בשנת 2015, לאחר שנבחר לתפקיד שר החינוך, הכריז השר נפתלי בנט על מהפכה לימודית. המטרה הייתה להכפיל את כמות התלמידים שנבחנים ברמה של חמש יחידות באנגלית ובמתמטיקה. בנט הצליח במשימתו, אבל אפילו הוא לא דמיין שכמה שנים לאחר מכן יחלוק את ראשות הממשלה עם יאיר לפיד, תלמיד לשעבר שלא סיים אפילו תעודת בגרות. האנקדוטה הקטנה הזו מצביעה על תופעה מעניינת שתופסת תאוצה היום במרחב הלימודי. מצד אחד רוב ההורים עדיין מאיצים בילדיהם לסיים תעודת בגרות ולהשיג תואר אקדמי, אך מנגד יש כבר מי שמבינים שבגרות כבר לא מספיקה ולפעמים אף לא הכרחית. כשחברות ההייטק קולטות עובדים מוכשרים ונטולי השכלה פורמלית וכששוק העבודה מלא בדורשי משרה עם תעודה אקדמית שלא מקדמת אותם לשום מקום, לא מעט מוסדות שהאמינו בעבר בשיטת הלימוד המסורתית מחשבים מסלול מחדש.
גם בתיכונים, כך מתברר, התחילו להסיק מסקנות ולערוך התאמות. "לפני שמונה שנים התחלנו ברשת תהליך של התחדשות פדגוגית", מספרת שחר בן־שלום, ראש תחום אקוסיסטם ברשת אמי"ת. הרעיון הוא לשבור את קירות בית הספר ואת המשולש מורה־לוח־תלמיד. היום התפיסה היא שהידע נמצא במרחב. נגמר העידן שבו מורה עומד במשך 45 דקות ומרצה לתלמידים".
בן־שלום מספרת שברשת שבה היא מלמדת, הכיתה כבר לא נראית כיתה. במרחב הלימודי תמצאו כיסאות מסתובבים ולמידה בקבוצות קטנות, והם לא מסתפקים בזה. "לפני ארבע שנים הבנו שצריך לשבור גם את הקירות כלפי חוץ. הילדים היום נמצאים בעולם האמיתי, ולכן או שנהיה אנשי חינוך שיש להם מה להציע, או שהם יהיו שם לבד ואנחנו לא נהיה רלוונטיים".
משנים את חוקי המשחק
משמעות האקוסיסטם היא חיבור מערכות ויחסי הגומלין שביניהן. "במקום שהתלמידים ילמדו ביולוגיה בתוך הכיתה, הם לומדים ביולוגיה בבתי חולים עם חוקרים, רופאים ומנהלי מחלקות. הם מבינים איך הפרוצדורות מתרחשות בעולם האמיתי. הם חושבים כל הזמן חשיבה פיביאלית, מוכוונת מוצר. אנחנו לוקחים מודלים מתקדמים בעולם שקיימים כבר בסטנפורד ובהווארד ובהם לומדים לא רק מערכת אחת, אלא משלבים בין כמה מערכות. למשל הנדסה, רפואה ומנהל עסקים. אנחנו מחברים את התלמידים לפרופסורים, למנהלים ולסטודנטים. אנחנו רוצים לשים אותם במגרש של הגדולים וממש לבנות מסלולים בתוך מקצועות הליבה שמשנים את הפדגוגיה".
איך עושים את זה?
"זה מתחיל כבר מכיתות ז'־ח', שבהן אנחנו מפתחים את המוטיבציה והערך הפנימי של התלמיד. בשלב הזה הוא נכנס למכינת קדם אקוסיסטם. 70% מהמוסדות שלנו נמצאים בפריפריה, והרעיון הוא לשבור להם את תקרת הזכוכית ולפתוח בפניהם כמה שיותר עולמות אפשריים. אנחנו מכשירים את המורים שלהם להיות מנטורים בתהליך, עם בניית תוכנית צמיחה אישית לכל ילד".
