כשאני מבקשת מד"ר נתנאל דסקל להיזכר בסיטואציה שזכורה לו משנות התיכון, הוא מחזיר אותי לשבת בישיבת חברותא. "באותן שבתות ישיבה, כשהרב שמעון אדלר, ראש הישיבה, היה נשאר איתנו, הוא נהג לתת דרשה בסעודה שלישית בשבת. אחת מהן זכורה לי במיוחד. בפרשת 'שלח לך' הוא שוחח על חטא המרגלים ועל הפסוק 'ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם'. זו הייתה תשובת המרגלים על מה שהם ראו בארץ. הוא דיבר על המעמד שלנו התלמידים מול החברה ומול עצמנו, ועל האופן שבו אנו תופסים את עצמנו כתלמידים הלומדים במסגרת ללא בגרות. הנקודה המרכזית הייתה שאם הגענו למקום מסוים בזמן מסוים, יש לנו תפקיד ויש לנו כוחות לביצוע המשימה. הוא גם הוסיף והדגיש את העין החיובית שאנו זקוקים לה כדי להסתכל על עצמנו, ועד כמה היא חשובה מאוד בתהליך להשגת היעדים והרצונות".
ואכן, דסקל בהחלט השיג יעדים ורצונות. הנער שסיים את הישיבה התיכונית ללא תעודת בגרות, השלים לימודי רפואה, ומתמחה כיום ברפואת משפחה. הילד שהיה תלמיד חלש שהצטיין רק במגמת מוזיקה, הוא היום רופא.
"בבית לא שמרו שבת"
הוא גדל בניר־ישראל, מושב חקלאי שנוסד על ידי עולים מהונגריה וצ'כוסלובקיה אחרי השואה. ילדותו עברה עליו במשק המשפחתי שבמרכזו הייתה הרפת. "הייתה לי ילדות פשוטה ורגילה. זיכרונות הילדות שלי הם לקום בבוקר מוקדם לעזור ברפת, ריח הפרות, השדות, חורשת החרובים של המושב".
"בהתחלה, לילדים היה מגניב שאבא בחו"ל ומדברים בסקייפ. עם הזמן זה הפך למעמסה, במיוחד בשנה השנייה. זה לא היה פשוט, והם היו גיבורים. אשתי חנה ניהלה את העסק ביד רמה"
המושב אינו מוגדר דתי, וגם הוריו אינם דתיים. למרות זאת היה חשוב להם לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי. כך הגיע נתנאל לבית הספר "שפיר" במרכז שפירא. "הדואליות הזו משחקת אצלי תפקיד עד היום. כילד זו הייתה חוויה לא פשוטה, ללמוד בבית ספר דתי ולגדול בבית לא דתי. היה לי קשה לי ליישב את הסתירה זאת. לימים זה גרם לי להבין את המורכבות הגדולה שקיימת בחיים כאלה. למדתי להיות סבלני ולהכיר את שני העולמות. היום, כשאני מביט על זה לאחור, נתרמתי מזה מאוד. אני חי היום כאדם דתי, אך חי בשלום גם עם העולם שלצידי ועם המציאות המורכבת".
איפה כן הרגשת את הדיסוננס בין הבית לבית הספר?
"בעיקר בשבתות. לא שמרנו שבת בבית, למעט העובדה שלא נסענו בשבת. הייתה טלוויזיה שפעלה בשבת בבית. כשהייתי ביסודי, האווירה לא הייתה של שבת. לא פעם זה יצר לי קשיים. החברים הטובים שלי הגיעו ממרכז שפירא, ממשפחות דתיות שאצלן ברכות ותפילות היו משהו אינטואיטיבי, ואני הייתי צריך עזרה בשביל להתפלל. זה יצר דיסוננס לא פשוט והרבה קושי פנימי".
בעוד שמבחינה חברתית היה דסקל במצב מצוין, מבחינה לימודית הוא התקשה ונותר מאחור. "אסכם את זה כך: באסיפת הורים שהייתה לנו בכיתה ו' המורה אמרה לאמא שלי 'מבחינה לימודית אין לי מה לומר לך, אנחנו יודעים את המצב', אבל מבחינה חברתית היא סיפרה לה שהמצב טוב. ההישגים שלי היו נמוכים מאוד".
למה?
"אין לי תשובה טובה לזה, אני מניח שזה בעיקר כי לא באמת ישבתי ללמוד. עניינו אותי יותר המשחקים והחוויות במושב. הלימודים נראו לי כמו עול, ומשם זה הלך והחמיר ככל שהתבגרתי. לא הצלחתי לצאת מהמעגל הזה, למרות ניסיונות של ההורים לתת לי שיעורים פרטים ושיחות עם היועצת. זה לא הניב תוצאות".
