסמארטפון עלול לפגוע באקלים החברתי, מה שמכונה במחקר 'אטומיזציה של המרחב הציבורי' – התערובת של החברים בכיתה מתפוררת בכל הפסקה לאטומים בודדים שמרוכזים במסך; הסמארטפון הופך את גבולות בית הספר ללא רלוונטיים, מכניס את העולם החיצוני למרחב הבטוח של המוסד, וגם להפך – כל תלמיד ומורה שלא מוצאים חן בעיני מישהו, עלולים למצוא את עצמם בסרטון ויראלי שרץ ברשת. במילים אחרות, בית הספר והשהות בו כבר אינו אקלים בטוח, מבודד ומנותק מהעולם הסוער שמחוצה לו".
"שיעור שבו לומדים לבנות אפליקציות, למשל, הוא דוגמה טובה ללימוד ממוקד", אומר הרב גודמן. "זו שעה שבועית מוגדרת שבה פותחים מכשירים ולומדים מקצוע מעשי. ואחריה, בשעת החינוך, שוב סוגרים אותם. בעיני זה חלק מהמסר החינוכי, שהם צריכים לקחת הביתה: בחלק מהזמן אני מסלק את המכשירים ופוגש אנשים ותכנים".
מעיין אסרף משתפת בקושי להתנתק מהמסכים גם בזמן שלכאורה אמור להיות אטרקטיבי יותר: "בשנה שעברה יצאנו למסע מדינה מחמישי עד מוצ"ש והיינו בלי טלפונים מהרגע שיצאנו ועד שחזרנו. בהתחלה התנגדנו, אבל במבחן המציאות לא רציתי לקחת את הטלפון כשהיה חלון כזה. הניתוק מהטלפון עשה את המסע למשמעותי מאוד. הייתי קשובה לכל מה שקורה, לעומת היום־יום שבו אני מחוברת לטלפון כל הזמן והוא מנתק אותי ממה שקורה ומסיח את הדעת. כשקשה לי אני מעדיפה להיות בחדר שלי על המיטה עם הטלפון ובמסע כזה בלעדיו אין לאן לברוח. מצאתי את עצמי בשיחות קרובות עם חברות עד שעות מאוחרות. ברור לנו שההחלטה הזו של האולפנה שיכולה להיתפס בעינינו בהתחלה כלא נכונה, מתבררת לנו בסופו של דבר כמשהו שצריך להודות עליו, התנתקנו כדי להתחבר".
הרב יונה גודמן: "שיעור שבו לומדים לבנות אפליקציות, למשל. זו שעה שבועית מוגדרת שבה פותחים מכשירים ולומדים מקצוע מעשי. ואחריה, בשעת החינוך, שוב סוגרים אותם. בעיני זה חלק מהמסר החינוכי"
מתנאל אפטר מחזיק כיום טלפון מקשים. בעבר היה לו טלפון חכם והוא מחליף בין המכשירים מפעם לפעם. בישיבה אסור להחזיק סמארטפון, אבל הוא חושב שההגבלה הזו לא פשוטה. "כשאתה עם נוקיה, הכנסת את עצמך לשטח מוגן מהאינטרנט ומהווטסאפ. וגם אין הרבה התמודדות כי זה פשוט לא קיים. זה חוסך הרבה אנרגיות של מאבקים לעומת הזמנים שבהם אני מחזיק בסמארטפון והיצר פועל כל הזמן. אבל אז אני שואל את עצמי למה אני צריך את ההתמודדות הזו. יוצא לנו לדבר הרבה על הדילמה הזו בין החברים, אבל השאלה המרכזית היא כמה הווטסאפ באמת נצרך. העולם מתפתח, ואני לא יודע עד כמה נכון להיסגר בבועה".
עד כמה חשוב שיתוף הפעולה בין המורים, ההורים והתלמידים?
רוזנברג: "מחקרים רבים הצביעו על העובדה הברורה שככל שהורים מעורבים יותר בלימודים של ילדיהם ובמתרחש בבית הספר, וככל שהם נמצאים בקשר טוב יותר עם מוריהם, כך הישגיהם והצלחתם של הילדים גבוהה יותר. אין ספק שמעולם הורים לא היו מעורבים כל כך כמו בימינו, בעידן של קבוצות הווטסאפ המשותפות להורים ולמורים. אולי הגזמנו קצת בשטף הודעות טורדני ובלתי פוסק, אבל בעיניי זה מצב טוב פי כמה ממה שהיה קודם לכן. המעורבות ההורית היא נקודה חשובה מאוד. הסמאטרפון מאפשר לכל התלמידים להיות בקשר מתמיד עם הוריהם, לערב אותם בכל בעיה ואתגר שהם נתקלים בהם בזמן הלימודים. הסמארטפון הוא מעין 'חפץ מעבר' בלשון הפסיכולוגים, התלמידים 'לוקחים את ההורים איתם בכיס' לבית הספר, ויש הטוענים שהמצב הזה פוגע בהתבגרות התקינה שלהם, המחייבת התמודדות עצמאית עם אתגרי החיים".
"בואו נהיה מספיק אמיצים להבין לעומק וללמוד את המכשירים", מבקשת גיאת. "אם נבין מה המכשיר נותן להם ולנו, נוכל יותר בקלות לדעת בדיוק של מה הוא שימוש נכון. הדיון החינוכי הזה חייב להיות בשיתוף התלמידים וההורים, כי זה נושא מורכב אצל כולנו. הדיון יוליד את החיבור הכי גדול וחזק להבנה של הסוגיה והיכולת האמיתית לבנות מענה נכון שיוטמע ויהיה יציב. למשל, אמרה לי מורה שהתלמידים אומרים לה שבהפסקות הם משחקים יחד בטלפונים, כל אחד במכשיר שלו. זה מוליד שיח עם התלמידים סביב האינטראקציה החברתית ומזמין לדיון – מה זה משחק וירטואלי ומה ההבדל בין משחק וירטואלי למשחק כדורגל במגרש בית הספר? נוצר דיבור סביב האינטראקציה החברתית והחִבְרות, והתלמידים יכולים רק לצמוח מזה. את השיח הזה אפשר היה להחמיץ אם המורה הייתה רק אוסרת במקום להזמין לשיחה על הנושא. הנקודה השנייה היא היכולת לבנות הבנה מה הכלי הזה נותן להם ועל איזו נקודה יושב הצורך בשימוש במכשיר".
ד"ר חננאל רוזנברג: "מי שלא אומר כל בוקר תודה לקב"ה על המתנה המהפכנית הזאת ועל כל הטוב שהיא הביאה לחיינו, הוא כפוי טובה, בלי קשר לאתגרים הלא פשוטים הנלווים לטוב. אבל מרובה מידה טובה ממידת פורענות".
כשביקשתי למנות יתרון משמעותי אחד שהביאה מהפכת התקשורת הזו, אפשר לומר שכולם תמימי דעים – זה כלי שיש בו הרבה טוב. "יש מיליון", אומר רוזנברג. "מי שלא אומר כל בוקר תודה לקב"ה על המתנה המהפכנית הזאת ועל כל הטוב שהיא הביאה לחיינו, הוא כפוי טובה, בלי קשר לאתגרים הלא פשוטים הנלווים לטוב. אבל מרובה מידה טובה ממידת פורענות".