החל מכיתה ט' נפתחים בפני התלמידים המסלולים האפשריים. "אפשר להיכנס למסלול ריאלי, שיש בו כימיה, פיזיקה, מתמטיקה. אפשר ללכת במסלול הרוח, הכולל את העולם התורני, האומנות, המוזיקה והדיפלומטיה, או בעולמות המייקרס, שבהם אנחנו מקימים מרכזים בתוך בתי הספר שהלמידה בהם מתמקדת בעשייה פיזית – עולמות התלת־ממד, נגרות ואלקטרוניקה. בכל התחומים האלה התלמידים בונים בידיים ממש. יש לנו מסלול של 360, שמיועד לנוער בסיכון. אנחנו רוצים להכשיר אותם לעולם התעסוקה ומלמדים אותם איך העולם בנוי, איך יודעים מה הזכויות וכיצד בונים תקציב משפחתי".
כדי להכשיר את התלמידים שמתעניינים בעולמות הסטראט־אפ, פתחה הרשת מסלול לימודי אנגלית מיוחדים. "התלמידים האלה לומדים אנגלית עסקית, עושים פרזנטציות וצריכים להציג את עצמם, ממש כמו שיצטרכו בעולם האמיתי. אחר כך מתקיימת הכשרה בתוך חברת ההייטק. הם לומדים קצת קוד, קצת פייתון, אבל בעיקר לומדים את התהליך היזמי ומנסים להבין איך החברות עצמן התמודדו עם אתגרים ומה הפיתוח הטכנולוגי שלהן. הם רואים במעבדות את דרך הייצור ועובדים עם צוותי פיתוח על פתרונות לבעיות שהם מציבים".
חינוך ניישן
כל המסלולים האלה לוקחים זמן וכרוכים בהוצאות התלמידים מבית הספר והסעתם בחזרה. מתי הם מתעסקים במטלות הפורמליות של משרד החינוך, שתובע מהם לסיים בגרויות?
"אענה לך על השאלה הזאת בשני סיפורים. לקחנו את תלמידי מגמת אלקטרוניקה במקיף קריית־מלאכי, שרוצים להתמחות ברפואה. הכנסנו את המסלול הזה בתוך הבגרות ופירקנו אותו לגורמים. קנינו להם ערכות מיוחדות שממחישות להם את החומר באופן מעשי. המורה סיפר שבמשך חצי שנה הוא ניסה להסביר להם איזושהי נוסחה והם פשוט לא קלטו. בתהליך של שלושה חודשים, חצי מהזמן, לא רק שהם רכשו את החומר, אלא גם פיתחו ובנו אותו. אומנם אצלנו התהליך לוקח זמן, אבל החומר מונגש בצורה מעשית ורלוונטית שהתלמידים איתנו וזה שלהם.
"במקרה אחר, במעלה אדומים, היה לנו ויכוח גדול עם חברת הייטק שרצתה רק את התלמידים המצטיינים. נעמדנו על הרגליים האחוריות ואמרתי למנכ"ל החברה 'תן לי הזדמנות לפיילוט, אני מתחייבת לך שמי שמגיע אליך רוצה להצליח והם יהיו הכי טובים שהם יודעים'. הוא הסכים, ובסוף הפרויקט שאלתי אותו, 'אתה יודע לומר מי חמש יחידות ומי לא?' והוא ענה, 'אני מוריד את הכובע'. היו שם אפילו תלמידי חינוך מיוחד".
סיפוריה של בן־שלום מעוררים תהיות אמיתיות. האם האופן שבו מתנהל בית הספר והמתכונת המוכרת של למידה לבגרות מוכיחה את עצמה? האם יש טעם להמשיך בשיטות הלמידה המוכרות, או אולי צריך להציב לתלמידים אתגרים אחרים לגמרי, שתואמים את הדרישות בשוק העבודה של המאה 21?