"כילד זו הייתה חוויה לא פשוטה – ללמוד בבית ספר דתי ולגדול בבית לא דתי. היה לי קשה לי ליישב את הסתירה זאת. לימים זה גרם לי להבין את המורכבות הגדולה שקיימת בחיים כאלה. זה גרם לי להיות סבלני ולהכיר את שני העולמות"
בחלוף השנים מצבו הלימודי הלך וירד, ובחטיבה הוא שובץ בכיתה ז־5. "זו הייתה הכיתה של הילדים עם ההישגים הנמוכים. הובכתי נורא".
בדיעבד, מה גרם להישגים הנמוכים שלך?
"אין לי מה להגיד על זה. החברים הטובים שלי היו התלמידים הטובים בכיתה, עם הישגים טובים, ולא הבנתי איך הם מגיעים לזה כל כך בקלות. לא הייתי מסוג התלמידים שחוזרים הביתה ויושבים ללמוד. נוצר מעגל קסמים כזה, שהתוצאה שלו הייתה הישגים נמוכים. במקום לימודים אהבתי לעשות כל מה שהמושב מציע. להיות עם חברים, לעשות ספורט, טיולים, טרקטורונים, ככה עבר לי היומיום".
לא רק מתמטיקה
בכיתה ח', כשהחלו הראיונות והמבחנים לישיבות התיכוניות, דסקל נותר מאחור. בעוד שחבריו הטובים התקבלו למסגרות מובילות, הוא קיבל דחייה משני מוסדות. "גם בגלל הרקע הדתי הלא חזק שלי, וגם בגלל ההישגים הלימודים". כשהוא והוריו כבר כמעט התייאשו, הם שמעו על מוסד חדש שעומד לקום. “ההורים שמעו על ‘חברותא’ והיו גם ככה אובדי עצות, אז הם החליטו ללכת לשמוע על מסגרת יחודית שהולכת להיפתח. הם פגשו במשואות־יצחק את הרב שמעון אדלר ז"ל, הוגה הישיבה, ואחר כך הביאו את זה לידיעתי. לא היו לי הרבה ברירות. זו הייתה האפשרות היחידה עבורי להמשיך במוסד דתי. התקבלתי לישיבה עם ההישגים הנמוכים שלי, ובדיעבד התברר שנפלתי על המקום הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי".
"את המגמות הסטנדרטיות החליפו מגמות סיירות, ספורט ומוזיקה וכל אחד בחר באיזו מגמה הוא רוצה להשקיע. בבוקר היו לימודי קודש שהיו באווירה מאפשרת, לא ישבו לנו על הראש ולא היו ציונים. היה מקום וזמן להתבוננות בעצמך ועל הכוחות שנמצאים בך"
את "אמית חברותא" הגה הרב שמעון אדלר בשנת 1996, כשהבין שתלמידים שנופלים בין הכיסאות בישיבה התיכונית עלולים להתדרדר ולמערכת אין כלים להתמודד איתם. הישיבה מיישמת את תאוריית האינטליגנציות המרובות של הווארד גארדנר. המטרה היא לתת לתלמידים שלא מצטיינים באינטליגנציה האנליטית־מתמטית אפשרות להצטיין באחת מהאינטליגנציות האחרות. בבתי ספר רגילים מתמטיקה, מדעים ואנגלית הם לב מערכת הלימודים, ומוזיקה, ספורט או בעלי חיים הם בגדר תחביבים, אך בחברותא זה בדיוק הפוך. המגמות בישיבה הן סיירות, מוזיקה וטבע, ויש גם תוכנית שכוללת כלבנות ורכיבה על סוסים. "אנגלית ומתמטיקה הם החוגים. ההיגיון מאחורי הישיבה הוא שהכול מתחיל ונגמר בדימוי העצמי של הילד. עבודת הצוות בישיבה מתמקדת ביצירת הצלחות ובאימון השרירים שהוזנחו אצל התלמיד. הדימוי העצמי הנמוך וחוסר הערכה ישירה או עקיפה מבית הספר, ממקום העבודה או מהאנשים הכי קרובים אליהם בבית, הם אבן הנגף של יותר מדי אנשים בעולם".
אילו זיכרונות יש לך משם?
"היינו המחזור הראשון של הישיבה. שלוש הדמויות המרכזיות שאני זוכר היו הרב אדלר, הרב יורם שמיר והרב חיים טרבלסי, ושלושתם השפיעו עלי מאוד. התחושה הייתה של ראשוניות ושל התלהבות ואמביציה. היה לנו המון שיח עם הצוות, הכול התרחש בגובה העיניים. צוות המורים היה מחובר לתלמידים. חידוש נוסף היה שאת המגמות הסטנדרטיות החליפו מגמות סיירות, ספורט ומוזיקה וכל אחד בחר באיזו מגמה הוא רוצה להשקיע. בבוקר היו לימודי קודש שהתקיימו באווירה מאפשרת. לא ישבו לנו על הראש ולא היו ציונים כי לא היו מבחנים, היה מקום וזמן להתבוננות בעצמך ועל הכוחות שנמצאים בך".