"זו שאלה קשה", היא מסכימה, "אני לא חושבת שהבגרויות הן בזבוז זמן, בייחוד בדור הזה. יש חשיבות להצבת מטרות, ליכולת של הילדים לעמוד במסגרת ולפתח מיומנויות של עמידה בזמנים. אבל אני חושבת שאם לא נעשה את השינוי הדרסטי במערכת החינוך, הדור הזה יצביע ברגליים. אנחנו חייבים לטרוף את הקלפים ולשנות את חוקי המשחק. הרי מה אנחנו עושים פה? אנחנו מזיזים את הגבינה לתלמידים וגם למורים. תחשבי על מורה שרגיל ללמד 28 שנה את אותו הדבר ופתאום בונים לו מערכים חדשים לגמרי. ברור שמערכת החינוך חייבת לעבור טרנספורמציה ולפעול אחרת. לא הגיוני שבהייטק אנחנו סטארט־אפ ניישן ובחינוך נישאר מאחור".
אבירי השולחן העגול
באולפנת הרא"ה ברמת גן החליטו להתמקד בהקניית כישורי חיים. "בעיניי המהפכה החשובה ביותר בבית הספר היא מהפכת המורה כמנחה", אומר ראש האולפנה, הרב ישראל שפירא. "השקענו בזה הרבה מאוד השתלמויות למחנכות ולמורים. המעבר מידע פטריאכלי מובנה שזורם מלמעלה למטה לתוכנית מעגלית הוא שינוי גדול בתפיסת הלמידה. אנחנו לומדים אותו כבר מהמודלים שהיו קיימים בבתי המדרש. מה ההבדל הדרמטי בין בתי המדרש הבבליים לאלו שקמו בצרפת ובגרמניה? בית המדרש הבבלי היה היררכי. היה רב, ומולו שורות של תלמידים ששמעו ממנו פסקי הלכות. בית המדרש הצרפתי הושפע כנראה מאבירי השולחן העגול של המלך ארתור. שם לא הייתה היררכיה, אלא קבוצת חכמים ששוחחו ביניהם והעמיקו בסוגיה. המסקנות שלהם הפכו לקורפוס שנקרא בעלי התוספות ונלמד עד היום. באותה תקופה החלה המהפכה הפילוסופית שסברה כי האמת נמצאת בנקודת האמצע של השולחן. זו אפילו תפיסה פוסט־מודרניסטית ברמה כזו או אחרת. מתוך השיח השלם יוצאת תובנה אחרת".
איך מפגש כזה מתנהל בכיתה?
"אנחנו משתמשים במושג שנקרא דיאלקטיקה. זה אומר שמישהו מציג תזה, ואחריו מישהו משיב באנטי־תזה, וכששתי הדעות האלה נפגשות נוצרת סינתזה. הפעולה הזאת לא מובנית רק לשיעורי כישורי חיים שנמצאים במערכת, אלא יכולה להתרחש בכל תחומי הדעת. כאשר נוצרת שפה כזאת של שיח בין התלמידות והמורים, נוצר חיבור רגשי חזק מאוד לתחום הלמידה. התלמידה מרגישה שהיא יצרה משהו".
תפיסה אחרת שקיימת באולפנה היא הקשר בין חוסן לחדשנות. "התוכניות של משרד החינוך עסוקות מאוד בחוסן, אבל מה קורה כשהוא פוגש את עולם החדשנות? הייתה לנו דוגמה פשוטה מאוד בתקופת הקורונה. בתי הספר היו חייבים ללמד, ופתאום תוכנה של זום שהשתמשו בה עורכי דין בקוריאה הפכה להיות לחם חוק בכל בתי הספר. כלומר, כשאנחנו חייבים לשרוד, אנחנו ממציאים את עצמנו. אצלנו החליטו להמשיך להעמיק בתפיסה הזו, ובחלק מהשכבות נכנסים לתוך מרחב שיש בו עזרים מסוימים מאוד ומעלים דילמות ומקרי קצה, והבנות נדרשות להתמודד עם הבעיה באמצעות מה שיש להן במרחב".
בתיכון המשותף כא"ן בכפר־אדומים מקדמים תפיסה שלפיה העתיד כבר כאן. "אנחנו לא מכשירים את התלמידות והתלמידים שלנו לאיזה עולם עתידי, אנחנו חיים את החיים עצמם ממש כאן, ממש עכשיו, ומתרגלים את הכישורים החשובים לנו בתוך היום־יום", מספרת יעל ספיר, מנהלת התיכון. "חשוב לנו לפתח לא רק את המיומנויות הטכנולוגיות. באותה מידה חשוב לנו לפתח את הזיקה של התלמידים לזולת ולקהילות הסובבות אותם. היכולת להיות שייכים, להיות חלק מדבר גדול מהם, מעניקה משמעות ומייצרת תחושת ערך. אדם שנהנה מחיי קהילה גם נתרם מהם וגם יגלה אחריות ויעניק מיכולותיו".
אחד הפרויקטים שהתיכון מקיים הוא בית מדרש חברתי נודד. "זו תכנית לימודים רב־גילאית שבה התלמידות והתלמידים נפגשים בקבוצות ועוסקים בסוגיות חברתיות ישראליות שונות: לומדים בחברותות, שומעים הרצאות מפי מרצים מומחים בתחומי דעת שונים, ויוצאים ליום סיור כדי לראות בעיניים את המציאות שעליה הם לומדים. בסוף התוכנית התלמידות והתלמידים שלנו מתבקשים להציע מיזם של אקטביזם חברתי בתחום, וכדי להפעיל את שריר העשייה – אנחנו יוצאים להתנדבות קבוצתית פעם בחודש".
באילו תחומים התמקדתם?
"בשנים קודמות עסקנו ביחס לחברה החרדית והיה סוער מאוד. למדנו על ימין ושמאל בישראל, במובן הכלכלי והפוליטי. שמענו שיחות של פרופ' אריה אלדד ושל חגית עופרן. אנחנו רוצים שהתלמידות והתלמידים שלנו יתאמנו בשריר המפגש, יחשפו למגוון אנשים, למגוון עמדות, יתווכחו ביניהם, יחשבו ויגבשו עמדה מתוך המורכבות המוצגת בפניהם, ובעיקר שלא יהיו אדישים ושיהיה להם אכפת ממה שקורה סביבם".
בתיכון גם פותחה תוכנית הכרישים בשיעורי אנגלית, השואבת השראה מפורמט הריאליטי. "הרכזת שלנו רותי חדד עבדה עם השכבה בקבוצות וכל קבוצה הייתה צריכה להכריע מה בעיניה צריך להמציא בעולם. הם חקרו את הנושא, פיתחו רעיון למוצר ואת ההגשה ביצעו מול מומחי פיתוח מהקהילות שלנו בגוש אדומים, והכול כמובן באנגלית. בתיכון גם מתקיימת תוכנית חדשה לפיתוח אפליקציות, שבה התלמידות והתלמידים רוכשים ידע בסיסי וגם מתנסים ביזמות".
תוכנית הלימודים עדיין דורשת מהילדים הישגים ובגרויות. האם זה לא מכביד לפעמים, או אפילו מתסכל לדעת שהחומר שהם לומדים לא בהכרח יכין אותם לחיים כמו האלטרנטיבות הלימודיות?
"יש ערך בעינינו גם לידע מצטבר ולרכישת היקפי ידע. רק מתוך ידע משמעותי אפשר לחשוב ולהציע רעיונות. מבחנים שכאלו במגוון תחומים הם גם מבורכים, אך בהחלט לא צריכים להיות העיקר. הפער שקיים בינינו לבין משרד החינוך בהחלט מתסכל לעיתים. בכל מקצוע שבו יש לנו חופש פעולה, וצריך לומר שיש תנועה כזו מצד המשרד, אנחנו יוצרים תוכניות הדורשות מהתלמידים שלנו את המיומנויות שדיברנו עליהן – שאילת שאלות, מגוון עמדות, חקר, הדרכת סיורים, הצגת יוזמות, ערבי שיא להורים ותלמידים שבהם מוצגות עבודות ועוד. אני לא חושבת שהמקצועות צריכים להשתנות. יש ערך רב בלימוד היסטוריה, ספרות ותנ"ך. מה שצריך להשתנות הוא הדרך שבה לומדים ומעריכים את המקצועות האלו".