הרב אבינעם אלמגור, אמית חברותא: "תפיסת העולם שלנו היא שאין תלמיד חלש, יש תלמיד עם מורכבות ובעיקר עם דימוי עצמי נמוך. עלינו לסייע לו לצבור הצלחות. אחר כך, כפי שהוכיח נתנאל, השמיים הם הגבול"
הוא התחיל במגמת סיירות, עבר לספורט, אבל לבסוף מצא את מקומו דווקא במגמת מוזיקה. הוא החל ללמוד לנגן על תופים ונהנה מכל רגע. למעשה הבגרות היחידה שבסופו של דבר הוא סיים היא במוזיקה, 5 יחידות תופים ועוד 4 יחידות על התאוריה של המוזיקה.
"זה חיזק לי מאוד את הדימוי העצמי. עבדתי על הכלי עצמו כדי להתקדם ובאמת השלמתי בגרות. זה היה משמעותי עבורי כי אני אוהב מוזיקה, ואפילו הקמנו בזמנו להקה וניגנו באירועים. עד היום אני מנגן כתחביב. היום אני יכול לומר שהישיבה השקתה את הזרעים הראשונים של האמונה בעצמי, ושמה דגש על דברים שבאים מתוך רצון להתחבר למה שאתה עושה, פחות להגיע לציון. היא העניקה לנו חופש בחירה והמון כוח להתניע תהליכים חיוביים ולראות את הצד המואר של הכוחות שלי. זה משהו שעבורי היה התחלה של תפנית חיובית".
"הסיפור של נתנאל הוא זיקוק מיוחד של תפיסת העולם שעל בסיסה נבנתה חברותא", אומר הרב אבינועם אלמגור, מנהל ישיבת אמית חברותא. "תפיסת העולם שלנו היא שאין תלמיד חלש, יש תלמיד עם מורכבות ובעיקר עם דימוי עצמי נמוך ועלינו לסייע לו לצבור הצלחות. אחר כך, כפי שהוכיח נתנאל, השמיים הם הגבול. בחברותא הלימודים הם לאו דווקא סביב תעודת הבגרות הקלאסית. גם לימודי המוסיקה הם לימודים עיוניים ומעשיים והם בונים את היסודות של הדימוי העצמי הנמוך שנוצר עקב כישלונות בדרכי הלמידה הרגילות. תיאוריית ריבוי האינטליגנציות משמעותה שלכל אדם יש חוזקות. לכל תלמיד יש כישרון, וההשקעה והלמידה שלו בתחום שהוא נוטה אליו תוביל להעלאת תחושת המסוגלות להתמודד עם כל אתגר שיבחר".
"אשתי לימדה אותי לפתור משוואות"
אחרי הישיבה הוא למד שנה וחצי בישיבת הר־ברכה וחלם להתגייס לשירות משמעותי. בסופו של דבר הוא גויס כלוחם לפלחה"ן גבעתי. “אלו היו שלוש שנים חשובות וקשות", הוא מתאר. באותן שנים הוא איבד חברים רבים, בין השאר באירוע נגמ"ש המוות בשכונת זייתון בעזה ובאירועים אחרים. “באותה תקופה היינו פעמיים־שלוש בשבוע בעזה. הייתה פעילות מבצעית מדי שבוע, חברים נוספים מהפלוגה נפלו בקרב, מהפלוגה שלי ומפלוגות נוספות, וזה צילק את הנפש. זה לא פשוט, אבל מתמודדים, זו הארץ וזאת המציאות שלנו".
השאלה במה יעסוק כשיהיה גדול העסיקה אותו מאז שנות התיכון. "בתיכון שאלת השאלות הייתה אם אוכל להצליח, וליתר דיוק, איך אצליח בחיים בלי בגרות? זו שאלה שהטרידה עוד חברים שלי מהישיבה. חשבנו שיהיה לנו את המקצוע שרכשנו בישיבה. אני אישית חשבתי להמשיך במוזיקה, ובאמת המשכתי עם הלהקה גם כמה שנים אחרי התיכון, אבל מקום הבנתי שזה לא יכול להימשך לעד, ושזה לא משהו שאפשר להחזיק איתו משפחה.
"אני לא יודע להצביע על נקודה מסוימת, אבל הבנתי שאני צריך למצוא מקצוע פרקטי", הוא מסביר. מכיוון שמגיל התיכון הוא התנדב במד"א, הוא החליט ללמוד להיות פרמדיק. לצורך כך נדרש ללמוד לתואר ראשון ברפואת חירום. במשך שנה וחודשיים השלים בגרויות במכללת אשקלון ותוך כדי ניגש לבחינה הפסיכומטרית. "אשתי לימדה אותי לפתור משוואות. התחלנו מנעלם אחד, עברנו לשניים ומשם התקדמנו".