בתיכון כא"ן מאמינים שיוזמה ופרואקטיביות מתחילות באחריות ובהתמדה במטלות. "למשל כל תלמיד מקבל טבלה ועליו למלא את הנוכחות, הכנת שעורי הבית וכדומה. על סמך זה בסוף השנה הוא יקבל ציון על תלמידאות. בתפילה תלמידים ממלאים משוב עצמי על הנוכחות שלהם בתפילה ועל מה שברצונם לשפר. לקראת אסיפת ההורים (אצלנו הם נקראים ערבי מהו"ת – מורים הורים ותלמידים) כל תלמיד הכין את האספה – בדק נתונים במשוב, ראה מה עליו לשפר והציג את הרצונות והבקשות שלו".
ממירון לחרמון
בישיבת חיצים, שהוקמה לפני 30 שנה באיתמר, הרעיון הראשוני היה לתת מענה לתלמידים שרצו ללמוד בישיבה תיכונית, אבל חוו קשיים בלמידה ולא הסתדרו בישיבות הרגילות. עם הזמן התפתחה התפיסה החינוכית ונוצרה בה תוכנית לימודים ייחודית שמצליחה למנף גם את הכישורים האחרים שלהם.
"משרד החינוך הצליח ליצור אצל התלמידים את התודעה שהם רוצים תעודת בגרות", אומר ראש הישיבה, הרב שי סויסה, "זה סמל סטטוס. לכן הם באים אליי ולא למקום אחר שהיה משחרר אותם מזה. אנחנו מקבלים אותם כשהדימוי העצמי שלהם כבר פגוע. פעמים רבות הם מגיעים עם מטען רגשי של כישלונות שחוו ותסכולים מהבית ומזה שהאחים שלהם מוצלחים בלימודים ולהם לא הולך. הם מרגישים הכבשה השחורה, ובאים עם רתיעה מסוימת מעולם הלמידה".
ההצלחה שלהם מתרחשת בהתחלה דרך אפיקים אחרים. "אצלנו הפנימייה היא לא רק בייביסיטר שמוודאת שהילדים ילמדו מהבוקר עד הלילה, אלא לכתחילה. גם אלה שגרים קרוב מחויבים להיות בפנימייה".
החל מחמש אחר הצהריים, הישיבה נכנסת למתכונת של חוגים. "כשרוצים לצחוק עלינו, אומרים שאנחנו המתנ"ס הכי גדול בשומרון", אומר הרב סויסה. "לכל נער יש בין שלושה לחמישה חוגים. אנחנו מחזיקים כמעט 20 חוגים בישיבה, והמטרה היא להעצים את הנערים. אין דבר כזה להיכנס למפגש אחד. כל תלמיד בוחר את החוגים שהוא נמצא בהם וחייב לרוץ איתם במשך תקופה. אנחנו רוצים לעבור תהליך, כי חלק מהבעיה של הנערים היא לא להתמיד. אנחנו רוצים ללמד אותם לעשות את זה.
"מגיע נער כבד משקל לחדר כושר. המשימה מספר אחת של המאמן היא לגרום לנער הזה להגיע לאימון הבא. לכן הוא לא יעלה אותו על מסלול הריצה באימון הראשון, אלא ייתן לו להרים משקולות. הוא יבנה לו תוכנית אישית כי הוא רוצה שהוא יחווה הצלחה. המשימה שלי היא לא שהתלמידים יהיו בכושר, זה רק תוצר הלוואי, אלא שיחוו הצלחה, ואז היא תבוא לידי ביטוי בכל מקום באישיות שלהם כי הם יתחילו להאמין בעצמם".
בהמשך לגישה זו מפתחים בישיבה גם את עולם המסעות. "אנחנו מטיילים המון. לתלמידי כיתה ט'־י' יש 15־17 ימי טיול בשנה, ולתלמידי י"א־י"ב 30־35 ימי טיול בשנה. היופי במסעות האלה הוא שהכול באחריות הנערים. הם המדריכים של הטיולים, הם הנווטים, הם אחראים על האוכל ועל הלוגיסטיקה. לדוגמה, יש לנו מסע מפסגת הר מירון לפסגת הר החרמון. יותר מ־120 קילומטר בחמישה ימים. בתחילת הדרך התלמיד לא מאמין שהוא עומד לעשות את זה. הוא עומד בפסגת הר מירון ביום הראשון של המסע, צופה על פסגת החרמון ואומר 'אין מצב, זה כל כך רחוק'. וכשהוא מגיע ביום החמישי לפסגת החרמון ואנחנו שואלים אותו מה הוא מרגיש, הוא עונה 'לא האמנתי שיש לי את הכוחות האלה'. זה משמש אותנו אחר כך בלמידה, כי הנער הזה, שלא מאמין שהוא יכול לעבור בגרות, מגלה שם את הכוחות של עצמו".
הרב שפירא. צילום: רפי פריימן
הקו הזה ממשיך גם בלמידה בבית הספר. "הנער שהלך לנגרייה יצר ספסל. את הספסל הזה הוא לוקח הביתה וסוף־סוף המשפחה משבחת אותו על כך שהוא יצר משהו, ועכשיו הוא הילד שמקשט את הסלון ואת הגינה עם יצירות שעשה בעצמו".
הנערים מגיעים אליך כי קשה להם במוסדות הרגילים, אבל הדרך שלכם גורמת גם לסימני שאלה בנוגע למיומנויות שבאמת נדרשות כדי להצליח בחיים?
"את שואלת אם יכול להיות שאני אגדיר בוגר ישיבת חיצים שלא סיים תעודת בגרות כהצלחה מסחררת? כן. ודאי שיש לי מקרים כאלה. אם התלמיד נתן 200% מעצמו ובנה קומה באישיות שלו, הוא יכול להשלים את תעודת הבגרות הזאת באפצ'י אחר כך. אם הוא יודע להסתכל על החיים כתהליך וכמסע, אז הוא סוּפר הצלחה בעיניי, והוא הולך לטרוף את העולם כי יש לו המון כוחות.
"היה לי בוגר נפלא שהתמודד עם מורכבות גדולה מאוד בבית. הוא התגייס ליחידה מובחרת, סיים קורס מ"כים בהצטיינות, זכה במופת פלוגתי ויצא לקורס קצינים. לפני הקורס שוחחנו והוא הביע חשש מהחודשים הראשונים לקורס, שמכילים בעיקר חומר לימודי. אחרי שבועיים הוא התקשר אליי ואומר לי 'הרב, לא יצאתי לקורס. יש לנו עכשיו בבית מציאות מורכבת שאני מתמודד איתה, והחלטתי שאני מתמקד בה עכשיו. בעוד ארבעה חודשים אני אצא ואגיע יותר מוכן לשם'. לבחור הזה יש תודעת חיים שהוא יודע לצלוח אתגרים. אז ייקח לו ארבעה חודשים, אפילו שנה, אבל הוא כבר יודע שיש לו את מה שצריך".
"בסוף, לכל בית ספר יש חלום לגבי חזון הבוגרת שלו", מסכם הרב שפירא. "ובעיניי החלום הוא שבית הספר יהיה מקום שיש בו גם אינטימיות. לא רק מערכת לימודית וחברתית טובה, אלא מה שאנחנו מכנים 'חמ"ד כמשפחה'. אינטימיות היא דבר חמקמק שקשה להשיג אותו. אנחנו חושבים שהכלי המרכזי ביותר להגיע לשם הוא בעזרת מעגלי שיח בקבוצות קטנות. אומנם זה הרבה מאוד כאב ראש, כי צריך לחלק כל כיתה לארבע – חצי מהקבוצה עסוקה בשיח, וחצי לומדת תחום דעת אחר – אבל במעגלים האלה אנחנו מנסים דרך שאלות מוכוונות, למשל להעביר מידע על מיניות, ולא רק מה שהבנות צורכות ברשתות חברתיות. הבנות הן אלו שמעלות את השאלות ומביאות את עצמן. זה גם קשור ליכולת ליצור להן מרחב בטוח שהן נותנות בו אמון. כשהבנות נותנות אמון במערכת, והמערכת נותנת אמון בהן, הן מאמינות אחת בשנייה, ובסופו של דבר מתרחש משהו. אפשר לחוש בסוף את האינטימיות החמקמקה הזו".