תוך כדי הלימודים הוא כבר עבד כנהג אמבולנס ובהמשך כפרמדיק. במשך 12 שנה מילא את התפקיד הזה וטיפל באירועים קשים. "בעיקר זכורים לי האירועים הקשים סביב כביש 31 בין שוקת לערד, שהוגדר ככביש אדום לפני ששיפצו אותו. היו שם המון תאונות קשות עם הרוגים. היו לי גם המון לידות בגלל ריכוז האוכלוסייה החרדי והבדואי באזור".
בין לבין למד נטורופתיה באוניברסיטת תל־אביב. הוא כבר היה פרמדיק בכיר וחנך פארמדיקים אחרים, וחשב לאן הוא יכול להתקדם. חלום הרפואה אף פעם לא הדהד בו.
"בדרך כלל אנשים שלומדים רפואה חולמים על זה הרבה שנים. לא היה לי חלום ללמוד רפואה, ולא רציתי את זה בשנים כפרמדיק. זה הגיע בדרך אגב, כשחבר שגם היה פרמדיק שיתף אותי שיש תוכנית לימודים ארבע שנתית. שנתיים לומדים בחו"ל ואז שנתיים בארץ. סיפרתי את זה לאשתי, והחלטנו ללכת על זה".
סביבה תומכת
כשהוא בן 35 ואב לארבעה ילדים, ארז דסקל מזוודות ונסע ללימודים בפולין. הוא היה חלק מקבוצה של עשרים סטודנטים ישראלים שלמדו רפואה באוניברסיטת קטוביץ'. "עשיתי את זה יחד עם אותו חבר. פשוט לקחנו מזוודות וטסנו לשם. אשתי נשארה עם הילדים, זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד. בהתחלה חזרתי כל חודש, אבל הייתה גם תקופה שחודשיים וחצי לא הייתי בארץ וזה לא היה פשוט".
איך המשפחה הסתדרה?
"בהתחלה, לילדים היה מגניב שאבא בחו"ל ומדברים בסקייפ. עם הזמן זה הפך למעמסה, במיוחד בשנה השנייה. זה לא היה פשוט, והם היו גיבורים ממש. אשתי חנה ניהלה את העסק ביד רמה. אין לתאר את העוצמות שלה, את האופי והדחיפה שלה, זה בלתי נתפס. הייתה לנו גם תמיכה מהמשפחה המורחבת".
איך הסתדרת שם כאדם דתי?
"הלימודים מתקיימים משני עד שישי, כך שבשבת לא לומדים. אמא שלי עשתה לי משלוח גדול של אוכל יבש לתקופה ההתחלתית. אחר כך למדנו מה אפשר לקנות ושליח חב"ד בקרקוב סייע לנו".
איך מממנים הרפתקה כזו באמצע החיים?
"היינו בדרך לבנות בית. קנינו קרקע ועצרנו את הבנייה. כל הכסף הלך ללימודים ולא לשם, בסוף נשארנו בערד וקנינו שם בית".
כיום הוא נמצא בעיצומה של התמחות ברפואת משפחה, ובהמשך יערוך סבב התמחויות בבתי חולים. "במבט לאחור אני יכול לומר שלא חלמתי שדבר כזה יקרה. אלו היו שנים משמעותיות ועמוסות די והותר, היה לא פשוט מבחינה מקצועית ואישית. בחנוכה בשנה הראשונה אחיה של אשתי נפצע קשה בתאונת דרכים. גם אבי נפטר בתקופת הלימודים בחו"ל. זה הוסיף קשיים, כשהלימודים ובעיקר המרחק היו קשים מאוד".
כשאתה מספר לאנשים מעברך שאתה רופא, איך הם מגיבים?
"התגובות חיוביות מאוד. יש תחושה שמעריכים. בסוף כל אחד מצא את דרכו ואנשים עוסקים במקצועות חופשיים שבחרו".
מה יש לך לומר לנער שקורא את הראיון הזה ולא כל כך מאמין בעצמו?
"יש לי הרבה דברים לומר לו. התמדה ועבודה קשה מלווים כל דבר. אלו שני דברים שחייבים להיות אצל כל אדם כדי להתקדם ולהצליח, אך יש עוד הרבה גורמים נלווים. צריכה להיות אהבה למה שאתה עושה וסביבה תומכת. אתה חייב להקיף את עצמך באנשים שימשכו אותך כלפי מעלה, ולאהוב את מה שאתה עושה, ללמוד משהו שנותן לך כוח. צריך סקרנות. ללא התנאים הללו קשה יותר להתמיד לאורך זמן".
